לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2007

And I Bet and You Exploded in My Heart


 

1.10.80

 

עדיין קשה לי לעכל שאני כבר חיילת, אם כי החל מיום ראשון הקרוב, במשך שבועיים, לא תהיה לי הרבה ברירה אלא להתרגל לזה. אבל אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על השבועיים האלה כדי לא להיכנס לדיכאון כבר מעכשיו. כרגע אני ב-4 ימים של חופש, ואני מתכוונת לצבור הרבה אנרגיה לקראת מה שעוד מצפה לי.

 

בערב לפני שהתגייסתי היה נחמד. היתה כאן משפחה וחברות וטלפונים, ובאיזשהו שלב גילי קפץ, להפתעתי הרבה. בגלל כל האנשים שהיו כאן ירדנו למטה וישבנו דקות ארוכות במכונית וקשתה עלינו הפרידה. הוא היה עצוב על הגיוס שלי ועל הפרידה שלנו שלא ברור אם תהיה ל-3 ימים או 3 שבועות. הוא אמר שידאג לי מאוד ואני ניסיתי לעודד אותו. אני מאמינה שיהיה בסדר.

 

ובכל זאת... עזרו לי הרבה ההבטחות שלא אבכה בטירונות – כבר בערב הראשון בכיתי. נזכרתי בגילי ובכיתי. הרגשתי כל כך בודדה בתוך המקום המכוער והאיום הזה, כל כך מוקפת בבנות זרות, כל כך חוששת מהלא ידוע. אני לא יודעת מה הייתי עושה אילולא הידיעה שכבר מחר יוצאים הביתה ל-4 ימים.

 

אני מקווה לפחות שהזמן יעבור מהר, ואולי בכל זאת אתקרב לכמה בנות חדשות שכן נראו לי נחמדות וזה יעשה את זה טוב וקל יותר. אז נראה מה יהיה.

 

 

3.10.80

 

קודם כל, הגיע היום מכתב מאוד כייפי מרן וזה שימח אותי מאוד.

 

שנית, היה לי יום מאוד יפה עם גילי אתמול. הוא הגיע ב-11 בבוקר ועזב ב-6 בערב, ואם כי ישן רוב הזמן בכל זאת היה לנו טוב ביחד. דיברנו, פיטפטנו, התעלסנו. ובזמן שהוא ישן חיבקתי אותו וקראתי ספר מעל ראשו. אני אוהבת להביט בו כשהוא ישן – הוא נראה שלו וילדון כל כך. מזמין ליטוף, חיבוק וחום.

 

כשקמנו מהמיטה הבית עמד ריק. שתינו קפה ושמענו תקליטים. הוא הביא לי את הספרים שביקשתי, כך שיהיה לי מה לקרוא בטירונות. קצת היה לי עצוב לקראת הסוף, מפני שאני שוב פוחדת לאבד אותו ושוב חוששת שאני לא מספיק חשובה לו. אולי מהבחינה הזאת הפרידה ל-3 שבועות תהיה חיובית – נוכל לראות איפה הדברים עומדים. כשנפרדנו הזלתי קצת דמעות והתחבקנו בחוזקה ובחום. הוא יקר לי מאוד.

 

 

4.10.80

 

אתמול בערב הלכתי לראות את ילי. זה היה דחף של רגע והפגישה עברה בשלום, כי לא הודעתי לה שאני באה, ונראה היה שהיא שמחה מאוד לקראתי. פיטפטנו קצת וכשעמדנו להיפרד התחבקנו מתוך דחף רגעי סוער. אני לא יודעת מה אני חשה כלפי העניין, אני לא יודעת בכלל אם נחזור להיות חברות. די ברור לי שגם אם כן, החברות בינינו תישא אופי שונה לגמרי.

 

אני כל כך לא רוצה לחזור מחר לטירונות.

 

 

17.10.80

 

השבועיים שחלפו היו כל כך עמוסים ודחוסים ומלאים שזה בלתי אפשרי לכתוב על כל מה שקרה בהם, על כל החוויות, המחשבות והרגשות. זה יותר כמו תמונות קטועות וקטעי זיכרונות שחולפים לי במוח. הטירונות הזאת היא כמו סיר לחץ. יש שם כמה בנות שמסוגלות להרביץ לי מכות רצח על כל שטות קטנה מרוב חמימות מוח, ומכיוון שהן בערך פי שתיים ממני בגודל, רוב הסיכויים שהן באמת ישברו לי את הצורה. מצד שני, יש שם כמה בנות ממש נחמדות, למרות שאני מוצאת לפעמים שאני סגורה ומבוגרת יותר מרובן, מה שגורם לי לא פעם למצבים של בדידות. אבל בסה"כ הסתדרתי לא רע. אני חושבת שעיקר המאמץ בטירונות, לפחות בשבילי, הוא נפשי ולא פיסי, למרות שהיו לנו 3 מסעות, ואנחנו קמות כל בוקר ב-5, ויש שמירות ותורנויות מטבח. אבל לפחות האוכל סביר ובמקלחות יש מים חמים, אז זה נסבל. בכלל, לומדים להעריך דברים קטנים וגדולים כמו בית, אמא, חופש, גילי. התגעגעתי נורא לגילי במשך השבועיים האלה, וכשהשגתי אותו בטלפון הערב זה היה פרץ של אושר. אחרי חצי שעה הוא התקשר שוב, כדי לומר שהוא מתגעגע.

 

 

24.10.80

 

אני בבית כבר מאתמול, וכבר מרוגזת. סתם ריב מטופש עם אמא בגלל שמלה שרציתי לקנות ושהיא שכנעה אותי בסוף לא לקנות. עכשיו אין לי מה ללבוש הערב.

 

לא שברור בכלל אם אצא הערב. אמנם דיברתי עם גילי אתמול והוא אמר שהוא כנראה יגיע היום. אבל בינתיים שוב התחלתי להרגיש היום את אחת מהתקפות הזעם שיש לי עדיין כלפיו מדי פעם כשאני נזכרת בכל הדברים הישנים. אז נראה.

 

אני הולכת לקורס מ"כיות. כשהודיעו לי על השיבוץ הזה רציתי להתחיל לבכות, אבל ברגע האחרון חשבתי לעצמי שאולי זה לא יותר גרוע מלהיות איזו פקידה קל"ב, שזה מה שרוב הבנות קיבלו. ושאולי בכל זאת יהיו בזה גם דברים מעניינים, וזה אתגר דווקא בגלל שזה תפקיד שדורש התמודדות קשה ואינטנסיבית עם כל מיני אנשים וסיפורים. למרות שנראה לי שזה כל כך לא מתאים לי, וכולם צוחקים עליי שאני עדינה מדי ושברירית.

 

בכל מקרה יש עוד חודש עד לקורס, כך שאני ועוד חמש בנות, שאני עוד לא כל כך מכירה, נעשה עבודות רס"ר או שיספחו אותנו בינתיים לבסיס אחר. אז אני בחופש עד יום ראשון ואח"כ נראה מה יהיה.

 

אני מעתיקה כאן את מה שכתבתי על דף נייר בערב האחרון שלנו בטירונות:

 

 

22.10.80

 

נורא מוזר, אבל בערב האחרון לטירונות אני מרגישה קצת געגוע על דברים שאני משאירה כאן מאחור. בעיקר כמה מהבנות שיצא לי להכיר: מיכל, עם הידיים בכיסים, הכובע השמוט והליכת הברווז, שאני לא יכולה שלא לחייך כשאני רואה אותה מתקרבת כבר מרחוק; דפי, שנראית כמו חרגול קפיצי מתוק; רותי הרצינית והמהורהרת שהחיוכים שלה מאירים את העצב שבעיניה; ועוד כמה בנות שנראה שהראש שלהן מרחף בעננים והן ממש מתוקות.

 

נראה לי שמה שאני אזכור יותר מהכל זה את שעות סוף הלילה-תחילת הבוקר הערפיליות והחשוכות עדיין, את שעות בין הערביים ואת האקליפטוסים. אני זוכרת את הרגע שבו הסתכלתי לעבר אותם אקליפטוסים, שהיו בשבילי החיץ שבין הפלנטה הזאת לעולם שבחוץ, וגיליתי באופק שירטוטים בהירים של גבעות, מה שהזכיר לי שיש עדיין עולם שם בחוץ, שתמיד קיים עוד משהו מחוץ לבסיס הזה שבו אני נמצאת כרגע.

 

 

25.10.80

 

ערב נפלא עם גילי אתמול. הוא הגיע בדיוק כשיצאתי מהמקלחת, כולו מדיף ריחות גבריים של צבא, תחנה מרכזית וסיגריות. הוא חנק אותי מיד בנשיקה סוערת. דיברנו המון, סיפרתי לו על הטירונות והקורס והוא שמח בשבילי וסמך עליי ושנינו היינו מאושרים וטובי לב. התגלגלנו במיטה עם אור נרות ומוסיקה ודיבורים והתנגעויות, ובכלל מין אווירה כזאת של אוהבים ונאהבים שכאילו נפגשו רק אתמול והכל חדש בשבילם. נרדמנו כמו זוג תינוקות, והוא באמת מילמל שיש לי ריח של תינוקת וכשאני לוקחת לו שאיפה מהסיגריה אני נראית כמו פרחחית... ואני אמרתי לו שהוא האיש שלי, שאני אוהבת נורא את הגוף שלו, והוא אמר שזו מחמאה נהדרת. אני עדיין אוהבת אותו. הוא יקר לי.

 

 

30.10.80, עוד 23 חודשים לשיחרור

 

אני גמורה מעייפות, אבל אין לי ברירה אלא להתרגל לזה בחודש הקרוב. אני קמה כל בוקר בחמש-וחצי וחוזרת הביתה בסביבות 6 או 7. ומילא הנסיעות הלוך וחזור כל יום או הכסף שהולך עליהן, אבל הכי איום זה המקום הזה שאנחנו מסופחות אליו בשבועיים האלה: בסיס של מילואימניקים באיזה חור שכוח-אל ליד נטף. ומילא אם היינו עושות שם משהו נחוץ באמת, אבל כל מה שאנחנו עושות זה לגרף את השביל של הרס"ר ולעבוד קצת באפסנאות. הצבא הזה הוא אטום ומלא בולשיט, וככה גם המילואימניקים. זה גורם לי להעריך את העובדה שאני הולכת לשרת בבסיס שיהיו בו רק בנות. אם כי פגשתי שם שק"מיסט נחמד שהתברר שהוא מנגן על באס ב"במה החשמלית", אז התחלנו לדבר על מוסיקה והוא הזמין אותי להופעה קרובה שלהם. טוב לדעת שיש גם אנשים נחמדים כאלה.

 

מה שממש נחמד לי בתוך כל זה, זה שיצא לי להתקרב למיכל, שהיא בחורה ממש חמודה, מטבעון, ושאפילו נולדנו באותו יום. אז לפחות אנחנו מעבירות את הימים האלה ביחד בכיף, עד כמה שאפשר.

 

 

3.11.80

 

גילי יוצא לרגילה השבוע, כך שאני מקווה לראות אותו.

 

 

4.11.80

 

דיברתי הערב עם גילי, ויש אצלו מישהי בשם ענת שגם משרתת איתו בבסיס, ולכן גם יצאה לרגילה. מכיוון שהיא לא ירושלמית היא נשארת לישון אצלו. למרות שהוא אמר שאין ביניהם כלום זה לא עשה לי טוב, גם בגלל חוסר הביטחון שלי אחרי כל האירועים האחרונים, וגם בגלל שרציתי כבר כל כך לראות אותו. אז זו היתה אכזבה גדולה ולא הייתי ממש נחמדה כלפיו. כל מה שאני יודעת זה שאני רוצה אותו, וצריכה אותו.

 

 

5.11.80

 

הערב בדרך חזרה הביתה ירדתי מהאוטובוס בדרך למושב של גילי, הלכתי 20 דקות ברגל עד שהגעתי אליו הביתה, ומצאתי שם רק את אביו + פתק שגילי נסע לקיבוץ של ענת. אז ישבתי עם אביו במטבח, שהכין לי כוס קפה ואח"כ גם הקפיץ אותי הביתה כי כבר החשיך והוא לא רצה שאני אסתובב ברגל ובאוטובוסים. הוא נחמד, אבא שלו, וזה היה ממש חמוד מצידו, אבל אני כבר הרגשתי שוב את הכאב המוכר.

 

אני הולכת לישון. אני גמורה מעייפות.

 

 

7.11.80

 

אני עוזבת את גילי. זה קשה לי וממלא אותי טונות של עצב וכאב, אבל אני בטוחה בצעד שאני עושה ושלמה עם עצמי לגמרי-לגמרי. הוא סיפר לי שהוא שכב עם ענת ושיש לו הרבה כלפיה, ולעומת זאת כבר אינו יודע מה הוא מרגיש כלפיי. אמרתי לו את כל מה שהיה לי להגיד לו כבר חודשים, ואני לא מתחרטת על שומדבר שאמרתי לו. אמרתי לו שהוא הגיע למצב שהוא לא מסוגל לראות בחורה בלי לשכב איתה וזה מגעיל אותי. אמרתי לו שאני לא רוצה להרגיש אחת מתוך כמה בנות ובתחרות כל הזמן, ושאני כבר לא מאמינה לו כשהוא אומר שרק אני החברה שלו, שרק לי הוא שייך ורק אליי הוא קשור וכו' וכו'. אמרתי לו שזה שקר ולא נכון, כי עובדה שאת הרגילה שלו העדיף לבלות עם מישהי אחרת ולא איתי. ולמרות שהוא ניסה להסביר ולהגיד את הדברים הרגילים שלו, הרגשתי איך כל הכעס והרוגז והעלבון שלי עליו יוצאים החוצה. אז באמת הגיע הזמן לעזוב. אני מקווה שהקורס שמתחיל עוד שבועיים יעזור לי להתרחק ולהתנתק. אולי נצליח להישאר ידידים, אבל בטח שאני לא מתכוונת שיהיו בינינו מכתבים, טלפונים, געגועים, מגעים ועניינים. ואני רק מקווה שאני לא אתחיל להתחרט עכשיו ולטפס על הקירות.

 

 

10.11.80

 

הלוואי שהייתי יותר חזקה, אבל כשגילי מתקשר כל כך קשה לי ואני נשברת ומתגעגעת אליו ורוצה לגעת, ואז כשהוא אומר שהוא לא יודע מה הוא רוצה והוא נקרע עכשיו ושכל המצב מסובך לו נורא, אני מתרגזת מחדש וחוזר חלילה. אני כבר מתחילה להבין שהפרידה הזאת לא תהיה קלה או יפה, כי כנראה שזה בלתי אפשרי אחרי כל כך הרבה זמן. אז אני רוצה לעזוב אותו אבל קשה לי נורא, אני אוהבת אותו ושונאת אותו, אני רוצה לחזור הביתה, אל זרועותיו, למה שהיינו פעם, אני מרגישה שאני מאבדת לא רק חבר אלא את החבר הכי טוב שלי בעולם, אבל אני יודעת שאני לא יכולה להישאר ולא יכולה להמשיך ככה, ואני פקעת של ניגודים.

 

 

13.11.80

 

כל השיחות טלפון שלנו קשות. אנחנו כל הזמן רבים וכועסים. זה מבוי סתום.

 

 

15.11.80

 

ביליתי אתמול ערב יפה ומקסים עם רוי. אני לא מאוהבת בו, אבל אני מעריכה אותו ואוהבת אותו מאוד כאדם, גם אם כרגע עיקר יחסי כלפיו מושתת על המשיכה הפיסית החזקה שאני מרגישה אליו. הוא מאוד מושך מבחינה מינית, וכבר מזמן-מזמן לא נגע בי מישהו כמו שהוא עושה את זה. מגע שהוא גם מאוד עדין אבל גם מאוד תקיף. יש משהו מחשמל במגע הזה שלו. אני נמסה ונסחפת בכל פעם שהוא נוגע בי או נושק לי. בהתחלה ישבנו אצלו בחדר, עם הרדיו ובאור עמום, ודיברנו על כל מיני דברים. בדחף של רגע הוא תפס אותי בחוזקה, ואח"כ כבר התנגענו והתנשקנו ארוכות מתוך סערה, ואז הרגיעה. מאוחר יותר עברנו לסלון, כי הבית שלו היה ריק, והתגלגלנו על השטיח עם Leonard Cohen, התעלסנו ונרדמנו. זזנו לקראת 3 לפנות בוקר. היה לי טוב איתו, עם גופו, עם כולו.

 

 

17.11.80

 

דיברתי עם גילי אחה"צ והפעם, אני חושבת, נפרדנו סופית. כלומר, אנחנו הולכים להתראות כנראה מחר כי הוא יביא לי את התקליטים שלי ואני אחזיר לו את הספרים שלו. אבל מבחינת היחסים שלנו זה גמור ואין בינינו עוד כלום. הוא אמר שהוא יותר ויותר עם ענת ושהיא בחורה נפלאה, וזהו, כל השאר כבר נראה לי חסר טעם. כשהוא ניסה להגיד שאני עדיין ידידה טובה שלו וחשובה לו והוא דואג לי, לא צחקתי לו בפרצוף רק בגלל שהייתי כבר מותשת מכל השבועות האחרונים. אני כל כך לא מאמינה לאף מילה שלו יותר. אין לי יותר מה לעשות איתו, אפילו לא סתם בתור ידידה. אמרתי לו את זה והוא נפגע אבל לי נמאס, נשבר לי ממנו לגמרי, אני סולדת ממנו, ואני רק מחכה לרגע שהקורס יתחיל ולא אצטרך לשמוע ממנו לפחות כמה חודשים.

 

 

19.11.80

 

גילי היה כאן אתמול בערב. בהתחלה זה היה נחמד, שתינו קפה ודיברנו וניסינו להיות ידידותיים, אבל בסוף שוב עלו כל העניינים שבינינו ואני התחלתי להתרגז, והוא נפגע ואז הוא פגע בי בחזרה ושוב רבנו והכל נהיה מכוער ומגעיל. וכבר נעשה מאוחר ולשנינו כבר לא היה יותר כוח, אז בסוף הוא קם ונשק לי באלימות, במיניות, בלהט, בכאב וכמעט בתשוקה וכוח, ואז התנתק בבת אחת ואמר שלום, אני הולך. ואני התחלתי לבכות קצת ועוד התחבקנו בחוזקה ומילמלנו התנצלויות וזהו. זה באמת נגמר.

 

 

21.11.80

 

טוב שיש את החופש הזה לפני תחילת הקורס. אני יושבת עכשיו ליד השולחן בחדר וכותבת ובחוץ, דרך החלון, אני רואה שמיים ושמש של צהריים סתוויים וזה נחמד. הימים האלה שאחרי הפרידה עוברים עליי בעיקר בשקט. אני חושבת על גילי ואני עצובה, אבל אני לא בדיכאון ובעיקר לא בסערה גדולה אלא בשלווה שבאה אחריה. אני מקשיבה המון למוסיקה ובעיקר ל"דרכים" שאני כל כך אוהבת לאחרונה. אני נפגשת עם חברות – הבוקר הייתי אצל אילנה ועוד מעט אני הולכת לעדה. ומה שהכי מעודד אותי זה שאני נוסעת מחר למיכל בטבעון. אני כל כך רוצה לראות אותה. זה יהיה כיף.

 

 

24.11.80

 

היומיים עם מיכל היו יפהפיים.

 

בבוקר, כשנסעתי לטבעון, ירד גשם שוטף. הדרך היתה ארוכה וקרה, אבל נפלאה. במיוחד ליד הים, הסוער והירוק, והשמיכה האפורה של העננים ממעל.

 

כל אחה"צ אצלה בחדר התגלגלנו עם קפה ועוגות ודיבורים. שוחחנו ושוחחנו ושוחחנו – זכרונות ילדות, אהבות, חוויות, ספרים, סרטים, מין, סמים וכו'. היא כל כך מקסימה ואני אוהבת אותה.

 

למחרת בבוקר טיילנו בסביבות טבעון – בעמק, במטע, בשדות. היתה רוח והיה יום בהיר וקר, אבל יפה. ואז יצא לי לספר לה כל מה שהיה ונגמר בין גילי לביני, איך אני רואה את היחסים שלנו במבט לאחור וכו'. היא עזרה לי להבהיר דברים לעצמי.

 

אז כשחזרתי את כל הדרך הארוכה והלילית הביתה הכל צף ועלה וזה כל כך הכאיב לי שוב. כל הזיכרונות, גם הטובים וגם הרעים. ובכיתי באוטובוס, בחושך. והתחלתי לחשוב, ואני פוחדת שאני גם מתחילה להאמין, שתמיד אני אשאר עם הבדידות, עם פה ושם פרשיות אהבה שמתחילות ומסתיימות

 

 

 

 

שיעור באהבה / רפי ירדני

 

זה היה שיעור באהבה

מי היה המאזין ומי בדיוק הרצה

היינו שני אנשים מבוגרים באופן ממוצע

מי בצהרי היום אמר למי תודה ומי למי לחש בבקשה

אפשר לקבל תוספת מי שאל רכות ומי ענה תשובה קשה

שיעור באהבה מדרגה ראשונה

מי את מי תקף במרץ ומי נדחק להגנה

שיעור חובה באהבה רשימת נוכחות תרגיל במין

מי חלם על כך מי היה מעז להאמין

ידו של מי היתה על העליונה

האהבה הורסת את מי שהיא הורסת אחרונה

מי היה תובע ומי הנאשם

רק עוד טיפה של אי התחשבות הדדית אם רק אפשר

מי יצא ברווח יחסי ומי יחסית מופסד

מי החליט להתמוטט ומי קיווה להחזיק מעמד

ידו של מי היתה במאכלת ואת מי עקד

מי היה שמשון ומי דלילה

מי למי בדיוק גזז את השיער מלכתחילה

מי שלף את האקדח ומי הרים אמנם את הידיים

מי שמר על קור רוחו ומי נתקף בפיק ברכיים

 

 

נכתב על ידי , 17/12/2007 07:06  
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ