בבוקר ינואר אפור וצונן אני רוצה להגיד יפה שלום וללכת הלאה; להשאיר את היומן-רשת הזה כפי שהוא ולהמשיך לנוע. השנתיים וחצי שכתבתי כאן היו מלאות ומופלאות, אבל דברים משתנים עכשיו, ובכל מקרה, שום דבר אינו נמשך לנצח.

כשאני חושבת על פרידות אני חושבת על שירי פרידה, וכשאני חושבת על שירי פרידה אני חושבת על הרולינג סטונז. כי אף אחד לא כותב שירי פרידה כמו הבניזונות האלה (למה זה לא מפתיע אותי?).

Take me to the station

And put me on a train
I've got no expectations
To pass through here again

Love is like the water
That splashes on a stone
Love is like a music
It's here, and there, and gone

So take me to the airport
And put me on a plane
I got no expectations
To pass through here again

תודה לכל מי שקרא, תודה מיוחדת לכל מי שגם כתב בחזרה.

באהבה וכו',

ודהרמה החתול אומר: לפעמים עדיף להפסיק לאסוף תובנות חדשות, ולהתחיל לפעול לפי אלה שכבר יש לך. לתובנות יש ערך רק כשפועלים לפיהן.

הגיע הזמן שלי להפסיק לאסוף תובנות ולהתחיל (שוב) לפעול בעולם.

I know I dreamed you a sin and a lie
I've got my freedom, but I don't have much time
Faith has been broken, tears must be cried
Let's do some living before we die
Wild horses couldn't drag me away
Wild, wild horses, we'll ride them some day

נסעתי לביקור בית קצר.

(שווה לקרוא גם את שאר הביקורות בפרוייקט הזה – יש שם ביקורות מרתקות ויפות מאוד. יש גם איזה חוט מקשר שעובר דרך כמה וכמה מהביקורות – נושאים כמו תופת, מסע, מלאכים ופיות, גיהינום וגן עדן. בפתחה של שנת 2008 זה אומר משהו על רוח התקופה, ועל הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם שמסביבנו. זה כוחה הגדול של מוזיקה, בכל תקופה)