לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2007

יתומים


 

אופיום משחק תפקיד חשוב ומכריע, אף כי סמוי ומאחורי הקלעים, גם בספרו של קאזואו אישיגורו "כשהיינו יתומים".

 

 

" היתה זו תופעה מקובלת בחיינו, שמפעם לפעם נערך אצלנו ביקור של פקיד מטעמה של חברת מורגנברוק את באייט, מישהו שהיה מעביר כשעה בשיטוטים ברחבי הבית, משרבט רשימות בפנקסו, ממלמל שאלה פה ושם.

 

כשהצצתי ממקומי למעלה ליד שידת האלון, אמר המפקח משהו כגון: "אני רוחש את כל הכבוד הראוי לרגשותייך, גברת בנקס. יחד עם זאת, במקום הזה אי אפשר להפריז באמצעי זהירות. והחברה נושאת באחריות לשלומם של כל עובדיה, אפילו המנוסים שבהם, כמוך וכמו מר בנקס. המשרתים האלה באים משנטונג, והחברה שלנו נאלצת לייעץ לכל עובדינו שלא יעסיקו בבתיהם ילידים בני המחוז הזה. איסור זה, יורשה לי לומר, נובע מניסיון מר."

 

"תגיד לי, אתה מדבר ברצינות? אתה מבקש שאגרש מפה את ידידינו אלה – כן, זה זמן רב שאנו רואים בהם ידידים – אך ורק משום שמוצאם משנטונג?"

 

המפקח החל להסביר לאמי כי התנגדות החברה להעסקת משרתים משנטונג מתבססת לא רק על בעיות היגיינה ובריאות, אלא גם על ספקות באשר ליושרם. ומכיוון שהבית מלא חפצי ערך שהם רכוש החברה – המפקח החווה תנועת יד סיבובית רחבה – הוא נאלץ לחזור על המלצתו במלוא התוקף. כשאמי קטעה אותו שוב בשאלה על סמך מה נעשו הכללות מדהימות שכאלה, פלט המפקח אנחה יגעה ואמר:

 

"במילה אחת, גבירתי, אופיום. ההתמכרות לאופיום במחוז שנטונג הרקיעה כיום למימדים מצערים כאלה, שכפרים שלמים נמצאו משועבדים למקטרות. מכאן, הגברת בנקס, רמת ההיגיינה הנמוכה, שיעור ההידבקות הגבוה במחלות, ובאורח בלתי נמנע, אלה הבאים משנטונג לעבוד בשנגחאי, אפילו אם הם בעלי אופי מהוגן מטבעם, יתחילו במוקדם או במאוחר לשלוח יד בגניבה כדי לתמוך בהורים, באחים, בדודים, בדודנים, במי שלא יהיה, שתשוקתם לסם חייבת למצוא פורקן... גבירתי! אני רק מנסה להסביר את עצמי..."

 

לא המפקח לבדו נרתע והתכווץ באותו רגע. אין זאת אומרת שלא הייתי מוכן ומזומן להתפרצות הממשמשת לבוא. בעצם, מרגע שהשמיע המפקח את המילה "אופיום", ידעתי שהברנש ביש המזל הזה מחוסל.

 

הוא בלם באמצע המשפט, בלי ספק בשל כמה מהמבטים והתנועות של אמי, אשר לבשו, במצבים מעין אלה, חזות מעט מאיימת. אני זוכר שאמי הניחה לרגע של דממה מתוחה להשתרר בחלל – כל אותו זמן לא הסירה את מבטה הנוקב מן המפקח – ורק אז דיברה סוף סוף ושאלה בקול שקט, שאף על פי כן היה בו איום של זעם משתלח:

 

"אתה, אדוני, מעז לדבר אליי, ודווקא בשם החברה הזאת, על אופיום?"

 

עתה הנחיתה עליו נאום תוכחה רצוף חימה נשלטת היטב, שבו הרצתה באוזניי המפקח את הטיעון המוכר לי מכבר, ושעתיד הייתי לשמוע עוד הרבה פעמים: שהבריטים בכלל, וחברת מורגנברוק את באייט בפרט, ייבאו לסין אופיום הודי בכמויות אדירות, ובכך המיטו אומללות והשפלה אין קץ על אומה שלמה. כאשר אמרה את הדברים האלה, הורגש מתח רב בקולה של אמי, אך מעולם לא אבד לו אופיו השקול והמדוד. לבסוף, בעודה משפדת את יריבה במבטה הנוקב, שאלה אותו:

 

"אינך מתבייש? כנוצרי, כאנגלי, כאדם בעל מצפון? אתה לא מתבייש לשרת חברה שכזאת? אמור לי, איך אתה מרגיע את מצפונך כשאתה תלוי לקיומך בעושר טמא שכזה?" "

 

 

(- קאזואו אישיגורו, "כשהיינו יתומים". תרגום מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד)

 

 

הדבר הראשון שתופס אותך בספר הזה זה השם שלו: "כשהיינו יתומים". מה זאת אומרת "כשהיינו"? האם יתמות היא מצב שיכול להיגמר אי פעם? הרי מרגע שאדם מאבד את הוריו הוא נשאר יתום לכל שארית חייו. ומיהם היתומים – בלשון רבים – שאישיגורו מרמז אליהם, חוץ מכריסטופר בנקס הילד, ואחר-כך המבוגר, שהוא גיבור הסיפור?

 

כריסטופר בנקס הוא בן לשני הורים בריטיים המוצבים בשנגחאי מטעם חברת מורגנברוק את באייט, שלה קשרי מסחר ענפים במזרח הרחוק. ילדותו המוקדמת עוברת בתוך בועה חמימה ומוגנת של בית אמיד במושבה הבינלאומית של העיר הסינית הגדולה והצפופה. אלא שבהיותו בן שמונה נעלמים שני הוריו בהפרש של כמה שבועות זה מזה. כריסטופר נשלח לבית דודתו באנגליה ומשם לפנימיה יוקרתית, וכשהוא מתבגר הוא הופך להיות לבלש בעל שם עולמי. כמעט שלושים שנה אחרי, כריסטופר חוזר לשנגחאי בניסיון לפתור את תעלומת היעלמותם של הוריו ואולי אף לחלצם מידי חוטפיהם. אלא שהימים הם ימי טרום מלחמת העולם השניה והעולם כולו, כולל שנגחאי הניגפת כעת בפני הכובש היפני, ניצב על פי תהום.

 

מה שהופך את הספר למרתק ומהפנט כל כך אינו רק הגרעין הבלשי של הסיפור. מה שמרתק בו הוא המשחק המתעתע שאישיגורו משחק עם הקורא: כל מה שכריסטופר בנקס מבין מתוך האירועים שהוא מתאר, אינו דומה כלל למה שהקורא מבין מהם. כריסטופר הוא דמות מרתקת של מספר לא אמין. באמצעות הפער התמידי הקיים בין האופן שבו כריסטופר תופס את הדברים לבין האופן שבו הקורא תופס את הדברים, אישיגורו יוצר רומן מורכב מאוד מבחינה פסיכולוגית ורגשית. מסקרן גם כמה מסיפור המסגרת הביוגרפי של כריסטופר בנקס הוא סיפור המסגרת הביוגרפי של אישיגורו עצמו. כריסטופר בנקס נולד בשנגחאי אבל בגיל שמונה נשלח לאנגליה וגדל והתחנך בה. אישיגורו נולד ביפן ובגיל חמש הגיע לאנגליה ושם למד והתחנך. אישיגורו נולד לא סתם ביפן, אלא בנגסאקי, בשנת 1954. אם יש תחושה שלא מרפה מהקורא לכל אורך קריאת "כשהיינו יתומים", זו התחושה שבכל רגע נתון עומדת להתרחש קטסטרופה.

 

דרך יתמותו של כריסטופר בנקס מבקש אישיגורו לברר כמה דברים הנוגעים לעקירה, תלישות ואי-שייכות. אבל בעיניי, נקודה נוספת שכרוכה ביתמות ובאובדן הורים היא משהו שכתבתי עליו פעם בהקשר של הסרט "חיים בין השורות" ("The Squid and the Whale"). אחד התפקידים העיקריים והמכריעים של ההורים בילדות הוא בתיווך, תרגום ופרשנות של העולם עבור הילד. נדמה לי שמה שאישיגורו מבקש לומר הוא שבהיעדר הורים משהו משתבש באוריינות הרגשית של הילד והמבוגר שצומח ממנו – ביכולת שלו לקרוא ולהבין את העולם. כריסטופר בנקס הופך אצל אישיגורו לבלש גם כדי לפענח את תעלומת היעלמותם של הוריו, אבל גם מפני שהעולם כולו הוא בשבילו חידה ענקית ולא מובנת, שהוא חייב לפצח ולפתור.

 

 

העניין הזה של לקרוא ולפענח את העולם – כמו שפה – מזכיר לי שיר של יהודה עמיחי שנדמה לי שכבר העליתי פעם, אם כי בהקשר אחר.

 

 

הם טפחו לי על הגב

כמו לילד שהתבלבל

בבליעתו. ועדיין הם מכים אותי

וכבר גדלתי ובלעתי בשקט

ולמדתי לקרוא את כתב ידיהם הטובות

של אנשים וגם את כתב אויביי.

 

קשה יותר היתה עליי קריאת

תווי נגינה ועכשיו עליי להבין

ולקרוא בעיני בני אדם הבאים מולי.

ולהוכיח את עצמי כמו במשפט

פיתגורס: לבנות מרובעים ושטחים סביבי

כדי להוכיח את מה שאני רוצה באמת

ולהיוותר לבדי בתווך.

 

(גדול / יהודה עמיחי)

 

 

וכמובן, יתמות פירושה גם שאין מי שיחצוץ יותר בינך ובין המוות, בינך ובין האין הגדול. אין לך עוד שכבת בידוד והגנה.

 

ולבסוף, הדיסאוריינטציה והבלבול שכריסטופר בנקס סובל מהם הופכים אותו לא רק למנוכר כלפי ההווה שלו, שאותו הוא מחמיץ בעקביות, כי אם גם, בסופו של דבר, כלפי העבר שלו.

 

 

" "כך חשבתי. חשבתי שהוא חבר שלי מילדות. אבל עכשיו כבר איני בטוח בכך. עכשיו אני מתחיל לראות שדברים רבים אינם כפי ששיערתי."

 

הקולונל הינהן. "ילדותנו נראית כה רחוקה עכשיו. כל זה" – הוא הצביע החוצה – "כל כך הרבה סבל. אחת המשוררות היפניות שלנו, שהיתה מנשות החצר לפני שנים רבות מאוד, כתבה על העצבות הגדולה שבדבר הזה. היא כתבה שכאשר אנחנו מתבגרים, ילדותנו נעשית לנו כארץ נוכרייה." "

 

 

נכתב על ידי , 20/10/2007 17:25  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ