לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2007

חזית קרה


ג'וליוס ווינסום הוא גבר בן 51, שחי בגפו בבקתה מבודדת ביער בצפון מדינת מיין, על גבול קנדה. היחידים שמארחים לו לחברה הם כלבו האהוב הובס, זיכרון אהובתו שהלכה, קלייר, ו-3282 הספרים שהוריש לו אביו. מביניהם, החביב עליו ביותר הוא שייקספיר. אמו מתה בזמן לידתו כך שמעולם לא הכיר אותה, כשהיה ילד היה תמיד חריג, וכשהוא מגלה שמישהו ירה והרג את הובס, משתחרר אצלו מטען אדיר של זעם, כאב ונקמה.

 

מן ההערות הביוגרפיות שבאחרית הדבר לספר, עולה שג'רארד דונובן האירי, המתגורר כיום במדינת ניו-יורק, כתב שלושה קבצי שירה לפני שהתחיל לכתוב פרוזה. מבחינת אורכו "ג'וליוס ווינסום" הוא יותר נובלה מאשר רומן, והשפה המאופקת והמדויקת שלו אכן מעידה על זיקתו של דונובן לשירה (ויפה לא פחות התרגום של טל ניצן, מבכירות המתרגמים היום בארץ ומשוררת טובה בפני עצמה).

 

"ג'וליוס ווינסום" הוא גם הרהור על טבע האדם, ובמיוחד על המתח התמידי הקיים בין הגרעין החייתי והפרימיטיבי ביותר של האדם, ובין המעטפת התרבותית והחברתית הדקיקה שלו. לא פלא שלכלבו של ג'וליוס קוראים הובס, על שם הפילוסוף הנודע ("לוויתן"). לא מפתיע גם שהספר מקיף שישה ימים בלבד (30 באוקטובר עד 6 בנובמבר) שבהם החורף מתחיל להגיע, ואל העיירה והיער שהם זירת ההתרחשות מתקרבת סופת שלג. מהבחינה הזאת מעניין להשוות את "ג'וליוס ווינסום" עם "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט, ועם "סופת קרח" של ריק מודי. 

 

עכשיו כבר תחילת דצמבר, ועושה רושם שסוף הקיץ יישאר כאן לנצח. אבל ככל שאני הולכת ומתכנסת יותר לקראת החורף – שאני עדיין מקווה שיגיע, מתישהו – מדברים אליי בעיקר החלקים ב"ג'וליוס ווינסום" שנוגעים לבדידות: הקיפאון שבחוץ כמבטא את הקיפאון שבפנים, הדממה של השלג והדממה של הבדידות, המאמץ לפרוץ חומות של בדידות וכפור רגשי כדי להיות מסוגל לדבר ולתקשר שוב. מעוות ככל שייראה הדבר, מסע ההרג של ג'וליוס ווינסום נתפס בעיניי כאקט נואש ליצור שוב קשר עם העולם שמסביבו. כי זה העניין עם בדידות: היא יפהפיה מצד אחד, אבל מצד שני עלולה להצמיח פירות מוזרים. בגלל זה, בכל פעם שאני מרגישה שאני מגזימה קצת עם ההתרחקות וההתכנסות והבדידות, אני משתדלת לאוורר מחדש את הכישורים החברתיים שלי. מי שיצא לו להתנסות בתקופות ארוכות של שתיקה שלאחריהן הוא ניסה שוב להתחיל לדבר, יודע שלא תמיד זה קל, במיוחד לא בהתחלה.

 

 

"אילו ניתן למדוד בדידות, אני מניח שאפשר היה למדוד אותה באופן שבו הייתי מאושר לראות אותה למרות שהייתי מאושר ממילא. עכשיו הייתי יותר ממאושר, משהו שלא היו לי מילים לתאר, כל החֶברָה הזאת בחיי פתאום. הרגשתי אותה כמו את טיפות הגשם הראשונות שעוצרות אותך על סף הדלת עם המעיל מעל לראשך ואתה תוהה אם זה ענן קטן או משהו שיימשך יותר זמן. לא ידעתי מה לומר לה, זה היה חדש בשבילי, לקבל משהו. לא היו לי המילים הטבעיות להודות כמה שרציתי. הידיים שלה נשמטו ממני.

 

כן, היא דיברה אליי אהבה, או מילים של רוך וחיבה, ועכשיו אני חושב שהייתי אמור להגיב באותה הדרך, אבל לא הייתי רגיל לזה, לאופן שבו לומר מילה פירושו לתת שם לרגש כלשהו. בכל זאת הייתי צריך לומר משהו כדי שהיא תדע שאני אסיר תודה על חברתה, שאני מתגעגע אליה כשהיא איננה, ושאם זו אהבה, הכל יהיה בסדר. קלייר לא אמרה אף פעם משהו שנועד לגלות מה אני עשוי לומר בתגובה, או מה עשוי להינתן בתמורה. הייתי צריך לדעת שלפעמים אנשים מתקרבים כל כך עד שהם מגלים שהם זרים.

 

אחרי הלילה ההוא פחתו הביקורים שלה והתקצרו. היעדרו של מישהו מגיע כמו עונה חדשה, בהתחלה רק לסירוגין: אתה רואה את היעדרו הרבה לפני שהוא עוזב. אצל קלייר זה התחיל במבטים ממושכים ובשתיקה, ובא במלואו רק אחרי שהלכה."

 

(- ג'רארד דונובן, "ג'וליוס ווינסום". תרגום טל ניצן, הוצאת אחוזת בית)

 

 

* * *

 

חורף או לא חורף, אני מתחילה לקרוא עכשיו גם את "איגוד השוטרים היידים" של מייקל שייבון, שמתרחש באלסקה. בנוסף, דצמבר הוא אחד החודשים היפים ביותר כאן. זה מתחיל עם האורות של חנוכה – הכי כיף זה להסתובב בגאולה ומאה שערים, או בשוק ובנחלאות, ולראות את חנוכיות השמן והזכוכית הישנות שמאירות בכל פינה - ומסתיים עם האורות של חג המולד (ובתווך יש, נדמה לי, גם את עיד אל אדחה). הכל מקושט ומואר, ויש רק מעט דברים נעימים יותר מלהיכנס לבית קפה חם ומלא דיבורים וצחוק, כשאתה משאיר מאחור את הקור כשהדלת נסגרת. הרקפות בעציצים במרפסת כבר בקעו, הסתפרתי וזה כיף, מחר אני הולכת לחפש מעיל ירקרק, כי אדום וכתום-חום ושחור כבר יש לי, וסריגים ועוד גרביים וצעיפים כי זה תמיד כיף. החלטתי להתחיל ללמוד לנגן על גיטרה בס (חשמלית, בטח שחשמלית) ואני מחפשת מורה. ויש גם הופעות מעניינות החודש. דצמבר שמח.

 

נכתב על ידי , 1/12/2007 18:13  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ