לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2007

הכל שסוע


אם הייתי צריכה להרכיב את מילון הישראליות החדשה כפי שהיא עולה מן הספר "דופק" של יניב איצקוביץ', זו פחות או יותר רשימת הערכים שהיתה כלולה בו: תל אביב, ראשון (לציון), ג'נין, הודו, פועל זר מרומניה, מנקה רוסיה, מזדיינת, גרושה בת ארבעים, (טלפון) נייד, אינטרנט, פורנו באינטרנט, פורום הריון בסיכון, אורגיות במועדונים, סמי מועדונים, ג'וינטים בבית, לעשות קוק על הבר, ניו אייג', דיכאון, ציפרלקס/סרוקסט/פבוקסיל, המצב הבטחוני, מנוי בקאנטרי, חוג פילאטיס, פירות וירקות אורגניים, דיאטה, הסרת שיער בלייזר, קניונים, התחנה המרכזית הישנה, נווה שאנן, מחסום, העיתון של המדינה.

 

כל המונחים הללו הם כבר בגדר קלישאות. בראיון איתו, מספר איצקוביץ' כי אחת ממטרותיו היתה לשחרר את השפה מקלישאות ולחלץ דמויות מסטריאוטיפים. הספר נע סביב יומיים בחייהם של יונתן ברגר, רואה חשבון תל אביבי המשוכנע שהעובר שאשתו מירה נושאת ברחמה מת, מאחר שעדיין לא נצפה אצלו דופק; ויהודית, דודתו של יונתן, הסובלת מדיכאון קליני לאחר שבנה הבכור אודי השתקע בהודו וניתק כל קשר עם משפחתו, כתוצאה מטראומת שירותו הצבאי בג'נין. ברוח הימים האלה הייתי כותבת כי האירועים, החוויות והאנשים שיונתן ויהודית פוגשים במהלך יומיים של גל חום מעיק ומתיש במרחב שבין ראשון לתל אביב הם "הזויים", אלמלא הפכה גם המילה הזו לקלישאה נוספת במילון הישראליות החדשה.

 

לפני המון שנים, בתחילת השנה השנייה שלי באוניברסיטה, ישבתי בפרו-סמינר על ימי-הביניים אצל ב"ז קידר, שלימד אותנו איך לכתוב עבודה סמינריונית. מעבר לכללים הטכניים של כתיבה אקדמית, קידר חזר והדגיש את חשיבותה של כתיבה ברורה ומדוייקת, במשפטים קצרים ומנוסחים היטב. היה שם משפט אחד שנחרט לי מאז בזיכרון: אם משהו בכתיבה שלכם לא ברור, הוא אמר, תבדקו קודם כל אם משהו במחשבה שלכם לא ברור. מאז, בכל פעם שאני מרגישה שאני מסתבכת בשפה, אני מתחילה ללכת אחורנית ולנסות להתיר את חוט המחשבה שהסתבך.

 

הקשר בין שפה למחשבה הוא רק צלע אחת במשולש שקודקודו השלישי הוא המציאות. היחס בין המציאות לשפה הוא אחד הנושאים המרכזיים ב"דופק". זה לא מפתיע: איצקוביץ' כותב דוקטורט בפילוסופיה על ויטגנשטיין. ונדמה לי שמה שאיצקוביץ' מבקש לומר הוא שהשפה היא הדופק: דרכה אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו חיים או סתם מתים-חיים. אם השפה נשמעת לנו חלולה, אולי עומדת מאחוריה תרבות חלולה. כי אם  השפה היא חלולה, אנשים גם לא יכולים לדבר ביניהם באמת. ואם הם לא יכולים לדבר ולתקשר ביניהם, החברה כולה חולה.

 

כל הדמויות ב"דופק" חוות חוויות של ניכור, בידוד והזרה – לא רק אחת כלפי השניה, אלא גם עמוק בתוך עצמן: הן מבטאות ניכור והזרה כלפי התחושות והרגשות שלהן עצמן, כלפי הצרכים והמאוויים שלהן, כלפי השפה שבה הם משתמשים. דורפמן כותב נאומים מלאי פאתוס לראש העיר; עמוס, בעלה של יהודית, מצטט סיסמאות פוליטיות ששמע באמצעי התקשורת ללא שום ביקורת; בן, אחיו של יונתן, מהלל את נפלאות הפס הרחב שמאפשר צריכה קלה ומהירה יותר של סרטי פורנו באינטרנט. שאר הדמויות גם הן תלושות, מנותקות, לא מחוברות לכלום, אפילו לא, ובעיקר לא, למציאות. לא פלא שכך מרגיש יונתן ביחס לשפה:

 

"אבל עתה לא נותרו בו שרידים מן הרשמים ומן התחושות, ואם כן, אז במפוזר וללא סדר בזמן ובמרחב. רק משפטים וקולות, שהיו חסרי חיים ומרוקנים מרוח, הסתחררו בזיכרונו כאילו לא נהגו באמת אלא היו כתובים על דף שהגיע לידיו במקרה. והיה נדמה לו לפתע שנעשה בהם שימוש זול, כאילו זה עתה הקריאו בפניו מודעת פרסומת למוצר או למפלגה, או אפילו את הנאומים הממוחזרים שדורפמן היה כותב בשביל העירייה. וגם אם הזדהה בלב שלם עם תוכנם, הוא תמיד נרתע מהם ונאטם, משום שחש שטמון בהם איזה אינטרס זר שנועד לכפות עליו דבר-מה שלא רצה."

 

(- יניב איצקוביץ', "דופק". הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים)

 

נדמה לי שבשפה המקצועית קוראים לזה דיסאסוציאציה, ומדובר באחד המאפיינים הבולטים של טראומה עמוקה. אלא שכאן לא מדובר רק בעניין אישי, אלא כמובן פוליטי. כי במציאות חיינו בארץ אי אפשר להפריד בין האישי והפוליטי. אודי, שכדי להתאושש מטראומת ג'נין מרחיק עד הודו ומסרב לשוב, מתאר את זה כך:

 

"כל היום אבא שלי יושב ומברבר על פוליטיקה, אבל אין לו מושג מה קורה שני מטר מהבית שלו. אין לו מושג שכל מה שקורה שם, לא קורה באיזה מקום בחוץ, באיזה כפר ערבי, באיזה בית שתופסים בשביל תצפית. זה קורה אצל הבן שלו בפנים. כי אצלי זה מזמן כבר לא קרה בג'נין או בשכם. זה מזמן קרה אצל אודי. בעיניים של אודי, בכאב של אודי, הכל אצל אודי. הכל פה. ג'נין כבר צמחה לי על הלב, יונתן, וצפוף שם ומחניק וגס. זה בדיוק העניין שאתם לא מבינים. כולם חושבים שזה פוליטי. כאילו אם זה פוליטי אז זה לא קשור לחיים. כאילו שפוליטי זה קשור לפוליטיקאים. אתם לא מבינים שזה עניין שלי, יונתן, זה עניין של אודי. פוליטי זה הדבר הכי אישי שיכול להיות. פוליטי זה עניין שלי עם עצמי, עם המשפחה שלי, עם המקום שאני חי בו."

 

המחיר של הטראומה הזאת הוא נכות רגשית ודיכאון, והנכות הרגשית והדיכאון הם כמובן הצד השני של מטבע הכוחנות הישראלית – זו שמתחילה בכיבוש אבל לבטח לא נגמרת שם ומחלחלת לכל תחומי החיים האחרים. "כאילו אנחנו מדברים בשביל להקהות. כאילו בכל פעם שזה נוגע לנו בלב אנחנו שולפים סכינים. כאילו בכל פעם שזה מתקרב עומד לנו הזין." ואת זה אומר דורפמן, אחד משני הגיבורים השרוטים ביותר של "דופק" (השנייה היא אלכס). ואז אתה מבין שמאחורי כל זה מסתתר כאב גדול.

 

המסע של יונתן הוא בעקבות משהו שהוא מרגיש שפעם היה לו ואבד. "הוא חייב להיזכר במה ששכח, במה שלא נותן לו מנוחה. להיזרק במנהרת הזמן של דאג וטוני, אבל הפעם אל הזמן הנכון, כלומר אל הזמן המקורי שממנו התחיל להסתבך הכל. הוא חשב על מה שאודי אמר לו יום לפני שמשלחת החיפוש עזבה את קאסול: 'אני לא לומד כאן שום דבר חדש. כל מה שאני עושה זה רק נזכר. את הכל ידעתי קודם. כל מה שצריך לדעת. אבל איכשהו זה התכסה. איכשהו זה נקבר מתחת לשכבות. ועכשיו אני רק נזכר'."

 

אם יש איזו נחמה ופתח לתיקון ברומן של איצקוביץ', הרי הם מצויים ביכולת ליצור קשר עם הזולת. כך, למשל, יהודית יוצרת קשר עם העובד הרומני שסועד את אחיה ועם עומאר מג'נין (כלומר, עם שני "זרים"). אלא שקשר כזה אפשרי רק במקום שהשפה נטענת שוב במשמעות ומפסיקה להיות נבובה וחלולה. רועי, אחיו הקטן של אודי, סובל מפגם בדיבור ומטופל אצל קלינאי תקשורת. במצבה הנוכחי של השפה, לכמה קלינאי תקשורת נזדקק כדי לתקן את כל מה שהתרוקן והתקלקל ונפגם?

 

ההישג הגדול ביותר של איצקוביץ' בעיניי הוא היכולת שלו לכתוב על חוויית השסע והניכור של החברה הישראלית מבלי להיות מנוכר בעצמו. להיפך, יש בו הרבה חום ורוך ועדינות כלפי הדמויות שלו, גם אלה הדפוקות והשרוטות ביותר, דוגמת אלכס ודורפמן. הכתיבה של איצקוביץ' היא היפר-ריאליסטית. לא סתם הוא מציין כי שני הסופרים שהשפיעו עליו באופן העמוק ביותר הם יעקב שבתאי של "זיכרון דברים" ויהושע קנז עם "בדרך אל החתולים". סיום הספר, בנקודה שבה יונתן מבקר אצל זונה (רוסיה) בזמן שהוא מקבל בטלפון הנייד שלו בשורה הנוגעת לאביו, חייב בוודאי חוב גדול לשבתאי.

 

דורפמן ובמיוחד אלכס מזכירים לי לא מעט גם את "חשמל באוויר" של תומר גניהר, על שלל דמויותיו התלושות. הדמויות שלו סובבות חסרות-מנוח ביום ובלילה ברחובות המהבילים והחמים של תל אביב המרקיבה, המסואבת, המתפוררת, עם הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם, מבקשות לשווא מנוח לנפשן התועה, המפוררת, המטולטלת.

 

נכתב על ידי , 11/6/2007 20:16  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ