לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 40

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2006    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2006

ברוך שלא עשני כבשה



כשהייתי בן 7 זכתה מכבי חיפה באליפות הראשונה שלה ובעונה שאחריה באליפות נוספת. כילד שרק התחיל לעמוד על דעתו מיהרתי להתרשם מההצלחה ולאמץ את הקבוצה הצפונית אל ליבי. מאז ועד יומי האחרון על פני האדמה זוהי הקבוצה שלי. אני תקוע איתה בין אם זה מוצא חן בעיניי ובין אם לא. נדפקתי קצת: יצאתי סוציאליסט שכרוך אחרי הקבוצה העשירה והמצליחה בישראל. אוקסימורוני כמו ערבי אוהד בית"ר.

לזכותי ייאמר שהייתי בן 7, הרבה לפני שפיתחתי תודעה חברתית כלשהי. לזכותי ייאמר עוד שבחירתי במכבי חיפה לא היתה מובנת מאליה ולמעשה היה בכך משום התרסה כנגד הקונצנזוס בקיבוץ שהתחלק בין מכבי ת"א המצליחנית (אז) להפועל ת"א ההסתדרותית-סוציאליסטית (אז) - מחנאות שבאה לידי ביטוי גם בביתנו עם אבא אדום ואח צהוב. כך שאולי בחרתי קבוצה מצליחה וחזקה - אבל לא ממש פופולרית (אז).

זו היתה הפעם האחרונה בה נהיתי אחר קבוצת ספורט רק משום שהיא מצליחה. להוציא אולי מכבי ת"א בכדורסל אבל ממילא אינני חובב גדול של כדורסל וגם את האהדה הטבעית לצהובים האלה עקרתי מעצמי מזמן.
ואם אני מסתייג היום מקבוצות מצליחניות, בודאי ובודאי שאני מסתייג מקבוצות פופולריות. והכי אני מסתייג מאלה שמגלמות בתוכן את שתי התכונות האלה.

הקיבוץ הוא מסגרת מאד קונפורמיסטית. אמא שלי עליה השלום המשילה פעם את החינוך הקיבוצי לתעשיית בלטות - נסיון לייצר פריטים אחידים בגודלם ובצורתם כך שישתלבו היטב ובאופן פונקציונלי בתוך המארג הכללי, בלי יכולת לזוז ימינה או שמאלה ובלי להרים את הראש מעל לאחרות (או להרכין אותו).
את עצמה, אגב, המשילה אמי לבלטות הפגומות - אלה שנפלטו שבורות או סדוקות מקו הייצור והושלכו ללא צורך הצידה, באשר הן אינן משרתות את המטרה לשמה יוצרו. היא לא אמרה זאת במרירות כי אם נהפוך הוא - בחדווה. כי מי רוצה להיות בלטה שתקועה בין מאות בלטות אחרות, זהות, ונותנת לכולם לדרוך עליה?

בקיצור, לצד החינוך הקיבוצי, זו ההשראה שקיבלתי מבית. חונכתי שלא לנהור באופן אוטומטי אחר דעת הרוב ולא בהכרח להסחף עם העדר אחר מה שפופולרי ומקובל.
אני לא דווקאיסט, לא מרדן ולא אנרכיסט. אני לא חייב תמיד להתריס, להתנגד ולהיות אנטי. בסופו של דבר אני מאמין כי חירות מחשבתית כוללת בתוכה את החירות ללכת לפעמים עם הזרם - בתנאי כמובן שלא פסלתי את האלטרנטיבות.

מכל הקשקוש הטרחני הזה אני מגיע, תאמינו או לא, לנבחרת ברזיל. הפותחת הערב את משחקיה בטורניר הגביע העולמי.
כל מי ששרד את הטקסט הזה עד לכאן, מבין שבהיותה הנבחרת המצליחה והפופולרית בעולם, אני לא יכול, נפשית ורציונאלית, אף פעם, לתמוך בברזיל. אני אולי מחבב חלק משחקניה (בניגוד אולי לעבר) אבל זהו המותג הקרוי ברזיל שאני מסתייג ממנו, לא הפרטים החביבים שמרכיבים אותו.

יש הרבה קלישאות סביב נבחרת ברזיל. זה לא שהן לא נכונות, אבל הן פוגעות מסביב למטרה, לידה. הן למעשה רק תירוצים שחוקים המסבירים מדוע היא כל כך אהודה.
למשל, מספרים לנו שברזיל משחקת "כדורגל שמח", שלשחקניה יש "חדוות משחק", שהם "אותנטיים" ויש להם "אהבה אמיתית וכנה לכדורגל". תמיד מתלווים לכך גם סיפורים קורעי לב (באמת!) על ילד קטן ששיחק בכדור סמרטוטים בפאבלות של פורטו-אלגרה, או משהו.
אם אלה היו הסיבות היחידות, אפשר היה באותה מידה להסחף אחר דרום-קוריאה, אלא שאפילו הדרום-קוריאנים נסחפים אחר ברזיל. והיי, זה לא ששחקני קרואטיה, נניח, יריבתה של ברזיל היום, נמצאים בכדורגל מתוך שנאה אליו. אפשר לחשוב שהשחקנים הקרואטים רצו בילדותם לנגן בכינור אבל הוריהם האכזריים הכריחו אותם לשחק כדורגל. הרי כולנו פה מאהבה.

הסיבה האמיתית בגלל ברזיל ממגנטת אליה כל כך הרבה אהדה היא היותה נבחרת מצליחה. מותג מנצח. ההצלחה סוחפת אנשים והופכת את המותג לפופולרי. הפופולריות סוחפת עוד אנשים והופכת אותו למגה-פופולרי - וזהו התיאור הנכון ביותר של ברזיל ביום משחקה הראשון בגביע העולם 2006. ברזיל תמיד הייתה אהודה ותמיד ריכזה סביבה את מירב תשומת הלב, אבל נראה שהפעם נשברו כל השיאים.

ואני? אני כאמור אוהד את גרמניה - מותג מצליח אך לא ממש פופולרי. בודאי לא במקומותינו.
אני מביט בהשתאות בקרקס המתנהל סביב נבחרת ברזיל ושאלה אחת מציקה לי: לכל האנשים האלה אין עבודה? 25 אלף איש במשחק אימון בין ההרכב הראשון לשני? האז דה הול וורלד גון מאד? התחושה שלי: הפסטיבל הזה ייגמר בבכי. ההיסטוריה של הכדורגל עמוסה במקרים של ציפיות-עתק שהתנפצו אל סלעי המציאות. יש לי תחושה (ואולי משאלת לב) שכך יקרה גם לברזיל.

תגידו קנאה. תגידו שאני לא יודע לתת לעצמי לזרום, להפתח ולשמוח עם ההמונים. אבל זו לא השמחה שמפריעה לי, לא הסמבה, לא הבטוקאדות והמחולות ובודאי שלא הרקדניות הברזילאיות חשופות החזה. הלואי שאוהדי הנבחרות שאני תומך בהן יידעו גם הם לשמוח ולעלוץ כך (רצוי בלי אלכוהול). ברור גם שהדימויים שסובבים את ברזיל הרבה יותר חיוביים של רוב המדינות: עלמות חן שזופות בחוטיני על חוף הים של ריו הן חיזיון מלבב בהרבה מגרמניות ורדרדות, שמנות והלומות בירה שמשתזפות בעירום על גדות האיסר (במינכן) - מחזה שראיתי מקרוב ופיללתי שמישהו יעקור את עיניי ממקומן.

לא. זה העדר שטורד את מנוחתי. זו ההסחפות אחר המותג הפופולרי, המצליח, החזק. כל עוד זה מנותב לכיוונם של רונלדיניו, רוביניו, רונאלדו, קאקה וחבריהם זה נהדר, אבל הנהירה הזאת היא תכונה אנושית שמדירה שינה מעיניי. באופן אירוני-משהו, הנבחרת שאני אימצתי לעצמי מגיעה ממדינה שהוכיחה לעולם עד כמה מסוכן והרסני הוא סינדרום העדר.

חוץ מזה, מה לי ולברזיל? השורשים שלי בגרמניה, שם המשפחה שלי הוא בגרמנית, אני יודע יותר מילים בגרמנית מאשר בפורטוגזית, אני בקיא בכתביהם של הגל, ניטשה, שופנהאואר, קאנט וכמובן מארקס יותר מאשר בכתביהם של... פה היו צריכים לבוא שמות של הוגים ברזילאיים אבל אינני מכיר כאלה. בקיצור, התרבות שלי היא הרבה יותר "גרמנית" (המרכאות הן כדי לבטא עד כמה היא בעצם לא) מאשר ברזילאית (ובטרם אואשם בהתנשאות, אבהיר כי אני פשוט טוען שהתרבות הגרמנית הרבה יותר קרובה וזמינה אלי ולא שהיא עליונה או עדיפה, חלילה). רק בכל מה שנוגע לאוכל אני לא מצליח להכריע ביניהן. והיי, אם יוצאי איראן בישראל יכולים לעודד את הנבחרת של אחמדינג'ד, אז אין לי במה להתבייש.

אני מתקשה להבין את הישראלים - עם של מהגרים - שאימץ לעצמו דווקא את נבחרת ברזיל הרחוקה. אולי זה דווקא משום שהיא כל כך מרוחקת מ"היבשת הישנה", אבל נראה לי שזה בעיקר משום שהיא כל כך חזקה ובלתי-מנוצחת. כמו שאנחנו אוהבים. אה, ויש להם גם מדים כחולים-צהובים. ממש כמו לפרקר ושארפ.

אז תנו לצה"ל... אההה, לברזיל לנצח.
אני עם קרואטיה, בסדר?


נכתב על ידי , 13/6/2006 20:08   בקטגוריות בנאות דשא ירביצני  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ