לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רשימות של ספרנית דילטנטית

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2006

Israeli Splendor


ביום חמישי שעבר הלכנו ליאור, רוני, הללי ואני לפתיחה של תערוכת הקומיקס קרגו במכון גתה. בנוסף לתערוכה עצמה, שהיתה חביבה, הצטופפו בחדר קטן כמה אנשים שמכרו את מרכולתם במקום. חוץ מזה נצפו גם בחור אחד עם קעקוע גדול של Straight Edge בצידה הפנימי של זרועו (אני חשבתי שהוא בטח מהאורחים הגרמניים, אבל ערן אומר שנדמה לו שיש אחד כזה גם בארץ), ועוד בחור אחד שהיה שקוע בקריאת הספר "מאתיים שנות קומונה בארצות הברית". אני מקווה שיום אחד, כשאגיע לגיל מופלג – שישים, נניח – אני אפסיק להתלהב ולהתרגש כאחרונת הגרופיות מכל X שמצוייר על גב יד, ומכל גבר צעיר שקורא ספרי היסטוריה נידחים.

 

קרגו היא קו-פרודוקציה ישראלית גרמנית, כשמהצד הישראלי יש בה ייצוג לשתי קבוצות הקומיקס הבולטות בארץ: אקטוס (רותו מודן וירמי פינקוס) ודימונה (גיא מורד ויאן פיינט). היה מרשים לראות את האיורים והטיוטות של הקומיקסים כשהם מוגדלים לכדי תמונות של ממש על הקיר. לקחתי איתי חוברות של דימונה 3, בלנדר 2, ספרות זולה 6 (למרות שזו בעצם החוברת השנייה, לדעתי), כלב ציוני 14 ו-MFM 8 (נדמה לי; בכל אופן זה הגיליון שבא עם הדיסק Powernoise. טרם הספיקותי לשמוע).

 

אני עוקבת אחרי דימונה עוד מהחוברת הראשונה שלהם ב-2003, כך שמעניין לראות את ההתפתחות של הקבוצה ושל המשתתפים בה. בראשית הם היו שישה. בחוברת השנייה יאן פיינט פרש והם נותרו חמישה. בחוברת השלישית אמיתי סנדי כבר לא משתתף, והם עכשיו ארבעה: מיכל ברוך, מירב שאול, יפעת כהן וגיא מורד. למן ההתחלה היה לכל אחד מהם סגנון ייחודי משלו, שהלך והתגבש עד לחוברת הנוכחית. בעיניי, זו גם החוברת הטובה ביותר מכל השלוש: הראשונה היתה בשחור-לבן, השנייה אמנם היתה בצבע אבל קצרה, ובחוברת הנוכחית באים לידי ביטוי מלא כל הכשרונות של הארבעה הן בכתיבת סיפור והן בציור קומיקס צבעוני מרהיב. חביבים עליי במיוחד הקומיקס של מיכל ברוך על שרונה, בחורה מלנכולית שמנסה ללמוד לחייך, ושל מירב שאול על מישהי שמחליטה לצאת לבלות לילה אחד בגפה, ופוגשת מישהו מעברה.

 

"ספרות זולה 2" היא מחווה לזכרו של דודו גבע, היוצאת לאור שנה לאחר מותו. חוץ מעבודות של גבע עצמו, תרמו לה ציורים ומילים אנשים כמו אנגלמאיר, טרטקובר, אמיתי סנדי, נגה רויך, רוני סומק, אהרון שבתאי ועוד רבים אחרים. אני חושבת שבערך מעמוד 8 או 9 (מתוך 30) נמאס לי לראות ציצים ענקיים קופצים עליי מכל דף. לדודו גבע אמנם היה קיבעון לציצים גדולים (במיוחד כשהם מחוברים לבלונדיניות), אבל לאורך 30 שנות יצירתו זה היה רק מרכיב אחד מתוך מכלול שלם, מגוון ופורה הרבה יותר. לידיעת המשתתפים בחוברת: אין שום דבר חתרני ואנרכיסטי בציצים גדולים, זה סתם פתרון נוח וזול לעצלות מחשבתית. ואם זו המורשת היחידה שדודו גבע אמור להיזכר בגינה, אז עדיף אולי להניח לו בשלום על משכבו.

 

נקודה אחת לחיוב בחוברת הלא-מוצלחת הזו היא כפולת העמודים שסוגרת אותו: קומיקס בשם "טבלת ייאוש" של אהרון גבע, בנו של דודו. הוא אחר לגמרי משאר העבודות מעצם העובדה שהוא אישי ואינטימי מאוד, ומשום כך גם אמיתי ועצוב ונוגע ללב. אלה רישומים בשחור-לבן ללא טקסט כמעט, ומעניין עד כמה סגנון הציור של הבן שונה לחלוטין מזה של האב. בעמוד אחד הוא מתאר את הרגעים הקריטיים של ההתקף והקריאה הדחופה והמבוהלת לאמבולנס, ובעמוד השני מצויירים כמו מתוך אלבום משפחתי קטעי תמונות וזיכרונות משותפים של שניהם. לבסוף הולכת דמותו של האב ומתפוגגת, כמו צל מטושטש שנמוג לאיטו, ואת מקומה תופסת בדידות גדולה וההכרה המכאיבה שהוא לא ישוב עוד לעולם.

 

"בהתחלה קשה מאוד לעכל שמישהו קרוב אליך מת. ואז השבעה... באים אנשים ועוזרים ומעודדים. ורק אז, אחרי השבעה, אתה באמת מבין שאתה לבד."

 

כמה פשוט ומדויק, ככה נוגע.

 

אחרי האכזבה מ"ספרות זולה", "כלב ציוני" של איתמר ב"ז (וחברים) היה שמחה גדולה: ביקורת על השוביניזם, הפשיזם, הגזענות, צרות המוחין והוולגריות שמאפיינים את החרא-מדינה הזאת.

 

* * *

 

על הפריחה הנוכחית של הקומיקס המקומי ניתן ללמוד מהעובדה שכל ביקור בחנויות הספרים – ולו גם הרגילות והממוסדות ביותר – יכול להסתיים בשלל נאה. השבוע נתקלתי בחנות הספרים בקומיקס בשם "מי אתה בכלל" של גלעד סליקטר. זה קומיקס יפהפה המגולל את קורותיו של ציור תמים שהפך לקעקוע מבלי ידיעתו של הצייר. האיורים הם בשחור-לבן אבל עם הרבה גוונים של אפור, שפה ושם נראים כמעט מטאליים. לא מופרך להניח שסליקטר מכיר היטב את עבודתו של אסף חנוכה ב"פיצריה קמיקזה" של אתגר קרת. הקווים הנקיים והמונוכרומטיים עובדים אצל שניהם מצוין. סליקטר גם למד דבר או שניים על האפקטיביות הגדולה של פרוזה חסכונית ומהודקת מאוד, שיוצרת מתח וסקרנות אצל הקורא:

 

"כשחזרתי מאיכילוב הרגשתי את הדופק שלי בכל פעם שהורדתי את היד הפצועה לקרקע. ארבעה תפרים. הרגשתי כמו חולצה מרופטת.

 

נכנסתי למקום הראשון שראיתי כשירדתי מהאוטובוס. רציתי להירגע מאירועי הלילה.

 

הנחתי את היד על הבר והזמנתי קפה הפוך."

 

כך נפתח "מי אתה בכלל", וזו, בוודאות מוחלטת ונחרצת, אחת הפתיחות החזקות והטובות ביותר לספר שקראתי מזה זמן רב (או בכלל).

 

ההמשך אינו נופל ברמתו מהפתיחה, ובהתאם לחבטה המהממת שהסיפור מנחית על הקורא בהתחלה, גם הסיום שלו חד ומשונן (ביותר ממובן אחד). הסיום מעיד גם הוא, להערכתי, על ההיכרות של סליקטר עם עבודתם המשותפת הראשונה של חנוכה וקרת – הקומיקס "סמטאות הזעם", ובמיוחד הסיפור "יום כדור הארץ" הלקוח מתוכו. נחמד לכן לקרוא ברצף אחד את "מי אתה בכלל" ואת "יום כדור הארץ" בזה אחר זה.

 

בקיצור, מעולה.

 

מה שמפתיע במיוחד, היא העובדה שהקומיקס האלגנטי, הבטוח והבשל הזה נעשה כפרוייקט הסיום של סליקטר במחלקה לעיצוב גרפי במכללת שנקר (תחת הנחייתה של מירב סלומון, מאיירת טובה מאוד בפני עצמה*). עוד קומיקס קצר פרי עטו מופיע בגיליון מס' 2 של בלנדר, אבל אחרי "מי אתה בכלל", נראה לי שסליקטר בנוי לגמרי לצאת לדרך עצמאית.

 

 

*מירב סלומון איירה ספר מקסים של שירים לילדים בשם "דניאלה שמחה בשקט" מאת יעל בן-ברוך. אם הייתי פחות חובבנית בינונית הייתי זוכרת להמליץ עליו בצמוד ל"מאחורי וילון האפרסקים" של שלומית כהן-אסיף.

 

נכתב על ידי , 3/3/2006 14:11  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיז קיי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיז קיי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ