לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2007

לעולם ארץ לעולם-לא


 

הספר המפורסם והידוע ביותר אשר מציג את התפיסה לפיה הילדות, מרגע שאנו חוצים אותה ומותירים אותה מאחורינו, הופכת מזמן למקום – ולא זו בלבד אלא למקום בו לא נוכל לבקר עוד לעולם – הוא כמובן "פיטר פן" של ג'יימס ברי*. לא סתם קרא ברי לארץ הילדות "ארץ לעולם-לא", ולילדים שנותרו לכודים בה "הילדים האבודים" (האם זה באמת מפתיע שכל הילדים האבודים הם יתומים, ובראשם, ולפני כולם, פיטר פן עצמו?).

 

נדמה לי שספרו של ברי, שהתפרסם לראשונה כמחזה ב-1904, כלומר עם שקיעת העולם הויקטוריאני, הוא בין הראשונים המקפלים בתוכם את ההבנה העמוקה שאל"ף, תהליך ההתבגרות הוא בלתי נמנע ובלתי הפיך; בי"ת, שהתבגרות כרוכה במחיר מכאיב של פרידה ואובדן; וגימ"ל, שעל אף המחיר הכואב הזה, גם לאי-התבגרות יש מחיר מכאיב וכבד לא פחות. קריאה חוזרת של "פיטר פן" בעיניים של מבוגר ובגירסה המלאה (כלומר, לא בנוסח מקוצץ-מעובד-ומרוכך לילדים), מלמדת איזו אומללות היתה מנת חלקו של פיטר ועד כמה טרגי היה גורלו.

 

כמעט מפתיע – ומכאיב – לגלות גם עד כמה אכזרי על גבול המיזנתרופי נקרא כיום "פיטר פן" בגירסתו המלאה. הסיום שלו אינו טוב ומשמח תחת שום פרשנות שהיא: הילדים – וונדי, ג'ון ומייקל – אמנם חוזרים הביתה, אבל רק לאחר שהוריהם בטוחים שהאובדן הגרוע מכל כבר אירע. ולא זו בלבד, אלא שההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה וג'יין, בתה של וונדי שהיא מבוגרת כעת, משחזרת בדקדקנות מופתית את האירועים שהתרחשו על אמה בילדותה: היא עוזבת עם פיטר פן לארץ לעולם-לא, ולא משנה עד כמה לבה של וונדי נקרע בקרבה. אני לא יכולה לחשוב על אגדה שגיבוריה הם ילדים ושסופה אכזרי יותר למעט "החלילן מהמלין".   

 

על כמה ראיית העולם הקודרת הזאת משקפת את סיפור חייו של ג'יימס ברי עצמו, נכתבו כבר אינספור מאמרים. אחד הדברים היפים והמאלפים ביותר במהדורה החדשה והמלאה של "פיטר פן" בתרגום אבירמה גולן, הוא דמותו של פיטר כפי שהיא משתקפת באיורים הנהדרים של טרינה שרט היימן. באיורים אלה מוצג פיטר פן כילד-פרא שחרחר וכהה: בקלות אפשר לדמיין אותו בתור הית'קליף צעיר – עוד יתום קודר ורע-מזג. כל כך שונה מהדמות הבהירה והמתקתקה של וולט דיסני, למשל.

 

 

"ואז, לילה אחד, התרחשה הטרגדיה. היתה זו תקופת האביב, וסיפור הלילה סופר, וג'יין כבר ישנה במיטתה. וונדי ישבה על הרצפה, קרוב מאוד אל האח, כששמעה לפתע קריאה. אחר כך נפתח החלון כבראשונה, ופיטר קפץ אל הרצפה.

 

הוא נראה ממש כתמיד. וונדי ראתה מייד כי עדיין היו לו בפיו כל שיני החלב.

 

פיטר היה ילד קטן, והיא היתה גדולה. היא התכרבלה מול האח ולא העזה לזוז, כיוון שהיתה חסרת אונים ומלאת רגשי אשם על היותה אישה מבוגרת.

 

"שלום וונדי," אמר, ולא הבחין בהבדל, מפני שחשב בעיקר על עצמו; באור העמום נראתה לו שמלתה הלבנה כמו כתונת הלילה שלבשה בפעם הראשונה שראה אותה.

 

"שלום פיטר," השיבה בקול חלש וצימצמה את עצמה בכוח כמיטב יכולתה. משהו בתוכה צעק, "אישה, אישה, עזבי אותי."

 

פיטר הביט במיטה. "שלום, זה מישהו חדש?"

 

"כן."

 

"ילד או ילדה?"

 

"ילדה."

 

עכשיו ודאי יבין, חשבה וונדי. אבל זה לא קרה.

 

"פיטר," אמרה בהיסוס, "אתה מצפה שאני אעוף איתך?"

 

"בטח, בגלל זה באתי." הוא הוסיף בנימה חמורה מעט: " שכחת שהגיע ניקיון האביב?"

 

היא ידעה שאין טעם לומר לו שהניח לכמה וכמה ניקיונות אביב לחלוף.

 

"אני לא יכולה לבוא," התנצלה. "שכחתי איך עפים."

 

"אני אלמד אותך מחדש בן רגע."

 

"אוה, פיטר, אל תבזבז עליי אבק פיות."

 

היא קמה; עתה סוף סוף נחרד. "מה זה?" צעק והתכווץ כולו.

 

"אני אדליק את האור," אמרה, "ואז תראה בעצמך."

 

זו היתה הפעם היחידה בחייו – עד כמה שאני יודע – שפיטר פחד. "אל תדליקי את האור," צעק.

 

היא הניחה לידיה לשחק בשערו של הילד הטרגי. היא לא היתה ילדה קטנה שלבה נשבר בגללו. היא היתה אישה מבוגרת המחייכת לכל הדברים הללו. אבל חיוכיה היו דומעים.

 

ואז הדליקה את האור, ופיטר ראה. הוא פלט צעקה של כאב, וכשהיצור הגבוה והיפהפה ניגש לאסוף אותו בזרועותיו, נרתע לאחור בתנועה חדה.

 

"מה קרה לך?"

 

היא נאלצה לומר לו.

 

"אני מבוגרת, פיטר. אני כבר הרבה יותר מבוגרת מגיל עשרים. גדלתי מזמן."

 

"הבטחת שלא תגדלי!"

 

"לא יכולתי למנוע את זה. אני אישה נשואה, פיטר."

 

"לא נכון."

 

"כן, והילדה הקטנה הזאת ששוכבת במיטה היא התינוקת שלי."

 

"לא נכון."

 

אבל הוא כבר הבין שהיא ילדתה, והוא צעד אל הילדה הישנה כשפגיונו שלוף. מובן שלא היכה. הוא התיישב על הרצפה והתייפח. וונדי לא ידעה במה תנחם אותו, אף על פי שפעם עשתה זאת כל כך בקלות. עכשיו היתה אישה, אישה ותו לא. היא יצאה מן החדר כדי לחשוב.

 

פיטר המשיך לבכות, ועד מהרה העירו יפחותיו את ג'יין. היא התיישבה במיטה ומיד התעניינה בו.

 

"ילד," אמרה, "למה אתה בוכה?"

 

"קוראים לי פיטר פן," אמר לה.

 

"כן, אני יודעת."

 

"חזרתי לאמא שלי," הסביר, "לקחת אותה לארץ לעולם-לא."

 

"כן, אני יודעת," אמרה ג'יין. "חיכיתי לך."

 

כשוונדי חזרה אל החדר בשקט, גילתה את פיטר כשהוא יושב על עמוד המיטה וקורא קריאות ניצחון, וג'יין מתעופפת בחדר בשיכרון חושים חגיגי.

 

"היא אמא שלי," הסביר פיטר, וג'יין טיפסה וניצבה לצדו, ועל פניה היתה הבעה שפיטר אהב לראות על פניהן של גברות כשהוא שולח אליהן את מבטו.

 

"הוא כל כך צריך אמא," אמרה ג'יין.

 

"כן, אני יודעת," הודתה וונדי בעוגמה. "אין מי שיודע את זה טוב ממני."

 

"שלום," אמר פיטר לוונדי ונסק אל על, וג'יין אחריו. היא כבר עפה בטבעיות גמורה, כאילו רק כך היה לה נוח לנוע בחדר.

 

וונדי מיהרה אל החלון.

 

"לא, לא," קראה.

 

"רק לתקופת ניקיון האביב," אמרה ג'יין. "הוא רוצה שאני אעזור לו תמיד בניקיון האביב."

 

"לו רק יכולתי לבוא איתכם," נאנחה וונדי.

 

"כן, אבל את הרי מבינה שאת לא יכולה לעוף," אמרה ג'יין.

 

בסופו של דבר הניחה להם וונדי לעוף יחד. אנו מעיפים בה מבט אחרון ורואים אותה ליד החלון, עומדת ומביטה כיצד הם הולכים ומתרחקים, הולכים ונעלמים בשמיים, עד שהם קטנים ככוכבים.

 

אם תתבוננו בוונדי, תראו כיצד שערה מלבין, וגופה שב ומצטמק, מפני שכל הדברים האלה קרו לפני שנים רבות. ג'יין כבר הפכה להיות אישה מבוגרת רגילה, אם לילדה בשם מרגרט, ובכל שנה, בעת ניקיון האביב, פיטר בא לקרוא למרגרט ולוקח אותה אל ארץ לעולם-לא, ושם היא מספרת לו סיפורים על עצמו, והוא מקשיב להם בהתלהבות. כשמרגרט תגדל, תהיה לה בת, והיא תהיה אמו של פיטר בהגיע תורה, וכך זה ימשיך, וכך יהיה תמיד, כל עוד יהיו הילדים עליזים ותמימים וחסרי לב."

 

 

(- ג'יימס ברי, "פיטר פן". תרגום אבירמה גולן, הוצאת זמורה-ביתן)

 

 

 

* וגם הפוסט היפה הזה של מיבו.

 

 

נכתב על ידי , 24/10/2007 20:31  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ