לעשות מתוך תשוקה, ובתשוקה.

היום בבוקר מצאתי את עצמי יתומה לחלוטין. 

לא, תנו לי להסביר.

-

מלפני שנים פיתחתי מערכת הדחקה מופלאה. זה התחיל כאשר אימנתי את עצמי לשכוח דברים שכאבו לי מעברי, עד שמרוב מאמץ הצלחתי לשכוח אותם. כל כך שכחתי אותם, עד שגם כאשר התאמצתי לא יכלתי למצוא בזיכרון דבר מלבד בור שחור של כלום. 

עם הזמן, ההדחקה פיתחה תודעה אוטרקית משל עצמה, ומצאתי את עצמי שוכחת אירועים שקרו לי גם לאחרונה. אולי היה בהם דבר שגרם לי להרגיש לא בנוח, אולי היה בהם קמצוץ מן היריאה. כך או כך, מערכת ההדחקה מחקה אותם מבלי שנזדקקתי לעשות דבר.

בנוסף לכך, פיתחתי את היכולת לשלוט בה ולהדחיק גם על פי דרישה. זה נהדר! אם עובר עליי יום לא מוצלח, בסופו אני מבקשת מ"יכולת ההדחקה הנשגבת" לשכוח הכל, ולמחרת אני קמה כאשר היום הקודם לו הוטבע בעלטה.

יתרונות: מצאתי את היכולת הזו כמופלאה למחקרים האנתרופולוגים שלי. בקורס "שיטות מחקר" אמרו לנו שעלינו לעשות תרגיל תודעתי, בו אנו מוחקים את כל מה שידוע לנו מהמקום ממנו באנו, כדי לצפות בתרבות באופן אובייקטיבי כמה שניתן. שאר הסטודנטים מחו : "איך אפשר לשכוח מאיפה באנו?! העבר הולך איתנו לכל מקום!"

גם אני היססתי, אני מודה. עם זאת, כאשר ישבתי בתצפית בכנסייה וצפיתי בנחקרים, הצלחתי לצפות בהם כטבולה רסה. 

לא זכרתי כלום מניין באתי כי ביקשתי מיכולת ההדחקה להדחיק, ושכחתי הכל!

למזלי, היא החזירה לי את עברי מיד עם סיום התצפית. אלה יכולות הדחקה משוכללות שבחיים לא חשבתי שיש לי.

מסתבר שהדחקה טובה לאנתרופולוגים. את זה אי אפשר ללמד בשיעור, הא?

חסרונות: היום בבוקר מצאתי את עצמי ריקה לחלוטין מהורים, לפחות בזכרון. את אבי אני לא מחבבת ולכן אני לא רואה אותו לעיתים קרובות. במיוחד כאשר אני גרה בעיר הקודש, והוא, כנווד העולם, דר כל יום במדינה אחרת. 

את אמא שלי לא ראיתי שנים מאז שהיא מתה, ועד הבוקר חשבתי שאני זוכרת קצת ממנה, אבל אני לא זוכרת כלום. בחיי, הדחקתי.

אני זוכרת פרגמנטים ספורים בלבד: גוון עור, עיניי דבש גדולות, עור דקיק וחמים. אני לא זוכרת יותר מזה, הכל נהפך לחור שחור.

בתחילה נבהלתי. 

מי יזכיר לי אותה אם לא אני? אני הרי מחקתי אותה!

עצרתי, הבטחתי במראה. האמת, אני מתיימרת לומר שאני דומה לה אבל אני לא.  לא, 

גוון עורי בהיר ועורה היה שחום. שיערי ערמוני- בהיר, ושערה היה כהה. לצערי אני יותר דומה לאבי סמוק הלחיים, ולא לפרעונית האצילה שהיא היתה.

פניתי הלאה, היא לא נמצאת במראה.

אז מה כן יש לי בזכרון?

האזכרות. אוקיי, האזכרות - מה אני כן זוכרת מהן?

אני לא זוכרת אף אחת באופן ספציפי, אלא בליל של אזכרות משולבות יחד.

אני זוכרת שהן ביום ההולדת שלי, כי היא נפטרה ביום הולדתי. אני זוכרת שבכל שנה אני מקבלת באזכרות כסף ומתנות מהמתאבלים, כי באופן אירוני אנשים מוצאים לנכון לנצל את הרגע בו כולנו מתאספים יחדיו - באזכרה - כדי לברך אותי ליום הולדתי. אבסורד.

העניין הוא שתשומת הלב באירוע לא מחמיאה לי, אדרבא, הייתי מעדיפה שהיו מתעלמים מיום הולדתי כליל! 

לשלם לי באזכרה גורם לי להרגיש כמו מתנקשת שהתנקשה באימה וכעת מקבלת את הפיצוי שלה. רק חסר לי שהם יגידו  : "עבודה טובה! חיסלת אותה. עוד שנה שהיא מתחת לאדמה ואת גדלת בשנה. בואי תקבלי את הפיצוי הכספי שלך על ההתנקשות המוצלחת".

מי שחושב שזה לא דפוק בבסיסו, שירים את היד. 

-

אתם יודעים מה?

אני לא צריכה אותה, שנים שאני כבר לא צריכה אותה. אני אף שמחה שהדחקתי אותה, כי יכולת ההדחקה המופלאה שלי טובה לאנתרופולוגים. ואני חבריי, אני, האנתרופולוגית של הדור שלנו.

מצטערת אמא, השבט אמר את דברו. שכחתי אותך.

עוד שבועיים יום הולדתי, עוד שבועיים האזכרה שלך.

רסיסי הלילה;