לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2007

מוזיקה היא מקדש


 

(תודה לאורן שץ, שהיה הראשון לכתוב את הדברים, תחת הכותרת המדוייקת והקולעת "סינדרOM ירושלים")

 

 

הרמז הראשון לכך שההופעה של אום הולכת להיות יוצאת-דופן היה נעוץ בשעה. השעה תשע צויינה כשעת פתיחת הדלתות. בשעה תשע-אפס-אפס, בדיוק פדנטי ופנאטי שאין לו אח ורע, לפי דעתי, בכל תולדות הרוק, אום התחילו לנגן. הם סיימו, כנראה, אחרי 2:00 בלילה, כלומר אחרי 5 שעות, שבמהלכן הכריזו על הפסקה של 25 דקות, ובתום 25 דקות בדיוק עלו חזרה אל הבמה. אבל בשתיים בלילה אני כבר לא הייתי שם. הלכתי קצת אחרי חצות, כי לא יכולתי להמשיך יותר. זו היתה חווייה מפרכת, נפשית וגם קצת פיזית, כי הרגשתי כל שריר ועצב ותא בגוף שלי מפורק וכואב. אף פעם לא הרגשתי שאני עובדת כל כך קשה בהופעה. זו היתה ההופעה הכי תובענית שהייתי בה אי-פעם. ואני לא אומרת את כל הדברים האלה לשלילה. להיפך.

 

מפני שההופעה של אום היתה חווייה דתית. האמירה שרוקנ'רול הוא כמעט דת, או דומה לדת, היא כבר קלישאה, ולי בעצמי יצא להשתמש בה לא פעם ולא פעמיים. העניין עם אום, ובעיקר עם אל צ'יזנרוס, מנהיג הצמד, הוא שהם מוחקים לחלוטין את המילים "כמעט" או "דומה". ההופעה שלהם היא דתית, נקודה. וכמו כל חווייה דתית, היא דורשת עבודה קשה מאוד. הרבה מאוד דבקות, התמסרות, מחויבות טוטאלית ולהט יוקד. לא רק מצד הלהקה, אלא גם מצד הקהל. זה היה טקס רליגיוזי חמור ורציני, מאיים ואינטנסיבי, טעון מאוד, אדוק ודלוק.

 

ברגעים שבהם המוזיקה התעלתה לדרגת קתרזיס, החדר הקטן והדחוס באוגנדה היה דומה יותר מכל לחדר תפילה. הנהיג אותה איש לבוש שחורים שניגן על בס מזמורים עתיקים. הוא ננעל על קצב ומלודיה קבועים וחוזר עליהם עד שהם מגיעים לדרגה מדיטטיבית. הוא מושך את המילים באיטיות עד שהן מתפרקות להברות בודדות, כמו במזמורי תפילה בודהיסטים. הקהל מתנועע יחד איתו אחורה וקדימה במקצב כבד, איטי וסמיך. האיש בשחור לובש חולצה קצרה שמגלה קעקועים עד וכולל פרקי אצבעותיו. הוא רוקד עם הבס, מזיע והשיער שלו נדבק לפנים. הוא מצוי בריכוז מוחלט. הוא מביט בקהל בעיניים בוערות, חודרות ונוקבות, מחפש אחרי משהו. קשר, איחוד, גאולה, התגלות. אפשר להרגיש באופן פיזי כמעט את הצורך האדיר שלו לתקשר. והצורך הנואש הזה מתדלק אותו במשך שעות. הוא פוקד על כיבוי אורות מוחלט ומנגן בחושך, הוא מבקש מהקהל לשבת, הוא מבקש עשן. למרות שהיה מתאים לו להיות נזיר סגפני, הוא שותה וודקה וחולק את גוש הגראס שלו עם הקהל, שמפורר אותו ומכין ממנו סיגריות שהוא מחזיר אליו ומעביר בין האנשים. הוא מדבר על ירושלים ועל המשמעות שלה בשבילו. האווירה בחדר נעשית דחוסה ורווייה בפראנויה, בסכיזופרניה, באובססיביות ובכפייתיות שלו. כמו שעמרי אמר באיזשהו שלב, ככה, כנראה, נראה סינדרום ירושלים.

 

בחצות כבר היה ברור שזה לא הולך להיגמר. שבתור הדרן הוא הולך להתחיל לנגן את כל הסט מהתחלה. יש משהו מעורר כבוד ויראה והערכה בקיצוניות, בטוטאליות ובהליכה הזאת עד הסוף. גם אם ברור שהיא נובעת מנפש מיוסרת, מצולקת ומקועקעת מאוד. אני מקווה שאל צ'יזנרוס ימשיך לבעור לאט ולאורך זמן, ולא יכלה את עצמו בלהבה גדולה מדי. אפשר להיות ציניים כלפי כל זה, אבל אפשר גם להרגיש ענווה ולהיות אסירי תודה על היופי הגדול שהחווייה הזאת מפיקה. והיופי הזה מצוי קודם כל, ואחרי הכל, במוזיקה עצמה.

 

אז לכל מי שהולך לראות אותם הערב בתל אביב – שיגיע בזמן. הם לא מחכים לאף אחד.

נכתב על ידי , 6/12/2007 17:27  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ