לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2007

A Love Struck Romeo Sings a Streetsuss Serenade


 

22.12.79

 

אתמול הייתי אצל גילי, והיתה לנו שיחה מעמיקה (ונפלאה כמו כל השיחות שלנו) על היחסים בינינו. מסקנות מרעישות אין, אבל הוא נתן לי גיבוי מלא לעזוב בכל עת שארצה, עקב כל נסיבות שהן, אפילו אם יהיה לו רע כשאעזוב. אבל כרגע עוד טוב לנו יחד, אני נהנית איתו ורוצה אותו וקשורה אליו. למרות שאני לא מכחישה לרגע את געגועיי לרן. סיפרתי לו מה קרה באותו יום בחנוכה כשהייתי אצל רן והוא קיבל את זה יפה כתמיד. הוא הסתכל לי עמוק בעיניים, למרות האפלולית והנר המרצד, ואמר "את נורא מוצאת חן בעיניי".

 

חזרתי הביתה באחת-וחצי ועדיין התגעגעתי קצת לרן. אני יודעת שאם אנסה לסדר לי את הרגשות והמחשבות רק אסתבך יותר, אז אני מקבלת את הדברים כרגע כפי שהם.

 

אני מקווה שעם ילי הכל בסדר. שהיא הגיעה בסדר ושהיא מתארגנת ומרגישה טוב.

 

 

26.12.79

 

בחוץ הגשם יורד ויורד ויורד, ולי נורא טוב, מכורבלת בתוך השמיכות, בתוך עצמי. לראשונה מזה כמה זמן שהיו לי יומיים שקטים וטובים. היום ציירתי, מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן. כל הימים האחרונים התרוצצתי בלי הפסקה – למדתי עם אפרת על מרקס ולנין, אח"כ ספרות עם גד, ובין לבין גם תנ"ך, ביולוגיה ומתמטיקה. אז ביומיים האחרונים אני מרגישה טוב, בגלל שאני עם עצמי ועם הדברים הפרטיים שלי. ואין צילצולי טלפון, ואין ריצות מטורפות אל ילי ואין לילות משוגעים עם גילי שבגללם אי אפשר לתפקד אח"כ למחרת, אלא רק אני ועצמי והמחשבות והרגשות שלי. ואני לא מנסה לסדר אותם כרגע, אלא שמחה בהם כמו שהם.

 

 

28.12.79

 

גילי קיבל חופשה עד יום ראשון, ואתמול בערב הייתי אצלו והיה טוב וחם כתמיד. כשהגעתי אליו רטובה מהגשם הוא בדיוק ישב וניגן בגיטרה. כשהורדתי את המעיל והשתחלתי לתוך המיטה כדי להתכרבל ולהתחמם בין השמיכות, הוא התחיל לנגן את שלום חנוך ואת "גשם עוד מעט יירד לכבוד החקלאים / אצבעותיי דרוכות לגעת במיתר / לפרוט הכל..." וכשהוא הגיע ל"אם היא היתה לוחשת לי / לבוא בין שמיכותיה / בין עיניה, בין שיניה, בין רגליה - - - " הוא הניח את הגיטרה בצד ונכנס אליי למיטה.

 

 

31.12.79

 

יום אחרון של שנה אזרחית, יום אחרון של עשור שנגמר. כולם עסוקים בסיכומים, פרשנויות, תחזיות ותקוות. אז בין כולם גם לי מותר לעצור רגע ולחשוב. וככל שאני חושבת יותר ויותר אני נעשית יותר ויותר עצובה. עצוב לי בגלל עצמי ועצוב לי בגלל כל העולם. אני חושבת שכדור הארץ הזה צועד בטוח, ואפילו לא כל כך לאט, לקראת אבדון. בני אדם משתמשים בכוח שלהם לשלילה, זורעים עוד ועוד הרס וחורבן ומביאים כליה על עצמם.

 

אני עדיין מרגישה שאני בתוך מערבולת וסערה של רגשות, מחשבות, והמון כאב ועצב. געגועים, רוגז, המון דברים סותרים. אני לא מצליחה לאתר בבירור מה מעיק עליי. אני נמצאת הרבה מאוד לבד, גם פיזית, גם רוחנית. כי גם אם יש לי כמה ידידים טובים לא עם כולם אני יכולה לדבר בשפה שלי, לספר הכל, להיות מובנת. למרות שאני מאוד אוהבת את הידידים שלי.

 

כי ילי ברומא, גילי בצבא – וגם לו היה כאן אני לא בטוחה שהדברים היו אחרת. למרות הקירבה, החום והדאגה בינינו, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות תלויה בו. הוא אמנם הכי מבין אותי מכל העולם ודואג לי ואין לי מספיק מילים כדי לתאר כמה הוא חשוב ויקר לי, אבל זה יהיה לא הוגן כלפיו, ועוד יותר מזה לא הוגן כלפי עצמי, לפתח בו תלות. אז אני מרגישה כל הזמן געגועים וצורך עז לראות אותו ולדבר איתו. כי אחרי הכל הוא האדם היחידי שאיתו אני יכולה לדבר – פיסית ורוחנית. כי עם ילי הקשר כרגע רק רוחני, ועם רן – רק פיסי.

 

אני מרגישה כל כך מדוכדכת.

 

 

2.1.80

 

אני קוראת את "מחברת הזהב" של דוריס לסינג וזה ספר מעניין מאוד. למרות שהוא די מדכא, אני מקנאה בסגנון הכתיבה שלה. חבל שלי אין את הכישרון לכתוב כך ביומנים שלי.

 

 

3.1.80

 

גילי התקשר אתמול לפנות ערב והיה מדוכא מעל לראש. הבטחתי לו שאבוא. ובאתי. הוא ניגן בדיוק על הפסנתר. חיבקתי אותו מאחור, נשמתי את העורף החם, נשקתי לקימורי הצוואר וליטפתי את השיער הרך שלו שפעם היה ארוך וגלי והיום הוא קצר ונעים.

 

שוחחנו במיטה. הוא סיפר על הפחדים, על החששות, על הרע ועל הכאב. ניסיתי להשקיט, במילים ובמגעים. הוא היה זקוק לי ואני הייתי זקוקה לו. מיכאל התקשר. הפסקה. אח"כ הוא חזר. התעלסנו. אני לא מסוגלת לשכוח עד כמה הוא טוב, עד כמה גופו חם, עד כמה המגע שלו נפלא. כשהוא מרכין את ראשו לתוכי ואומר "את כל כך יפה כאן". כשאני נסחפת אליו שוב, אל התשוקה שלו. גיליתי שהלשון שלו מגרה אותי מאוד, אפילו כשהוא סתם מלקק את הנייר עם הטבק לסיגריה. שלא לדבר על זה שהוא מנשק אותי בקימור הצוואר ועל העורף והשדיים ובמורד הגב והבטן עד למטה בין הרגליים. זה כל כך יפה.

 

הרגשנו כל כך רע כשהיינו צריכים לקום ולהתלבש ולהיפרד. רצינו להישאר ולישון יחד, חבוקים, מכורבלים. לנשום אחד את השני. כל כך טוב להעניק לו. לתת ולקבל, להיות איתו.

 

נראה לי כל כך מופלא לאהוב אותו, ועוד בצורה עזה כל כך, כל כך הרבה זמן.

 

 

6.1.80

 

איזה יום נוראי. קר, רטוב, אפור וחשוך. ועוד היינו צריכים ללכת ככה ברגל ל"יד ושם" היום. אם כי ההרצאה עצמה, על היחס של ההנהגה הציונית לשואה, היתה מעניינת.

 

עכשיו התאוששתי. באתי בצהריים והשתחלתי מתחת לשמיכות ונרדמתי. זה הדבר היחידי שאני טובה בו בחורף. הייתי צריכה להיות דוב. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על גילי שם בחוץ במזג האוויר הזה, מדוכא ועצוב וכואב ודואג.

 

אתמול בערב היינו ביחד. הוא בא לאסוף אותי במכונית ונסענו אליו, ולפני כן רבתי עם אמא כי היא מסרבת להבין למה בכל פעם שהוא מגיע אני צריכה לצאת אליו. אז ירדתי לחכות לו למטה, והתחיל לרדת שלג, וקפאתי וכל דקה נדמתה לי כמו נצח. כשהוא הגיע בסוף הוא פקח עליי זוג עיניים כשסיפרתי לו למה ואיך ואיפה חיכיתי.

 

"משוגעת, את משוגעת", הוא חזר ואמר כשהוא מחבק אותי. ושוחחנו שוב על הפחדים שלו, העצב והכאב. וכמובן שכל כך הכאיב לי לראות אותו עצוב ומדוכא, עד שהתחלתי קצת לבכות. "פשוט משוגעת", הוא מילמל, כשהוא אוסף אותי בזרועותיו ומנסה להרגיע אותי ואני אותו.

 

התעלסנו וכל מה שאני יודעת הוא שאני אוהבת אותו והוא אמר שהוא רוצה אותי וצריך אותי – "באמת", ולאו דווקא באותו רגע של השתוקקות מינית. עכשיו הוא בטח עטוף בוץ ודמעות באיזשהו חור נידח ואני דואגת לו ואיכפת לי, איכפת לי עד כאב ממש.

 

 

16.1.80

 

לא כתבתי איזה אלף שנה, או ליתר דיוק במשך שבוע. גילי לא יצא בסופשבוע האחרון, אז כתבתי לו מכתב, ובתוך המוזה של הכתיבה כבר כתבתי גם לילי ולעדה. אבל אתמול הוא הגיע לאפטר, והפעם היינו כאן, כי כבר הרבה זמן הוא לא היה כאן. זה היה ערב קצת קצר, אבל נחמד ויפה כתמיד. שכבנו עירומים וחבוקים מתחת לשמיכה וכשהיה ברדיו את "גבר הולך לאיבוד" הוא חיבק אותי בחוזקה ושוב הכל התחיל מהתחלה, כל הסערה והחום והפתיחות.

 

 

20.1.80

 

אתמול היינו גילי ואני יחד הרבה זמן, וכבר עכשיו אני מתגעגעת אליו ורוצה אותו. אני פשוט אוהבת אותו, וכבר לא איכפת לי להגיד לו את זה, לבטא את כל העוצמה הזאת של רגשותיי כלפיו. כל האיכפתיות, הדאגה, הגעגועים, אני כל כך מאוהבת בו.

 

בהתחלה היינו ב"טנגו האחרון בפריז". זה סרט חריף מאוד, לא רק בגלל המין. אבל גם. אז אח"כ נסענו אליו ונכנסנו למיטה, עם כל התשוקה הזאת, עד שלא יכולנו יותר - - -  עוד נשארנו יחד עד שתיים-וחצי, כשהוא היה מוכרח כבר לזוז.

 

 

21.1.80

 

אח"צ עם גדי, ביאליק וטשרניחובסקי. מחר בחינה בספרות.

 

רשימת קניות

 

ספר אמנות – יומולדת של טלי (Mucha?)

חפיסת גלולות

טמפונים

סוודר

גרביים

עוד משהו?

בטח – נרקיסים לגילי

 

 

22.1.80

 

רן התקשר הערב. זה היה קצר וכמעט רשמי, ולמרות שהוא אמר כרגיל בסוף השיחה שעוד נשמור על קשר איכשהו נראה לי שהקשר בינינו כבר מתרחק ומתנתק. כששמעתי את הקול שלו מעבר לקו הרגשתי לרגע געגוע, אבל רוב הזמן אני מרגישה שאהבתי הקצרה אליו שייכת לעבר. ואולי מוטב כך.

 

 

24.1.80

 

הגיע היום מכתב מילי! אני כל כך שמחה לשמוע ממנה. קשה לתאר כמה אני מתגעגעת אליה, ולא פעם זקוקה לה לידי ואיתי. חברתי, אחותי אהובתי – אני אוהבת אותה כל כך!

 

 

29.1.80

 

יפה מצידי שאני עדיין טורחת לכתוב מדי פעם. גילי הגיע אתמול בערב לאפטר. היתה לי הרגשה שהוא יגיע, וכשחזרתי בערב הביתה מהספריה (ברררר...) חקרתי אלף פעם את בני הבית אם לא היו לי טלפונים. הוא התקשר ב-8 מאשתו מיכאל וקבענו אצלו ב-10. יצאתי לקור ולגשם, שהאמת היא שכבר נשבר לי הזין ממנו לגמרי. כל השבוע הוא יורד בלי הפסקה ולא זכור לי חורף כל כך גשום ב-3 שנים האחרונות.

 

בכל אופן הגעתי אליו קצת רטובה, והוא בדיוק יצא חצי רטוב מהמקלחת, רק מגבת כרוכה למותניו והוא נראה סקסי עוד יותר מתמיד. שלא לדבר על זה שהוא רכן עליי, בלבושו הצנוע הנ"ל והתנשקנו, והשיער שלו היה רטוב, ובבת אחת הכל היה חם ורטוב וטוב.

 

 

1.2.80

 

אתמול עשיתי בייביסיטר לאמא של לילך, לשני הפרחחים הקטנים + הכלב. השתוללנו כהוגן, שיחקנו, שרנו שירים וסיפרנו סיפורים. בתוך כך תקפו אותי געגועים ללילך. מעניין מה איתה עכשיו, איך היא, מה היא עושה וכו'. אמא שלה אמרה שתמסור לה להתקשר אליי. אני מקווה.

 

בכל אופן, הרווחתי 130 ל"י על שלוש ורבע שעות. זה 40 ל"י לשעה, ומה שטוב זה שבסוף השבוע הזה אני עושה גם בייביסיטר למיכה וחנה והפרחחים שלהם. יש מלא דברים שאני מתכננת לקנות בכסף הזה.

 

 

3.2.80

 

אתמול היה כאן גילי, וכבר היום (סיפור מוכר) אני מתגעגעת אליו שוב מעל לראש. אני חולת געגועים כרונית. הוא גאל אותי מהאורחים שהיו כאן, שמנו מוסיקה, פשטנו את הבגדים ונכנסנו בין השמיכות לאור הנר. התעלסנו ודיברנו וצחקנו וליטפנו אחד את השני ושוב התחלנו לאהוב והרגשתי שהוא כל כך בתוכי, כל כך קרוב ועמוק, עד שכל תנועה שלו בתוכי מעבירה צמרמורת של עונג ושל כאב, על גבול הבכי, עד שאין שום הבדל בין נתינה לקבלה.

 

נרדמנו וישנו עד 3 בערך. ליוויתי אותו למטה והוא נסע ועליתי הביתה ועוד ישנתי קצת, אבל כשהעירו אותי בבוקר הייתי בטוחה שאמצע הלילה. בצהריים גררתי את עצמי חזרה הביתה ישר למיטה. מה שכן, היה היום יום יפהפה, אחד מאותם ימי חסד של אמצע החורף שבהם השמיים תכולים ועמוקים, רחבים ופתוחים עד אינסוף, והשמש זורחת, מאירה, מחייכת ומחממת.

 

אה, וגילי סיפר אתמול שסופסוף הוא קיבל את השיבוץ שלו. הוא הולך ליחידה שהוא רצה מלכתחילה. ואני נורא נורא שמחה, כי עוד לא פגשתי מישהו שהיטלטל כל כך הרבה זמן בתוך המערכת הצבאית.

 

ושאול התקשר אחה"צ והיה ממש חמוד לדבר איתו שוב.

 

 

9.2.80

 

גילי התקשר מהאי-שם ואמר שלא יגיע השבת. ביכינו קצת את מר גורלנו בטלפון, התחבקנו והתנשקנו באופן פוטנציאלי, ובנוסף לכל אמר גם שחסל סדר אפטרים ומעכשיו יש רק סופי-שבוע, וגם זה פעם ביובל. ממש מעודד! אני כל כך מתגעגעת אליו. אתמול בערב כל כך רציתי לחבק אותו, ללטף ולנשק את כל הגוף שלו, לנשום את הצוואר והחזה שלו... והדבר היחידי שאותו יכולתי ללטף ולנשום זה השמיכה.

 

 

11.2.80

 

אתמול היה כאן יובל שאני מתה-עליו-על-תקן-של-אח, ולמדנו ביולוגיה. אחרי שגמרנו לשנן את כל החומר בגנטיקה שמנו כל מיני תקליטים, דיפדפנו בכל מיני ספרי אמנות וציורים, פלשנו למטבח והבאנו מלא אוכל, אבל העיקר: הוא הביא איתו את The Wall החדש של פינק פלויד, והשאיר לי אותו קצת. הוא נשמע לא-רע, ואני הולכת עכשיו להעתיק ממנו כמה מילים של שירים.

 

ובערב התקשר רן, ואמר שהשבוע הוא מגיע לירושלים. הוא לא נקב ביום מסוים ואני מקווה שנתראה. אבל אתמול בערב, כשהתחלתי לדמיין מה ואיך ואיפה יקרה בפגישה בינינו – אם בכלל תתרחש – גיליתי שאני כל כך מאוהבת בגילי וכל כך קשורה אליו ומתגעגעת אליו, שאני לא מסוגלת לעשות שומדבר גופני, ולו גם הקטן ביותר, עם אף אחד אחר.

 

 

13.2.80

 

אתמול בערב, בדיוק כשהתחלתי לשקוע בשיעמום ובדיכדוך על זה שגילי לא הגיע, רנן התקשר להזמין אותי לראות את החדר החדש המשופץ שלו. אז לקחתי את המעיל ותוך 2 דקות הייתי אצלו. החדר שלו מאוד יפה, וישבנו 3 שעות ודיברנו ואכלנו ושוחחנו ונהנינו מאוד. זו הפעם הראשונה שיוצא לי לשוחח שיחה רצינית ואמיתית עם רנן וזה כשלעצמו טוב. אבל מה שיותר משמעותי הוא שאמש, בזמן שישבתי והקשבתי ודיברתי, הרגשתי כמה זה חסר לי. חסר לי אדם שאוכל לדבר איתו כל יום, שיעסיק אותי, שנעביר יחד את הזמן. העניין הוא שמה שבאמת חסרה לי זו חברה. אני לא זקוקה לעוד ידיד בן. כי עם בן אני לא יכולה להגיע לעומק כזה של יחסי ידידות, אלא אם כן יש בינינו גם קשר רומנטי. ובנקודה הזאת יש לי את גילי. ועכשיו כשילי לא כאן אני זקוקה פשוט לחברה. 

 

 

17.2.80

 

שני לילות רצופים עם גילי, ושניהם יפים כתמיד. עשינו הרבה אהבה, הרבה צחוק והרבה שיחות רציניות. ואתמול גם לא חסרו דמעות: הוא בכה בגלל הדאגות שלו – לעצמו, למיכאל ולכל מי שרק ראוי לדמעותיו; ואני בכיתי בגללו. אבל ליקקתי את הדמעות שלו והן היו מלוחות, ליטפתי את גופו ארוכות, ונתתי לו את עצמי, את כולי, עד הסוף.

 

אני אוהבת אותו. וטוב לי שהוא מרוצה כרגע בקורס מחשבים שלו, שיש סביבו אנשים נחמדים, שהספרים תמיד איתו ושהפעם הוא לוקח איתו גם את הגיטרה. זה מצוין.

 

הבוקר ירד שלג, כמעט 20 דקות ברציפות. פתיתים-פתיתים של צמר גפן לבן ורך, מרחף ומסתחרר באוויר.

 

 

24.2.80

 

לגילי יש כלב חדש, גור קטן ומתוק בשם רסטי, על שם צבעו החלוד. הוא תינוק בן 6 שבועות, ואי לכך ישן רוב הזמן. הוא כמו פומפון חום, עגול וכדורי, ישן על ערימת שמיכות. ליטפתי אותו עד שגילי נכנס הביתה כמה דקות אחרי שאני הגעתי, ואז פרשנו לחדר. וההמשך ידוע. בין התנגעות להתנגעות שוחחנו ודיברנו וסיפרנו, ובכל פעם מחדש זה מדהים אותי עד כמה יש לנו שפה משותפת נפלאה כל כך. סיפרתי לו על כל מה שעובר עליי, ואחרי שהוא הקשיב נהדר כהרגלו חיבק אותי חזק ואמר שאני נורא מוצאת חן בעיניו. דיברנו על איך זה יהיה נהדר אם נחיה יחד בבית גדול ואני אצייר והוא יכתוב, וסיכמנו שלילד שלנו יקראו מיתר, בגלל האהבה שלנו למוסיקה.

 

בחצות בערך גווענו מרעב. פלשנו למטבח והוא הכין חביתות, אני הכנתי טוסטים עם גבינה צהובה, ועשינו קפה ועוגיות עם ריבה שאני הכי אוהבת בעולם. אח"כ הוא הסיע אותי הביתה כי כבר הייתי מאוד עייפה וכמעט נרדמתי על האוכל.

 

 

26.2.80

 

הערב היה כיף, כי היו פה טלי, אילנה ואיילה, וישבנו ארבעתנו אצלי בחדר ושמענו מוסיקה ופיטפטנו, קישקשנו וצחקנו. האמת שהיה לי כיף גם בבוקר, כי נשארתי בבית אחרי שהחלטתי שאני צריכה יום חופש. גררתי את הסולם ועליתי לכל הארונות בגדים של ההורים כדי לחפש משהו מהשמלות הישנות של אמא לפורים. ואכן מצאתי כמה אוצרות לא רעים.

 

 

27.2.80

 

פורים. אני מודה שיש לי חשק עז מצד אחד להישאר הערב בבית, לקרוא ספר (יש לי את "מות אבימלך" המהולל כל כך בפי גילי), לשמוע מוסיקה וזהו. אבל מצד שני נראה לי שתהיה מסיבה ממש חמודה. אז נראה.

 

לילה.

 

אז ככה: כבר היה לי ברור שאני לא הולכת למסיבה הערב, ורק תיכננתי ללכת לאפרת כדי למסור לה את הצעיף לאיילה. 5 דקות לפני שיצאתי מהבית, על סף המלנכוליה, החלטתי שאני כן הולכת.

 

התלבשתי כמו שתיכננתי, ומאוחר יותר רוי אמר לי שזה היה מאוד סקסי. עם רוי רקדתי וצחקתי כל הערב. להצעה שלו באיזשהו שלב שנתחמק החוצה כדי שהוא ישאף עשן ואני אשאף אוויר לא יכולתי לסרב. כבר כמה זמן שאני מרגישה קצת משיכה לרוי וזו משיכה קצת מוזרה: לא לגמרי רומנטית וגם לא לחלוטין פיסית. מין רצון להתנשק איתו וזהו. והרבה-הרבה מאוד משיכה ידידותית ואינטלקטואלית ואהבה מאוד טהורה.

 

אז נורא נהניתי ואני ממש לא מצטערת שהלכתי.

 

 

2.3.80

 

העיר מושלגת לגמרי. כל הלילה ירד שלג (מעדות אישית!) ועכשיו הכל מכוסה מעטה לבן יפהפה.

 

גילי התקשר ביום שישי מחיפה, מסבתא שלו, ואמר שהוא מקווה שנתראה למחרת, אם יחזור לירושלים לבד, במיוחד בשביל שניפגש. הוא אכן קיים את הבטחתו, אז במזג האוויר הגרוע ביותר שהיה כאן החורף הזה הלכתי לראות אותו.

 

כל הגעגועים שלי אליו במשך כל הימים הארוכים האחרונים יצאו החוצה. בכיתי לתוך הצוואר שלו, ולדרישתו התקיפה לדעת למה אמרתי את האמת, שאני לא מסוגלת להפסיק לאהוב אותו. והוא חיבק אותי חזק, הרגיע אותי, הצחיק אותי, ומאוחר יותר, ברגע של תשוקה וסערת חושים, לחש שהוא מת עליי.

 

אח"כ קצת נרדמנו, אבל בחצות וחצי, כשראיתי שמתחיל לרדת שלג, קמתי ועטיתי עליי את כל שכבות הבגדים, ולמרות שהוא רצה שאני כבר אשאר לישון שם, אני לא רציתי, ויצאתי לדרך הארוכה הביתה ברגל. התחיל באמת לרדת שלג ללא הפסקה, עם פה ושם ברקים כחולים, חדים ומאירים. למרבה המזל עברה בדיוק מפלסת שלג והסיעה אותי קרוב כמעט עד הבית. עדיין הגעתי ספוגת מים ומקוררת לגמרי.

 

אבל עכשיו חם כאן בפנים ונעים מאוד.

 

 

3.3.80

 

פורים נגמר, ומוצלח ביותר הוא לא היה: ירד שלג, יגאל אלון נפטר (אני חושבת שאבחר במערך בבחירות הבאות), אני ביליתי רוב הזמן מצוננת במיטה, אבל לפחות קראתי – את "שני חיי יעקב" של בוצ'ן ואת "העשב והחול" של דוד שיץ. את "חיי יעקב" גמרתי במכה אחת בלילה הקודם. אהבתי אותו, אם כי הוא קצת מתוסבך. ואחריו התחלתי את "העשב והחול", שכרגע נראה לי מעניין.

 

אתמול בערב המזג-אוויר נעשה קצת יותר נורמלי ושאול התקשר, אז קפצנו לבקר את דני. היה חמוד. ובערב התקשר גילי, כבר מאי-שם, להגיד שהוא מתגעגע.

 

 

7.3.80

 

לפנות ערב הספיקו כבר להתקשר גם גילי וגם רן. רן העיר אותי משנת אחר-צהריים מלאה חלומות וסיפר שחזר ממילואים, אז דיברנו וצחקנו על כל קורותיו. כשהייתי באמבטיה גילי התקשר, וחזרתי אליו אח"כ ופיטפטנו והיה נורא כיף, אבל כנראה שלא נתראה הערב גם כי יש להם אורחים וגם כי מיכאל הגיע הביתה והוא מת כבר לראות אותו.

 

 

8.3.80

 

גילי היה כאן אתמול, ועשינו כל מיני דברים שונים ומשונים... והכל כמובן במיטה – השיחות, המוסיקה, הפיטפוטים, הצחוקים, ההתעלסויות. הוא שכב איתי אתמול כמעט באלימות, משך זמן ארוך, בהרבה מאוד כוח. זה היה מגרה מאוד. אח"כ דיברנו והוא אמר לי כל מיני דברים יפים וטובים, כמו למשל שמה שמייחד אותו משאר הגברים זה עצם הימצאותו איתי.

 

באמצע הלילה הוא התעופף בריחוף קליל, האסטרונאוט שלי, הילד-גבר הזה, שכבר עכשיו לבי יוצא אליו.

 

 

10.3.80

 

אחר-צהריים, והיה היום יום יפהפה. כבר שבוע לא ירד גשם (טפו), ואני מקווה (טפו), שהאביב מתחיל להגיע (טפו). מה שנחמד עוד יותר זה שהיום היתה שביתה של המורים. אז בבוקר ירדתי עם טלי העירה וקניתי שמלה יפהפיה, במין צבע בורדו עמוק והדפסי גבעולים בשחור. היא ממין סאטן-משי כזה, כך שהיא נראית קצת סינית/יפנית, והיא עלתה 600 ל"י.

 

יש לי מלא לימודים על הראש, אבל אני כבר לקראת הסוף של "העשב והחול". הוא מצוין, הצורה שבה הוא מסופר היא מיוחדת במינה, ובכלל, אני אוהבת אותו מאוד. המשפחה בספר היא פסיכוטית לגמרי אבל מרתקת. כבר אמרתי לגילי שאני אתן לו את זה.

 

 

12.3.80

 

עדה חזרה אתמול מארה"ב, ואתמול בערב היא כבר היתה כאן. היה כל כך כיף איתה. היא הביאה לי 3 זוגות גרביים מקסימים ושוקולד.

 

אתמול בערב ביליתי עם אילנה. היא ואמא שלה ואחותה גרות עכשיו 2 דקות מכאן, אז זה כיף. באתי אליה ויש להן בית מקסים, ובמיוחד החדר שלה, עם כל הענתיקות והבגדים והחפצים. ישבנו וסיפרנו ודיברנו והחלפנו חוויות, מחשבות, רגשות וכו'. מצאנו הרבה שפה משותפת וזה שימח אותי מאוד – כמו שאני שמחה בכל פעם לאחרונה כשאני פוגשת מישהי מעניינת חדשה. אני ממש אוהבת אותה, כי היא לא סתם יפה; יש לה אופי ושכל ורגישות וזה נהדר.

 

 

15.3.80

 

בשבילי באופן אישי גילי לא היה הסופשבוע הזה בבית. במחשבה שנייה, אולי אפילו מוטב היה אילו באמת לא בא – זה היה חוסך לי את האכזבה הגדולה. אני יודעת שזה אגואיסטי מצידי, ואני יודעת שזה גועלי, כפי שגועלי מצידי להתחיל לשנוא את מיכאל, וכפי שמגעיל מצידי לכעוס כל כך על גילי. רק על עצמי זה לא מגעיל מצידי לכעוס, כי אני סתם מטומטמת שאני קשורה אליו כל כך; סתם מטומטמת על בזבוז אנרגיה של שבוע שלם של געגועים, ציפייה, תקווה, תשוקה שצריך לרסן ולכלוא עד סוף השבוע. ואני בעיקר מבולבלת ומלאה רגשות סותרים, כי אני אוהבת את גילי וזקוקה לו ורוצה בו.

 

מה יכולתי לומר לו היום כשאמר עד כמה מיכאל זקוק לו הערב?! לא יכולתי לומר לו שגם אני זקוקה לו, לכל החום והחיבה והעידוד והתמיכה שלו. כי אני יודעת עד כמה מיכאל סובל עכשיו ועד כמה רע לו, עד כמה הוא סובל יותר ממני. ולא יכולתי להגיד לו שבאמצע השבוע הוא ראה את מיכאל, שהוא היה כאן ואפילו לא התקשר, מה שסיפר לי רק היום. והוא אמר שהוא מתגעגע, שהוא רוצה כל כך כבר לראות אותי, שהוא מצטער על מה שהוא מפסיד. אבל זה רק עושה לי עצב כפול. כל כך בא לי לגעת בו וללטף אותו שזה מכאיב לי ממש בקצות האצבעות.

 

 

18.3.80

 

קיצצו לנו את השבוע הראשון של חופש פסח בגלל השביתות.

 

ירדתי עם עדה העירה ושתינו קנינו חזיות. ראיתי סנדלים יפהפיות, אבל ב-2400 ל"י.

 

אני ואילנה הולכות ומתקרבות, וכל השבוע בילינו אחת אצל השנייה. אתמול למדנו תנ"ך יחד עם איילה, שגם אותה אני מאוד אוהבת.

 

 

20.3.80

 

רוי ואני יצאנו אתמול ל"בית התה של יאן", שזה מקום ממש חמוד מתחת לתיאטרון. היה ערב מאוד נחמד כי המקום הזה הוא מאוד מיוחד, עם אורות עמומים, ספות וכורסאות ישנות, שטיחים ותמונות ומוסיקה. אז היה כיף.

 

חוץ מזה גילי התקשר הערב ופיטפטנו הרבה – בין השאר על אורגזמות, ג'ינג'יות ושדונים... אני נורא מקווה לראות אותו מחר.

 

 

22.3.80

 

אתמול קבעתי עם גילי ל-10, כדי שהוא יספיק עוד להתראות קודם עם מיכאל, ואני אספיק לראות את אילנה. היא באה לכאן, ישבנו ושמענו מוסיקה ודיברנו, והיה ממש טוב. אני מקווה לראות אותה גם היום אחה"צ.

 

עם גילי היה יפה כתמיד. התעלסנו והתעלסנו והתעלסנו, ודיברנו ונרדמנו וקמנו וכירסמנו וופלים במיטה ושוב התעלסנו ונימנמנו. לקראת 3 החלטנו להתעורר, וכשקמתי והתחלתי להתלבש הרגשתי בחילה חזקה. גילי לקח אותי ביד והוביל אותי לאמבטיה, ושם הקאתי באסלה. אח"כ עמדנו במטבח ושתינו מים, והוא חייך וליטף אותי והבטיח לי שהוא לא נגעל וזה לא דוחה אותו כי הוא מכיר אותי כבר כל כך טוב. ואז שמענו דשדוש רגליים מכיוון הפתח, ורסטי המנומנם הצטרף אלינו.

 

לקחנו אותו איתנו, וכשגילי נהג הוא ישב עליי וחיבקתי וליטפתי אותו ונישקתי אותו, עד שגילי כמעט התחיל לקנא... הכלב הזה מתוק כמו בעליו. כל פעם מחדש אני מתאהבת בגילי הזה, כל פעם מפליא אותי מחדש הקשר העמוק בינינו.

 

 

23.3.80

 

היה היום יום יפהפה, וכבר הרבה מאוד זמן לא הרגשתי ככה. היה לי טוב ומאושר וחופשי. היתה שמש מלטפת ומזג אוויר חמים ומבטיח של תחילת האביב. כנראה שיש משהו באביב – בפריחה, בהתחדשות, בתחושה של התחלה. בשבילי זה אומר שהרע של החורף כבר מאחוריי: המצוקה, הבדידות, התחושות הרעות. אני מרגישה כמו מי שהקיץ מתרדמת חורף שטופת סיוטים וחלומות בלהה, ועכשיו אני מלאת מרץ ואנרגיה לקראת תקופה חדשה, אנשים חדשים, חוויות חדשות.

 

 

נכתב על ידי , 4/11/2007 21:10  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ