לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג לענייני כל מיני דברים

כבר שנים מנסים לשכנע אותי לכתוב בלוג. אז הנה, אני מנסה. נראה מה יקרה.

כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2005

חתולים - חלק ב'


חתולים – חלק ב'

 

הבטחתי ולכן אקיים, אז הנה המשך העלילות מסמרות השיער שלי ושל החתולים החדשים בחיי.

 

אם כן, לאחר שנותרתי שוב חסר-כל-חתול, נכנס לחיי החתול המתקרא אפרפורי. כן כן, לא עוד טולי, לא מיצי ולא מיאו – אפרפורי זהו שמו, וזהו גם צבעו. אפרפורי נולד למעשה אצלי בגינה – אני כבר לא זוכר בדיוק מי הייתה האמא שלו, אחת החתולות השחורות שמסתובבות פה באופן קבוע (יש לפחות 3 כאלו), ואותה שחורה בחרה ללדת את אפרפורי דווקא אצלי בגינה. אבל המסכן נולד עם בעיות עיניים חריפות – עין אחת חצי סגורה, כשבכלל לא ברור מה יש שם בתוכה, והשניה גם היא קצת מעוותת. אותו אפרפורי ביצע את שלב הכניסה שלו בהדרגה – בהתחלה רק היה עומד מחוץ לדלת הגינה וצורח. לכן, בשלבים הראשונים של הכרותנו, קיבל את השם "הצרחנית" – אה כן, בשלב ההוא, עוד הייתה סברה שמדובר בכלל בחתולה. ככה זה – כל חתול הוא תמיד חתולה, כל עוד לא הוכח אחרת.

 

אז "הצרחנית" נהג להמתין על יד דלת הגינה, ובכל פעם שהתקרבתי אליה – התחיל, כאמור, לצרוח. עד שקיבל אוכל. ולעיתים גם אחרי.

עם הזמן, התחיל אט אט להכנס אל תוך הבית – לא באומץ כמו קודמיו לתפקיד (טולי 1 וטולי 2), אבל לאט ובזהירות – בהתחלה ניסה לפתח יחסים עם הכלבה (שכבר מזמן איבדה כל עניין בחתולים הנודניקים האלו שלא מתייחסים אליה. על אלו שטורחים לברוח היא עוד נובחת לפעמים), אחרי שביסס את אלו, התחיל גם לנסות להכנס אל הבית.

 

ואני, כזכור, עוד בתוך השבועה שלי שאומרת – חתולים, לא עוד! אבל ההתנגדות הייתה חסרת ערך, ולבסוף, כצפוי, הפך אפרפורי לבן בית. הפעם מיהרתי לקחת אותו לווטרינר, שם נאמר לי שהוא כלל לא רואה בעין אחת, ובשנייה – בקושי. ולכן, חשוב אף יותר מתמיד לסרס את המסכן, כדי שלא יאבק עם חתולים אחרים על עניינים שבינו לבינה. אה כן, זה גם השלב בו גיליתי סוף סוף שמדובר בחתול, ולא בחתולה – מה שעורר סוגיות מרתקות נוספות, שכן במו עיניי ראיתי את כמה מחתולי השכונה מטפסים על אפרפורי מאחורה, לפני שסורס. כלומר, כיאה לבעליו, מדובר בחתול הומו. ועוד פסיבי.

 

החתולה החדשה השנייה, הגיעה – שימו לב – מאילת. הסיפור, כפי שהיה (ואני נשבע שאני לא ממציא אותו), התרחש כך: תיירת מקנדה, שטיילה בארץ באיזור אילת, מצאה חתולה קטנטנה ללא אמא. היא לקחת את החתולה לווטרינר, שמצא אצלה בעיות עיניים, וטיפל בה. אותה תיירת קנדית, החליטה (בו ברגע, או אולי באיזו התגלות בעברה) שהיא רוצה לפתוח עסק של ייבוא חתולים מישראל לקנדה. כן, ממש כך – היו חסרים לה חתולים בקנדה (מסתבר), והיא רוצה לייבא אותם מישראל. ועם מי להתחיל, אם לא עם אותה חתולה אילתית קטנה וחצי עיוורת. הבטחה כלכלית ענקית.

 

אבל התיירת גילתה לאכזבתה שלהעביר חתולה מאילת לקנדה, זהו תהליך הרבה יותר מסובך מכפי הנדמה. וכך, דרך מדריך הטיולים שלה – שהוא מכר משפחתי מרוחק שלי – הגיעה הגברת, עם החתולה שלה, אלי. זה היה זמני כמובן – בידי הופקד מספר טלפון של אדם עשיר כלשהו, שגריר או קונסול או עובד משרד החוץ או משהו כזה, ש"אוהב לטפל בחתולים" ויקח אותה במהרה. עבר שבוע, עברו שבועיים, ולבסוף אותו מיליונר מסור ענה סוף סוף לטלפון – ובישר לי שלא מדובר בבית גדול עמוס ברזי זהב וארגזי חול מצופים יהלומים – אלא בגינה ציבורית, שבה הוא מאכיל מדי פעם את חתולי הרחוב, ואם אני רוצה, אני מוזמן לזרוק את הגברת העיוורת אצלו בגינה הציבורית, והיא תצטרף לאוכלים האחרים.

אז הגברת נשארה.

 

וכך, מאז, אני נאלץ להתמודד עם חתול אחד חצי עיוור ומסורס (ופסיבי!), וחתולה אחת חצי עיוורת ומעוקרת (כן, גם זה כבר קרה לה), שאומנם נהנת לטפס עלי, אבל שורטת ונושכת בכל פעם שאני עושה את הטעות הגדולה של – אלוהים ישמור – ללטף אותה.

נכתב על ידי , 11/6/2005 16:14   בקטגוריות חיות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חתולים - חלק א'


אז עכשיו, כשאין יותר לימודים באוניברסיטה ויש לי הרבה יותר מדי זמן פנוי, אני יכול להתעסק בנושא חשוב מאוד – חתולים. כן, במקום להתחיל את הבלוג הנוצץ הזה עם סיפורים דרמטיים על דייטים כושלים, או על חסרונם של אלו (כלומר דייטים בכלל, לא כושלים או לא), אני אכתוב דווקא על חתולים.

 

חתולים הם אלמנט חדש בחיי. אחרי שבמשך שנים הייתי (ועודני) איש של כלבים, לפתע בשנתיים האחרונות, ובעיקר בחצי השנה האחרונה, הפכתי [גם] לאיש של חתולים. זה התחיל מהחתול המאמץ השנתי, אחד כזה שדואג לאמץ אותי בכל שנה מאז שעברתי לגור בדירת קרקע.

 

הראשון היה החתול האפרפר שהגיע לפני כשנתיים וחצי. בנסיבות מוזרות, הוא קיבל את השם המוזר "טולי" – לא אשמתי. אותו טולי, היה בהתחלה חלק מלהקת החתולים הקבועה שהגיעה מדי בוקר לצרוח על יד הדלת שלי, כדי לקבל אוכל. ואכן, הם היו מקבלים את האוכל שלהם, אוכלים בתאווה גדולה, ואז עוזבים אותי לנפשי. אבל לאותו טולי, היו שאיפות הרבה יותר גבוהות – הוא לא היה מסתכל אפילו לכיוון האוכל של החתולים האחרים, להלן "חתולי הרחוב", אלא היה מסתער מיידית אל תוך הבית ברגע שהדלת הייתה נפתחת. בפנים, הוא היה מגלה את הכלבה הגדולה, שבפעמים הראשונות עוד שקלה את האפשרות לנבוח עליו קצת – אבל עד מהרה גילתה שמדובר בבזבוז אנרגיה, כי החתלתול המכובד לא התרשם ממנה בכלל, ולעיתים כשהייתה נובחת אף היה מתקרב אליה בגב זקוף, ומחכך בה את אפו. כך שהכלבה למדה עד מהרה להתעלם מאדון טולי, והוא העביר את תשומת ליבו אל הקורבן הבא – אני. וכך בכל פעם הוא היה נשאר יותר ויותר בתוך הבית, יוצא קצת לטייל בחוץ, חוזר ומסתער פנימה כשהדלת נפתחת, וחוזר חלילה.

 

הסימן מאלוהים הגיע כעבור מספר ימים, כשבמסגרת עבודתי נתקלתי בקצין בכיר בשם אפרים, שהסביר לי שאם אשמע את פקודיו קוראים לו "טולי", זה משום שזהו כינויו. מכיוון שהחתול שבחיי היה אלמנט כל כך חדש ומלהיב, מייד חלקתי עם הקצין האמיץ את צירוף המקרים המשעשע – "גם לחתול שלי קוראים טולי!" אמרתי תוך שאני נהנה לגלגל בלשוני את הצירוף הזה, "החתול שלי". הקצין היה קצת פחות משועשע, ביקש ממני לא לציין את הדבר בפני פקודיו, ובכלל הקפיד להחמיץ לי פנים משך כל אותו היום.

 

אקצר את הסיפור בכך שכעבור מספר חודשים, טולי נעלם. "ככה זה עם חתולים", ניסו לנחם אותי מכרים שונים, תוך שאני מריץ במוחי כל מיני תרחישי זוועה – נדרס, נאכל על ידי תאילנדים, בגד בי ועבר לגור בבית אחר – מי יודע איזו קטסטרופה התרחשה. וכך, בי נשבעתי שלעולם לא אכניס עוד חתול לביתי – מי צריך את עוגמת הנפש הזאת?

 

ככה עברו חלפו להם מספר חודשים, הכלבה ואני התרגלנו לחיים נוחים ונטולי חתולים (מלבד, כמובן, אותה להקה מתחלפת המצווחת מחוץ לדלת מדי בוקר) – עד שהגיע הג'ינג'י, או בשמו המקורי – טולי. כן, מה לעשות – כמו שבבתים מסויימים כל החתולים באשר הם נקראים מיצי, אצלי כל החתולים (עד השלב ההוא) נקראו טולי – ושוב, זה לא באשמתי, זה השם שהוא קיבל מגורמים בעלי סמכות נרחבת יותר בעניינים שכאלו. הג'ינג'י, טולי 2, נקט למעשה בדיוק באותה אסטרטגיה של טולי הראשון – גיחות קטנות אל תוך הבית, שמתארכות בכל פעם יותר ויותר, עד שלבסוף הפך גם הוא לבן בית. אבל שמו היה בעוכריו, ואחרי מספר חודשים – נכון, טולי 2 נעלם אף הוא. והפעם זה היה ממש זמן קצר לפני שכבר התכוונתי לקחת אותו לווטרינר, כלומר להפוך אותו לבן בית רשמי, כזה שמטופל אצל רופא המשפחה – וגם כזה שעובר סירוס. (שגם זה בעצם לא ממש רחוק מהמצב של בעליו). אבל עוד לפני שהספקתי, ואולי בעצם בגלל הטיול הצפוי הזה לווטרינר, טולי 2 נעלם, never to be heard of again.

 

וכן, ככה חוזרת המנטרה, אני נשבע שלעולם לא אכניס עוד חתולים אל ביתי, ושוב השבועה שלי שווה כקליפת השום. כי לפני כחצי שנה, הגיעו שני הפרחחים החדשים – החתול הפסיבי החצי עיוור המסורס, והחתולה שהגיעה מאילת.

 

אבל מכיוון שאמרו לי פעם שאנשים לא אוהבים לקרוא בלוגים ארוכים מדי (ואולי זה בעצם אני שלא אוהב לכתוב בלוגים ארוכים מדי), אעשה כמעשה מפיק טלוויזיוני אמריקאי, ואחלק את סיפור החתולים לשני חלקים. אז כאן מסתיים החלק הראשון. החלק השני יהיה נורא מלהיב, מותח, משעשע – צחוק ודמע, הכל ביחד.

או שלא.

נכתב על ידי , 9/6/2005 21:47   בקטגוריות חיות  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לslick אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על slick ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ