לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2006

כמו אבן מתגלגלת


 

בשנת 1967 החליט היפי אחד בן 20 מסן פרנסיסקו לייסד עיתון. ולא סתם עיתון, אלא עיתון מוזיקה. הוא לווה לשם כך 7500$ מההורים של חברתו.

 

 

You're probably wondering what we are trying to do. It's hard to say: sort of a magazine and sort of a newspaper. The name of it is Rolling Stone, which comes from an old saying: "A Rolling Stone gathers no moss." Muddy Waters used the name for a song he wrote; The Rolling Stones took their name from Muddy's song, and "Like A Rolling Stone" was the title of Bob Dylan's first rock and roll record.

 

We have begun a new publication reflecting what we see are the changes in rock and roll and the changes related to rock and roll. Because the trade papers have become so inaccurate and irrelevant, and because the fan magazines are an anachronism, fashioned in the mold of myth and nonsense, we hope that we have something here for the artists and the industry, and every person who "believes in the magic that can set you free."

 

Rolling Stone is not just about music, but about the things and attitudes that the music embraces. We've been working quite hard on it and we hope you can dig it. To describe it any further would be difficult without sounding like bullshit, and bullshit is like gathering moss.

 

(- Jann Wenner)

 

 

ארבעים שנה ואלף גיליונות מאוחר יותר, יאן וונר הוא עדיין המו"ל והעורך הראשי של הרולינג סטון. יכול להיות שהעובדה הזאת – דיקטטור אקסצנטרי יחיד בעל חזון אחד – מסבירה את סוד יציבותו של המגזין לאורך השנים. פעם בשבועיים, חודש אחרי חודש ושנה אחר שנה, הרולינג סטון שומר על אותו רף גבוה של מצויינות כבר ארבעים שנה. אפשר כמובן לטעון בקלות שעם השנים הוא הפך בעצמו ל"קלישאה של מיתוסים ושטויות", כפי שכתב וונר בדבר-העורך הראשון שלו; אבל כמי שקוראת אותו בקביעות כבר קרוב לחמש-עשרה שנה אני יכולה להעיד שהוא לא סטה אף פעם מהמטרה שהציב לעצמו "לשקף את השינויים שחלו ברוקנ'רול והשינויים הקשורים לרוקנ'רול...על כל הנושאים והגישות שהמוזיקה הזאת מייצגת".

 

למן הגיליון הראשון היתה לרולינג סטון אג'נדה ברורה: רוקנ'רול הוא דרך חיים, ובתור שכזה יש לבחון אותו בהקשר רחב יותר: ההקשר החברתי, התרבותי, הפוליטי והכלכלי שבתוכו הוא פועל. השנים הראשונות לקיומו של המגזין הן היום החומר שממנו עשויות אגדות. האנטר תומפסון כתב את "פחד ותיעוב בלאס ווגאס" בשורות הרולינג סטון, וכך גם טום וולף עם The Right Stuff. אנני ליבוביץ, צלמת העיתון בין השנים 1970 – 1983, צילמה כמה מהתמונות האיקוניות ביותר בתולדות הרוק, ובראשן התמונה של ג'ון ויוקו מכורבלים ביחד – תמונה שצולמה יום לפני הרצח של ג'ון. המגזין סיקר תמיד בהרחבה את כל מערכות הבחירות לנשיאות, החל מהמירוץ לנשיאות של ריצ'רד ניקסון ב-1972 וכלה במערכת הבחירות השנייה של ג'ורג' בוש הבן לפני שנתיים. הוא כתב על משפחת מנסון, על חטיפתה של פטי הרסט, על המלחמות והאסונות המתרחשים בכל פינה של העולם. מאמרים בני 20,000 מילים היו בו תמיד עניין שבשגרה.

 

בתור מגזין שנושא ב-DNA שלו את תרבות-הנגד של סוף שנות ה-60, קיץ האהבה של ילדי הפרחים וההתנגדות למלחמת וייטנאם, לא מפתיע הקמפיין העקשני והעקבי שהוא מנהל בשנים האחרונות נגד הנשיא בוש והמלחמה בעירק. משחר הולדתו דבק הרולינג סטון בקו ליברלי-שמאלני מובהק, ומעולם לא הסתיר את תמיכתו הנחרצת במפלגה הדמוקרטית ובמועמדים שלה לנשיאות.

 

אבל זו לא רק הפוליטיקה. לאורך השנים אפשר היה תמיד למצוא ברולינג סטון גם כתבות ומאמרים על נושאים כמו איכות הסביבה, נוער שוליים, עבריינות, סמים, עונש מוות, אינטרנט, הכלכלה הגלובלית ועוד ועוד. בכל המקרים הללו העקרון המנחה של המגזין היה תמיד אחד: לתת גם לאנשים האלמוניים ביותר טיפול של כוכבי רוק - החל מתחקירים קפדניים ומדוקדקים ועד לתצלומים המלוטשים והמוקפדים ביותר. אפשר היה לקרוא בו מאמרים דוגמת הסיפור על ברנדה/ברוס, שעליו זכה ג'ון קולפינטו בפרס הפוליצר (נדמה לי שבמערכת שם כבר מזמן הפסיקו לספור את הפרסים שבהם זכו הכותבים שלהם), ואת המאמר המקיף של רוברט קנדי ג'וניור על הקשר האפשרי בין העלייה בשכיחות האוטיזם בשנים האחרונות לבין השימוש בכספית בחיסונים החדשים הניתנים לתינוקות. לא ממש קשור לרוקנ'רול, אבל זה בדיוק מה שמייחד את הרולינג סטון.

 

לפני כחודש ראה אור הגיליון האלף של הרולינג סטון. לארץ הוא לא הגיע. החברה שמייבאת את המגזין לארץ טענה שהפעם, בשל העלות האדירה של הפקתו, הודפסו ממנו פחות עותקים ולכמה מדינות בעולם הוא לא נשלח. אין כמו הידיעה הזו כדי להזכיר לי שוב שאני חיה במדינת עולם שלישי. מילא. אחרי חמש-עשרה שנה יש לי עשרות גיליונות שנערמים במרפסת, ובכלל זה גיליונות האספנות הפרטיים שלי: 100 הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים, 250 האלבומים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, נשים ברוק, הגיליון לזכרו של קוביין (שצולם ב-1992 לשער המגזין כשהוא לובש חולצה שעליה כתוב Corporate Magazines Still Suck), והגיליון לזכרו של האנטר תומפסון.

 

 

* * *

 

ההנחה הבסיסית של הרולינג סטון שרוקנ'רול הוא אמנות לא היתה ברורה מאליה בשנות ה-60. זה שהיום זה נשמע מובן מאליו זה רק מפני שמישהו עשה עבודת חריש עמוקה ויסודית מאוד כדי להשריש את התפיסה הזאת. לקראת סוף שנות השישים החלה קבוצה עילית של מבקרים, שניתן לכנותה "האינטליגנציה של הרוק", לנהל קמפיין תרבותי נרחב בניסיון לקדם ולמסד את ההכרה שמוזיקת רוק היא אמנות. בתהליך הזה הם נמנעו אמנם מלהשתמש במילה המפורשת "אמנות" בגלל האסוציאציות שיש לה עם תכנים וסגנונות חיים אשר הרוקנ'רול עצמו יוצא נגדם; אבל בדרך שבה הם הדגישו את הביטוי האותנטי, הרלוונטיות החברתית והייחוד האסתטי של הרוק, הם נקטו בתפיסה מקובלת ומובהקת של מבקרי תרבות לגבי מהי אמנות ומה מקומה ותפקידה בחברה.

 

מי שניצב בחוד החנית של קבוצת מבקרים זו, ומי שבעיניי הוא האבא הגדול של כל מבקרי הרוק, הוא גרייל מרקוס. מרקוס, צריך קודם כל להגיד, הוא פרופסור להיסטוריה פוליטית וספרות מאוניברסיטת ברקלי. בסוף שנות ה-60 הוא נמנה עם בכירי הכותבים ברולינג סטון. שניים מבין הספרים הרבים שכתב הם אבני דרך בכתיבה על רוק עד עצם היום הזה:

Mystery Train: Images of America in Rock'N'Roll Music

ו-Lipstick Traces: A Secret History of the 20th Century .

 

ב-Mystery Train טוען מרקוס שרוקנ'רול הוא צורת ביטוי אמריקאית באופן מובהק, ולכן כל מי שיש לו עניין להבין את המוזיקה הזו לעומק צריך להכיר את ההקשרים ההיסטוריים, התרבותיים ובעיקר המיתיים שלה – דהיינו, אופן השימוש וההתייחסות שלה למיתולוגיות אמריקאיות. ב-Lipstick Traces מתחקה מרקוס אחרי שורשיו של הפאנק ומגיע איתם עד לדאדא ולסוריאליזם. אבל יותר מכל אני מחבבת את התפיסה של מרקוס לגבי תפקידו של מבקר הרוק: תפקידו של כל מבקר אמנות, אמר מרקוס, הוא לא רק לשים דברים בקונטקסט, אלא לשאוף כל הזמן להרחבת הקונטקסט.

 

אני נתקלת לפעמים באנשים שנשבעים בשמו של לסטר בנגס כמבקר הרוק הנערץ עליהם. אני תוהה תמיד כמה מהם טרחו באמת לקרוא אותו*. הביקורות של לסטר לא תמיד קלות לקריאה (למרות שחלקן, אין מה לדבר, מבריקות). למרבה הצער, גם השנים שחלפו מאז מותו – לסטר מת בשנת 1982 כמו פאנקיסט אמיתי: מסירופ נגד שיעול ו-וואליום – לא היטיבו עם כתיבתו. אבל לסטר בנגס היה תלמידו הנאמן והמסור ביותר של גרייל מרקוס; לפחות במקרה הזה אני מעדיפה את המורה על-פני התלמיד.

 

 

 

* קוראים ששמם דויד פרץ פטורים מחובת ההוכחה.

 

 

נכתב על ידי , 14/6/2006 20:06  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ