לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2007

קול קדומים


 

השכם בבוקר יום שלישי, 28 באפריל 1992, אסף ברכבו ג'ים גאליאן טרמפיסט מוזר-למראה שביקש להגיע אל "נתיב המילוט" (The Stampede Trail), לא הרחק מהפארק הלאומי דנאלי שבאלסקה. לשאלתו ענה הטרמפיסט כי שמו "אלכס", אך סירב להרחיב לגבי שם משפחתו. הוא סיפר לגאליאן על כוונתו לחיות לבד בערבות אלסקה, וגאליאן, תושב פיירבנקס זה שנים רבות, העיף בו מבט חטוף והזהיר אותו כי אינו ערוך כיאות להתמודד עם איתני הטבע של אלסקה: בחודש אפריל האדמה עדיין מכוסה שלג והטמפרטורות מקפיאות. הוא אף הציע להסיע אותו במיוחד לאנקורג' ולסייע לו לרכוש ציוד מתאים. "אלכס" סירב. כשהוא ירד מהטרמפ הוא ניאות לקבל מגאליאן רק זוג מגפי גומי, קופסת שימורי טונה ושקית של חטיפי תירס. במקומם, הוא שכח מאחוריו את שעונו, מפה ישנה ומרופטת, ואת כל כספו: 85 סנט. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותו בחיים.

 

חודשים לאחר מכן למד גאליאן כי "אלכס" – או בשם המלא שאימץ לעצמו, "אלכסנדר סופרטרמפ" – הוא למעשה כריסטופר מקנדלס, צעיר בן 24, שהחל את נדודיו כמעט שנתיים קודם לכן, במטרה להגיע לבסוף לאלסקה.

 

כריס מקנדלס נולד למשפחה אמידה באנאנדייל, וירג'יניה, וסיים בהצלחה את לימודי ההיסטוריה והאנתרופולוגיה שלו באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, ג'ורג'יה. מאחורי הרקע הנוח-לכאורה שממנו בא, הסתיר כריס בוז עמוק ודחייה כלפי כל מה שנתפס בעיניו כחומרנות, חמדנות ופשיטת רגל ערכית ומוסרית של החברה האמריקאית. חדור אידיאלים של חזרה לחיים פשוטים בחיק הטבע, כריס היה אוהד נלהב של ג'ק לונדון, הנרי דייויד ת'ורו וג'ון סטיינבק. ב-1990, מייד לאחר שסיים את לימודיו, הוציא את קרן הנאמנות שעמדה לרשותו בסך 24,000 דולר ותרם את כולה לצדקה. הוא ארז מעט בגדים, ספר של טולסטוי, יומן שבו התעתד לנהל את רשימות המסע שלו, ויצא מערבה – בעקבות האפוס האמריקאי הגדול, אחרי הספר האחרון, במטרה לבדוק את גבולותיו שלו, וכדי לעבור תהליך רוחני, נפשי ותודעתי.

 

כריס נדד מאריזונה לקליפורניה ולדרום דקוטה, כשהוא מתמקם פה ושם לזמן ממושך יותר יחסית, כדי לקשור קשרים עם אנשים שנפלטו אל שולי החברה, או שבחרו להיפלט לשם מרצונם. הוא ניתק כמעט כל מגע עם משפחתו, עבד בעבודות מזדמנות, חי מהיד לפה, ולא זנח לרגע את חלומו להגיע לבסוף לאלסקה – ארץ הפרא האחרונה.

 

באפריל 1992 הוא הגיע, כאמור, לפיירבנקס. לאחר צעידה ב"נתיב המילוט", מצא כריס אוטובוס נטוש שציידים נהגו להשתמש בו כבקתה זמנית בעונת הציד, והחליט לקבוע בו את מושבו. היו איתו רובה ציד, שק של 5 ק"ג אורז, כמה ספרים, ובכלל זה ספר על הצמחים האופייניים לאיזור. כריס הניח שהוא יוכל להתקיים על מעט ציד ועל צמחים ראויים למאכל הגדלים בסביבה. בהזדמנות אחת הוא הצליח אמנם לצוד אייל קורא, אך ניסיונותיו לשמר את בשרו נכשלו: על פי עצת הציידים שפגש בדרום דקוטה הוא ניסה לעשן את הבשר. אילו פגש ציידים מקומיים היו הללו אומרים לו שהדרך הטובה ביותר לשמר את בשר האייל היא לפרוס אותו לפרוסות דקות ככל האפשר ולהניח לו להתייבש באוויר. אבל כריס לא פגש אף נפש חיה מסביבו.

 

לקראת סוף הקיץ החליט כריס לעזוב. אלא שהוא גילה שנהר הטקלניקה עלה על גדותיו והוא אינו יכול לחצות אותו חזרה אל הדרך הראשית.

 

ב-6 בספטמבר 1992 גילו שני מטיילים וכמה ציידים את הפתק הבא צמוד לדלת האוטובוס:

 

"S.O.S. I need your help. I am injured, near death, and too weak to hike out of here. I am all alone, this is no joke. In the name of God, please remain to save me. I am out collecting berries close by and shall return this evening. Thank you, Chris McCandless. August ? "  

 

גופתו נמצאה בתוך שק השינה שבאוטובוס. כשהיא נמצאה, כריס היה מת מזה כשבועיים. משקל גופו היה כ-30 ק"ג. לידו נמצאו היומן שלו, שבו תיעד בדייקנות את 113 הימים שעשה בערבות הפרא של אלסקה, וכן פיסת עץ שעליה חרט "ג'ק לונדון המלך". סיבת המוות הרשמית נקבעה כרעב, ולה נוספו, ככל הנראה, גם פציעה ואכילה בשוגג של צמחים ושורשים רעילים.

 

האוטובוס שבו מצא כריס את מותו הפך מאז לאתר עלייה לרגל לצעירים רבים המגיעים לאלסקה ממניעים דומים. עם זאת, ישנם כאלה, ובראשם תושבי אלסקה, שאינם שותפים לרומנטיזציה, למיתולוגיזציה ול"פולחן כריס מקנדלס", כפי שהם קוראים לו. המוות של כריס הוא טיפשי ומיותר בעיניהם, תוצאה של היבריס ויוהרה של אדם שלא היה מצוייד כלל באמצעים הבסיסיים ביותר להתקיים בטבע. כריס לא נשא עמו אפילו מצפן או מפה: אילו היתה בידיו מפה היה רואה שפחות מקילומטר מהאוטובוס שבו התמקם מצוי מעבר המאפשר את חציית הנהר. הוא לא ידע מה לאכול ומה לא, לא היו לו בגדים מתאימים, עזרה ראשונה או ידע בסיסי על הישרדות בטבע – לא כל שכן באלסקה. בעיני תושבי הסביבה, מותו של כריס קרוב יותר להתאבדות ולמשאלת מוות.

 

אולי כן. אולי לא. מי יכול לדעת.

 

ג'ון קראקואר כתב על כריס מקנדלס ספר בשם Into the Wild. שון פן עיבד את הספר לסרט.

 

 

* * *

 

לקראת סוף 1994 הגיע אדי ודר פחות או יותר לקצה החבל שלו. שנתיים של קרקס תקשורתי הסתיימו ביריית כדור אומללה שסיימה את חייו של מי שהיה לפרקים יריבו המושבע ולפרקים האדם היחידי שהיה יכול להבין אותו. האלבום Vitalogy מתייחס כולו למותו של קורט קוביין, וכמעט כולו – מילים ולחן – נכתב בידי אדי. Vitalogy הוא אלבום דחוס ומדכא מאוד, מלא מועקה גדולה, עצב ותהייה. בסיום ההקלטות היה אד קרוב להשאיר הכל מאחוריו, לקום וללכת. מה שהציל אותו ואת הלהקה היתה ההזמנה של ניל יאנג להקליט יחד איתו את אלבומו הבא, Mirror Ball. ההזמנה הזאת לא היתה יכולה לבוא בעיתוי קריטי יותר. בעין הסערה, הרחק מהרעש הנורא, מצאו חמישה אנשים, ובמיוחד איש אחד צעיר ומבולבל, מסתור ומחסה תחת כנפיו הענקיות והמנחמות של ניל.

 

ממש לפני סיום העבודה על אלבומו של יאנג, כתב אד שני שירים וניצל את ההזדמנות כדי להקליט אותם עם ניל. שני השירים הללו ראו אור על דיסק שבמעין בדיחה פרטית קיבל את השם Merkinball. השיר הראשון נקרא I Got ID, והשני Long Road. מי שמכיר אותם יודע שמדובר בשני שירים יפהפיים, ומי שמכיר את אד יודע גם ששני הנושאים האלה – חיפוש הזהות, והדרך או המסע – הן השאלות הגדולות העומדות בבסיס כל יצירתו. אפשר היה לראות את Merkinball כאלבום הסולו הראשון של ודר אלמלא היה מדובר בשני שירים בלבד – בקושי מקסי סינגל, לא כל שכן אלבום. אבל מי ששמע את שני השירים האלה ידע שאלבום סולו מלא של ודר הוא רק שאלה של זמן, ולא משנה כמה זמן זה ייקח, כשהוא יגיע, הוא יהיה יפה מאוד.

 

שון פן אומר שכשהוא התחיל לצלם את Into the Wild, הקול והמוזיקה של אדי ודר התנגנו לו בראש כמעט למן ההתחלה. זה לא צריך להפתיע אף אחד. כי זה לא רק העניין הזה של חיפוש הזהות והבלבול והתהייה והמסע, אלא גם העניין שבתור מי שגולש מגיל צעיר, אף אחד לא היה צריך להסביר לודר את סוד הקסם והמשיכה של הטבע – את הפיתוי ואת הסיכון, את ההוד ואת המורא, את היופי ואת האימה.

 

ודר הביא איתו ל-Into the Wild 11 קטעים לא ארוכים, שמעבירים בדיוק את התחושות האלה, יחד עם תחושת המרחבים הפתוחים, השאלות הקיומיות והחיפוש העצמי. וחוץ מאשר את הגיטרה והיוקלילי שלו (או שמא בנג'ו), ודר הביא איתו גם את שני הנכסים הייחודיים והנדירים ביותר שבאמתחתו: את הקול החם והעמוק שלו, ואת הלב הענקי שלו.

 

 

Won't be the last, won't be the first

To find a way to where the sky meets the Earth

We come and we go

It's alright and all wrong

For me it begins at the End of the road

We come and we go

 

 

את הזעם האצור, הכעס וההתרסה שאפיינו תמיד את הלהקה-האם שלו, מחליף כאן ודר בהתבוננות פנימית והירהורים על מקומו של האדם בעולם, היותו בן-תמותה וארעיותם של החיים. כמו אצל כל יוצר, השירים של ודר על מקנדלס מגלים הרבה מאוד גם עליו עצמו. השירים הבולטים ביותר באלבום הם No Ceiling, Long Nights, End of the Road ו-Guaranteed, והם גם העצובים ביותר. אבל לצידם ישנם שירים המתארים את האושר, התרוממות-הרוח ותחושות החופש והשיחרור שביציאה לטבע הפתוח, לדרכים ולמרחבים: Setting Forth, Far Behind, Rise ונקודת השיא מהבחינה הזו – השיר Hard Sun: גירסת-כיסוי לשיר ישן מ-1989 של גורדון פיטרסון הקנדי (שהקליט תחת שם הלהקה הפיקטיבית אינדיו), ובה מצטרפת אל ודר בקולות רקע קורין טאקר מ"סליטר קיני" (ז"ל). הקול המלווה שלה הופך את השיר הזה לכמעט שיר גוספל, והשיר הזה הוא אכן המנון – המנון לה, לאמא טבע, לאמא אדמה: זו שהיא נדיבה וסובלנית מצד אחד, אבל חסרת רחמים ואכזרית כלפי מי שמקל בה ראש ומגיע אליה לא מוכן מצד שני.

 

יש בתקליט שלושה קטעים אינסטרומנטליים: Tuolumne, על שם המחוז בקליפורניה שבו נמצאים הרי הסיירה נבדה וחלקו הצפוני של יוסמיטי פארק; The Wolf, שבו ודר עושה מה שכל זמר גדול עושה: משתמש בקול שלו ככלי נגינה נוסף. יותר מכפי שהיללות שלו מתייחסות דווקא ליללות הזאבים על רקע הלילות הארוכים והאפלים, הן מדמות את קריאות המצוקה, הייאוש והפחד של כריס; והקטע האחרון הוא קטע ניק-דרייקי כמעט, רצועה נסתרת החבויה בסוף התקליט, דקה-שתיים אחרי שהוא מפסיק להתנגן, שבו ודר מהמהם על רקע הגיטרה שלו. זה קטע נשגב ושמיימי.  

 

השיר האחרון, זה שסוגר את האלבום – Guaranteed – הוא שיר מלא צער עמוק והשלמה עמוקה. כל האובדן והכאב מתנקזים אליו. הוא גם השיר שבו באה לידי ביטוי האיכות המופלאה ביותר של הקול של ודר: היכולת שלו להכאיב ולפצוע, ובה בעת ובה במידה גם להמציא נחמה.

 

 

Oh bended knee is no way to be free Lifting up an empty cup, I ask silently That all my destinations will accept the one that's me So I can breathe Circles they grow and they swallow people whole Half their lives they say goodnight to wives they'll never know A mind full of questions, and a teacher in my soul And so it goes Don't come closer or I'll have to go Holding me like gravity are places that pull If ever there was someone to keep me at home It would be you Everyone I come across, in cages they bought They think of me and my wandering, but I'm never what they thought I've got my indignation, but I'm pure in all my thoughts I'm alive Wind in my hair, I feel part of everywhere Underneath my being is a road that disappears Late at night I hear the trees, they're singing with the dead Overhead Leave it to me as I find a way to be Consider me a satellite, forever orbiting I knew all the rules, but the rules did not know me Guaranteed

 

   

* * *

 

ככל שאני מתבגרת אני מגיעה להכרה ש"מסע" ו"לבד" הן פחות או יותר מילים נרדפות. מסע אמיתי הוא לבד, ואם אתה לבד אתה עובר מסע. אז זו התוכנית שלי: ב-16 במרץ 2008 עומר מתגייס, ביולי-אוגוסט אבא שלו חוזר ארצה משליחות ארוכה של ארבע שנים, ובספטמבר-אוקטובר אני יוצאת לדרכים. יותר מדי זמן עבר מאז הפעם האחרונה שעשיתי את זה. אני והתרמיל והדיסקמן והאוטובוסים של גרייהאונד. כמו בנסיעה הראשונה ההיא ב-1995, שקראתי לה אז "מסע החוף המערבי הגדול". אלא שהפעם מעניין אותי החלק הצפוני, או הצפון-מערבי: נברסקה, דרום דקוטה, וואיומינג, מונטנה, איידהו, וושינגטון. מקומות שבהם השמיים גדולים והאנשים מעטים, ואני אוכל לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי שוב. מקומות שבהם אני אוכל להתאבל על ארבע השנים ומה שאבד לי בהן.

 

ונראה לי שבפתח היומן שאקח כדי לכתוב, תהיה השורה הזאת –

 I've got my indignation, but I'm pure in all my thoughts. I'm alive

 

כי אלה החיים. כי זה המסע.

 

נכתב על ידי , 27/10/2007 21:39  
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ