לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2007

מהן המילים


כבר מזמן לא קראתי ספר שהיה כל-כך מהנה וכל-כך מדכא בו זמנית. למעשה, אני לא מצליחה להחליט מה הספר הזה יותר: יותר משעשע או יותר מדכדך. והעניין הוא שלא מדובר בכלל בספרות בדיונית (fiction), אלא בספר עיון (non-fiction). אני מתכוונת לספרם של עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, "ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה".

 

נדמה לי שאין מי שלא שם לב לעובדה שמשהו רע מאוד קרה לשפה העברית בשנים האחרונות. זה לא רק "שתי שקל", "עשר אלף" וניצחון הסגול והצירה על החיריק ב-ה' של בניין הפעיל. זו גם מכבסת המילים מסוג "סיכול ממוקד", "האיום הדמוגרפי", "ערכי המותג" (תודה לאמיתי סנדי), או "עולמות תוכן" (תודה לגדי שמשון). אבל יותר מכל, בעיניי, זו הפיכתה של העברית לשפה וולגרית ואלימה. עם מילים כמו כוסית, שרמוטה, שרלילה, הומו (אומו?), קומבינה, תרגיע, באמאש'ך ועוד, אי אפשר שלא לשים לב לכך שהשפה העברית היום היא שוביניסטית, סקסיסטית, מיזוגנית, הומופובית, גזענית, כוחנית, אגרסיבית ונוטפת שנאה כלפי כל מה שהוא זר ואחר. יכול להיות שהקקופוניה הזאת אומרת משהו עלינו? יכול להיות שהתהליכים והשינויים שעברה השפה משקפים תהליכים עמוקים יותר שעברו החברה והתרבות הישראלית בשנים האחרונות? ואם כן, מהם התהליכים האלו?

 

מה שרוזנבלום וטריגר עושים בספרם הוא מה שהם מכנים "בלשנות תרבותית". זה ניסיון לעמוד על משמעותם של מילים ומושגים לא בכלים מילוניים ודקדוקיים גרידא, כי אם בכלים של ביקורת תרבות. 98 ערכים יש בלקסיקון שלהם, כשעל כל ערך כותב כל אחד מהם מנקודת השקפתו. לפעמים דבריהם משלימים זה את זה, לפעמים הם אינם מסכימים ומתווכחים ביניהם, אבל בכל מקרה מדובר בקריאה מאלפת, מחכימה, פוקחת עיניים, וכאמור – מצחיקה ומעציבה חליפות. בעצם, ככל שאני חושבת על זה יותר, בעיקר מעציבה.

 

הנה כמה דוגמאות למילים ולמושגים הנמצאים בספר: אג'נדה, אחי, אירוע, האלפיון העליון, בעלי/אישי, בריתה, הזוי/קסום, טוטאלי, מארז, המצב, סוג של, סוף הדרך/חבל על הזמן, סל התרופות, פלצני, קו העוני, שקיפות, תקינות פוליטית ועוד. בנוסף, משתמשים טריגר ורוזנבלום בגרפים כדי לעמוד על העלייה בנפוצות מילים מסויימות בין השנים 1994 ו-2005. הגרפים הללו מעידים כאלף עדים על כך ששפה לא רק משקפת מציאות, אלא גם יוצרת אותה.

 

אחד הדברים העיקריים שניתן ללמוד מהניתוח של טריגר ורוזנבלום, הוא שלשתי שפות, או תת-שפות, היתה השפעה מכרעת על עיצוב פני השפה העברית והתרבות הישראלית בעשור האחרון. הראשונה היא השפה התאגידית: מיתוג, מיצוב, מינוף, חוויית שירות, חוויית לקוח, השורה התחתונה, התנהלות, להוביל מהלך, סטארטאפ, אקזיט ועוד. אלה מילים קרות וסטריליות – למעשה, הן כמעט מופשטות – אבל יש להן, כידוע, השפעה מכרעת על חייהם ורווחתם של בני אדם גשמיים, בשר-ודם. כמו שמציינים טריגר ורוזנבלום, "במידה רבה אפשר לומר שאנחנו עדים לתהליך מיתוג של מילים: הן הופכות לריקות מתוכן, בדומה למותגים רבים שהגיעו לרמה של אידיאות אפלטוניות והם מתקיימים בפני עצמם, ללא צורך אפילו במוצרים".

 

השפה המשפיעה השנייה, אשר קשורה קשר הדוק לשפה התאגידית, היא שפת המדיה והפירסום. מושגים כמו טאלנט, קריאטיב וריאליטי, לדוגמא, הם למעשה ריקים מתוכן משום שבפועל הם מצביעים על היפוכם הגמור. טאלנט הוא אדם נטול כל כשרון ממשי, אין שום דבר יצירתי באמת בקריאטיב, ואין שום דבר רחוק יותר מהמציאות מריאליטי. מהבחינה הזאת, שפת המדיה והפירסום של שנת 2007 היא בדיוק כמו שפת מיניסטריון האמת של ג'ורג' אורוול ב-1984: מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח. זו שפה פשיסטית, של דיכוי ושטיפת מוח, ושלא במפתיע, היא מוציאה ממני את כל הדחפים האלימים ביותר שלי.

 

אז כשמנסים להבין באמצעות השפה מהם תהליכי העומק החשובים והמשמעותיים ביותר שהתחוללו כאן בעשור האחרון, הנה כיוון מחשבה אפשרי:

 

"הבעייה של השפה, כמו שאנו רואים לאורך כל הספר, היא כמעט אף פעם לא בדקדוק. בעיות בשפה הן סימפטומים לקונפליקטים עמוקים הרבה יותר, שלא ניתן ליישב באמצעות היוועצות עם המילון. מדובר במאבקים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים, שאינם פחות דרמטיים רק מפני שברובם החיילים אינם מודעים לקיומה של מלחמה. כפי שאנחנו מתארים לרוחב הספר הזה, בישראל יש מצעד שונות: הערבי הוא הכי שונה, ואחריו באים לפי הסדר האישה, ההומו, הדוס והמזרחי. אחד הדברים המאפיינים יותר מכל את השפה העברית כיום הוא התעסקות אובססיבית בשיפוט ומיון של כל מי ומה שהוא "אחר". אנחנו שופטים את הסובב אותנו ללא הרף ובכפייתיות: זה יותר מזה, היא פחות ממנו וכו'. אנחנו מונעים כל הזמן בידי מה שאלן דה בוטון קרא לו "חרדת סטטוס". השפה החדשה משקפת עולם שבו המעמדות הכלכליים החליפו את המעמדות החברתיים, והחלום האמריקני החליף את הפנטזיה המהותנית שלפיה ערכם וטיבם של אנשים קשורים בתמצית מסויימת ולא במיקום חברתי או כלכלי. אנו חיים כיום במציאות קפיטליסטית המסיתה ומשסה זה בזה אנשים בעלי אינטרסים משותפים, כפי שמעידים המושגים "קו העוני" או "סל הבריאות". השפה החדשה מאפשרת – כמו בפרסומת הוותיקה לחזיות "ללכת עם ולהרגיש בלי" – ללכת עם סקסיזם, הפליה, גזענות ושנאת כל מה שהוא זר ואחר – ולהרגיש עדיין נאורים. האמביוולנטיות שלנו לנוכח ההשתוללות הקפיטליסטית משקפת את האופן שבו חלומותינו על עושר מתנגשים בתחושות הבטן שלנו לגבי עליית החומרנות כערך וההקצנה בפערים הכלכליים."

 

(עמליה רוזנבלום, צבי טריגר: "ללא מילים, התרבות הישראלית בראי השפה". הוצאת דביר)

 

ובמילים אחרות: תהליכי העומק החשובים ביותר שהתרחשו כאן בעשור האחרון – ולא בכדי הם התבצעו כמעט בחשאי, ללא דיון ציבורי מסודר וגלוי – הם קפיטליזם קיצוני, תרבות צריכה מואצת, גלובליזציה אכזרית והפרטה חסרת הבחנה. משום כך, הערך החשוב ביותר בעיניי בספרם של טריגר ורוזנבלום הוא זה הנוגע למה שהתרחש כאן מתחת לאפנו בזמן ש(כנראה) ישנו.

  

" המילה "הפרטה" כל כך צעירה, עד שכמעט אין בנמצא הגדרות מילוניות שלה. ההגדרות המילוניות המעטות של המילה מוטות ורוויות באידיאולוגיה: רובן מדגישות את המימד של הפיכת רכוש ציבורי לפרטי באמצעות מכירתו לאנשים או לחברות פרטיים, אך הן מתעלמות לחלוטין מהמשמעות הציבורית של ההפרטה ומההשלכות של מכירת שירותים ציבוריים לגופים מסחריים פרטיים. ההגדרות הללו מתעלמות משאלת "היום שאחרי", ומהעובדה שההפרטה אינה פעולה של מכירת סחורה במובנה היומיומי, אלא פעולה מתמשכת בעלת השלכות מתמשכות על חיי כולנו.

 

זו הגדרה המתיישבת עם האידיאולוגיה הניאו-ליברלית (שהחליפה את ההגמוניה של מפלגת העבודה), אשר שמה לה למטרה לצמצם את המדינה ואת פעילותה למינימום האפשרי. בהתאם לאידיאולוגיה זו, השיח הציבורי והאקדמי המקובלים מתמקדים בשאלות של יעילות, או, אם להיות ישירים יותר, ב"שורה התחתונה" (ע"ע).

 

אצל נביאות ההפרטה, בריטניה וארצות הברית, פרוייקטים רבים של הפרטה נחלו כישלון חרוץ. רשימת הכישלונות של הבריטים והאמריקאים ארוכה ומדכאת: הפרטת ביטוח הבריאות לקשישים, מוגבלים ומעוטי הכנסה, "תוכנית וויסקונסין", הפרטת משק המים והתחבורה הציבורית והפרטת הכליאה – כמה מאלה כבר הגיעו לכאן, ובינתיים המשק הישראלי עובד במרץ רב את אדוני ההפרטה.

 

"דת ההפרטה" היא אנטי-דמוקרטית במובן העמוק ביותר: היא חותרת תחת הרעיון הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה – הרעיון שלפיו הציבור יכול להשפיע על המימשל באמצעות זכות הבחירה שלו. מרגע שהמימשל מכר חלקים ממנו לגופים פרטיים, הוא הפקיע מעצמו, ולכן גם מן הציבור, את יכולתו להשפיע והפקיד את השלטון, או לפחות נתחים משמעותיים ממנו, בידי ה"כוהנים" שעומדים בראש התאגידים, המסורים לקיום מצווה אחת ויחידה – מצוות השורה התחתונה.

 

היבט נוסף של ההפרטה, שבדרך כלל לא חושבים עליו כעל הפרטה, הוא מה שקורה במערכת הבריאות: גלגול העלויות של התרופות, הבדיקות והטיפולים הרפואיים אל פתחם של המבוטחים, המשלמים כיום גם דמי ביטוח גבוהים יותר מאשר בעבר וסופגים גם השתתפות עצמית אסטרונומית, הוא הפרטה לכל דבר ועניין. קופות החולים אמנם לא נמכרו לבעלי הון, אבל העובדה שהציבור מממן להן את הטיפולים בו על אף היותו מבוטח גם היא הפרטה. לכן חשוב לזכור, שגם העברת העלויות מן הגוף הציבורי אל הפרט היא הפרטה.

 

אופנות חוזרות במחזוריות של כמה עשורים – גם אופנות מזעזעות, כמו אופנת שנות השמונים, ולא נותר אלא להביע צער עמוק על כך. אולם חזרתו של הליברליזם הקלאסי, המעלה על נס את הקיום האטומיסטי, המבודד והאנוכי של הפרט (זה שבמסגרתו עומד לכולנו "חופש הבחירה" לעבוד מאה וחמישים שעות בשבוע תמורת שכר רעב או להיות חסרי בית, או גם וגם) במסווה משוכלל ומתוחכם של מה שקרוי כיום "ניאו ליברליזם", היא לא סתם מפגע אסתטי; היא מסכנת את הדמוקרטיה, ולכן גם את הקיום של כל אחד ואחד מאיתנו. "

 

(- צבי טריגר, על המילה "הפרטה")

 

 

" האם הגרפים הפזורים לאורך הספר ומייצגים את נפוצות המילים הם שעשוע רטורי? האם הם רק הוכחה לכך שאנחנו מדברים אחרת? אולי כדאי לשקול את האפשרות שהפצתן המרובה, השכפול, הגלגול והשימוש המופרז בהן לא רק מעידים על מציאות אלא גם מייצרים אותה. כלומר, ככל שמדברים יותר על הפרטה, כך יוצרים יותר סובלנות בציבור לעצם הרעיון, וכך גם מקנים איצטלה של טבעיות לרעיון שככל רעיון הוא מלאכותי, ושיש סיבות טובות ביותר לא לקבל אותו בלי התנגדות.

 

אם ב"הארץ" בלבד הופיעו בשנת 2005 יותר מ-1400 רשימות (לעומת 562 בלבד בשנת 1994) שבכל אחת הופיעה המילה "הפרטה" כמה וכמה פעמים, הרי שלא מדובר רק בנתון מספרי, מדובר בעדות של ממש על שטיפת מוח. אפשר אפילו להשוות את זה לטיפול פסיכולוגי בפוביות, למשל, באמצעות דה-סנסיטיזציה, כלומר, הפחתת רגישות. זה מה שעושים לנו עם "הפרטה". אחרי שנחשפנו למילה אלפי פעמים, היא כבר נשמעת לנו קלינית ונייטרלית ולא מעוררת חרדה. אם הטיפול ממש מוצלח היא נשמעת, נראית ונתפסת כמוצדקת, בלתי נמנעת וטובה לעם – ממש כמו מלחמה. "

 

(- עמליה רוזנבלום, על המילה "הפרטה")

 

כאמור, זו רק דוגמא אחת מני רבות לתהליכים הפוליטיים והחברתיים אשר עומדים מאחורי העברית העכשווית. במצב עניינים כזה, ההתעקשות (הנתפסת כנודניקית) של כמה מאיתנו על שימוש בשפה מדוייקת, שקופה, לא מניפולטיבית, לא מזוהמת ולא מזהמת, היא כמעט החלטה מוסרית.

 

נכתב על ידי , 5/6/2007 09:00  
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ