לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הרפתקאות הצב-נחש


אח שלי גיבור, In the country

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

1/2015

שקוד


 

יום ראשון, עשר בבוקר, לפני שנה ושלושה שבועות. כהרגלי בימי ראשון קמתי בחמש וקצת, יצאתי מהבית ברבע לשש ובשש וחצי הייתי כבר במשרד, עם האספרסו השני. הטלפון צלצל וא' שאל אם אני יכול לדבר, אם אני יכול לסגור את הדלת, ואם אני יושב.

"הם חתכו את תקציב 2014 של החטיבה במאה מיליון דולר לעומת 2013. הם קיצצו וקיצצו וקיצצו, וניסו לא לגעת בך. וברגע שאני שמעתי שהולכים לגעת בך, עליתי על מטוס, נחתי במשרדי ההנהלה ונלחמתי. הפסדתי. אתה האחרון שקוצץ, לא שזה מנחם אותך, או אותי. הם יבקשו ממך להכין רשימה של שישים איש.

אתה עוד איתי?"


בּוּם!


אגרוף בבטן, הסרעפת מתכווצת ולא משתחררת, נושם בקושי, מסך אפור יורד לפני העיניים.

"אתה עוד שם?"

"כן, תן לי שניה לנשום"

מחשבה ראשונה: בני זונה. בני זונה מזדיינים. כוס אמא שלהם. מזדייניםםםםםםם!

מחשבה שניה: איך?

מחשבה שלישית: בני זונה אמריקאים. שיילכו להזדיין, לא מביא להם שום רשימה, שיבואו לפה ויכינו רשימה בעצמם. אני מתפטר ושיילכו לחפש מי ינענע אותם, בני זונה.

 

לקחתי את התפקיד קצת יותר משמונה חודשים לפני כן. קידום ממנהל מחלקה לדירקטור, אחריות על גוף של יותר מ-90 איש, קו מוצרים שלם, תקציב שנתי של 25 מיליון דולר. כל אלה הזיזו לי מעט, אבל האטנו את העבודה על המוצר הקיים והתחלנו מוצר חדש, רצינו לשנות את העולם, היינו ההבטחה הגדולה של החטיבה (או ככה אמרו לנו...), וזה היה משמעותי. שמונה חודשים של עבודה מטורפת, של לבנות את הארגון כמעט מחדש, להכיר אנשים חדשים כה רבים, להעיר אותם, להמריץ אותם, להסביר להם איך נעשה שינוי, ואז לעשות את השינוי. המנהל החדש של החטיבה בא לבקר אותנו רק לפני שלושה שבועות, התלהב בטירוף ופיזר אופטימיות ורוח חדשה, של שינוי והתנהלות עניינית. היה שם איזה ענן, של "נמקד את החטיבה במה שיכול להצליח, בזה נשקיע, ומה שלא – לא נשקיע בו", אבל הבנו למי הוא מתכוון, הבטלנים ששרפו 200 מיליון דולר בחמש שנים האחרונות והמכירות שלהם לא עוברות את ה-10 בשנה... אז בסוף אנחנו חטפנו את הגרזן? עכשיו אני מבין למה הוא לא עונה לי כבר עשרה ימים. בן זונה. בני זונה. שיילכו להזדיין!

 

חזרתי לשיחה, היינו ענייניים, ניסיתי להבין מה, ואיך, ומתי, ומה הלאה. שישים איש! שישים איש! לא נתפס. א' היה אמפטי, וסימפטי, וכמעט מתנצל, למרות שזו לא היתה החלטתו או אחריותו, וגם הוא גילה את זה במקרה (כנראה בטעות), גם אותו ניסו למדר עד הרגע האחרון, האפסים.

סיימנו את השיחה ולא יכולתי להישאר שם יותר, הרגשתי שאני מתפוצץ. סיפרתי לאסיסטנטית שלי שאני חולה וברחתי צפונה. והמחשבות טסות, אותן מחשבות בסחרחרת מאיצה ומאיצה...

 

שלושה שבועות עברו. שלושה שבועות של מלחמה. בתחילה להשיב את רוע הגזירה (נכשלתי), אחר כך להקטין את רוע הגזירה (נכשלתי) ואז לשבור את הכלים ולהקטין את רוע הגזירה (הצלחתי). כי כשאין לך מה להפסיד, יש לך את הכוח האולטימטיבי בסביבה התאגידית. ואתה יכול לשקר, להחביא ולגנוב, ופתאום אתה מפטר ארבעים וקצת במקום שישים. ממש ניצחונו של פירוס מלך אפירוס.

שלושה שבועות עברו. שלושה שבועות של עבודה קשה הרבה יותר, של ימים ארוכים-ארוכים ולילות נטולי שינה, שלושה שבועות של התחבאות, של תפירת כל המהלך מאחורי הקלעים תוך שידור חזות של "עסקים כרגיל". של התמודדות עם דליפה וסתימת החור. א' ומנהלת משאבי האנוש הנהדרת עוזרים, אבל בסופו של יום אני לבד. "בדידות המנהל" מקבלת משמעות חדשה.

ואחרי שלושה שבועות – אני עומד מול עובדיי ומספר להם. מייצג את הקו הרשמי, אבל באמצע מכניס את דעתי. "ברמה האישית אני חושב שאנחנו עובדים על מוצר נכון, שבא לענות על צורך אמיתי, בשוק גדול וגדל. היה יכול לתת לחטיבה יתרון אמיתי על המתחרים. זו החלטה קצרת רואי ופחדנית. אבל – לגיטימית." הידיים שלי רועדות. האסיסטנטית שלי מעבירה לי פתק שהידיים שלי רועדות. אני יודע! מתרגז. מה, אני צריך להיות קרחון מאופק במעמד הזה?! השעה הקשה ביותר בקריירה בת 15 שנה נגמרת ואני הולך לעשן סיגריה. כמה סיגריות. הרווחתי אותן.


ואז עוד כמה שבועות קשים. שיחות אישיות, ולבנות את הפאזל של מי נשאר, ואת מי אני מחביא ביחידות אחרות, ומי מחליף אותי??? וגם להמשיך לעבוד קצת בין-לבין (כי בכל זאת יש מוצר ו-4000 קופסאות מפוזרות בחוץ אצל אלף ומשהו לקוחות ויש העברת ידע ואחריות כלפי החבר'ה שנשארים). עשינו את זה הכי מכובד שאפשר, נתנו לעובדים חודשיים הודעה מוקדמת בתשלום (בלי צורך לבוא לעבודה), ארגנו מענקי פרישה יפים, עזרה בהשמה, הקשבנו לכל טענה ותלונה. העובדים היו מדהימים, זועמים על בני הזונה האמריקאים אבל לא מוציאים כלום עלינו וההיפך – כולם דאגו לי. "מה יהיה אתך? אתה בסדר? אתה מחזיק מעמד?". אפילו בטוקבקים בדהמרקר וכלכליסט נכנסו בהנהלה האמריקאית, ופרגנו להנהלה הישראלית.


ולאט-לאט, גם זה נרגע. יצאתי לטייל בנגב. חזרתי לישון. חזרתי לרוץ. באתי למשרד פחות. ופחות. התחלתי אפילו להתעניין במקומות עבודה פוטנציאליים, אם כי ללא אנרגיה. יצאתי לשבוע מילואים וחזרתי ישר למסיבת הסיום שארגנו (ועליה שרפנו את כל תקציב המטבחון של 2014, שעד היום איני יודע אם אושר או לא...). רוב החבר'ה היו עם עבודות חדשות ביד (חלקם אפילו התחילו כבר לעבוד), הבירות זרמו כמים, הדירקטור הקריא שירים שעוותו להיות בגנות התאגיד ומנהליו הבכירים ואף נרדם באוטו בדרך חזרה הביתה. וביום ראשון שאחרי התייצבנו במשרד בפעם האחרונה, לטופס-טיולים-יוצא-קבוצתי.

 

לפני חודשיים אחת העובדות ארגנה איחוד, בפאב הקרוב למשרד-לשעבר. כמעט כולם הגיעו, והיה מיוחד. עבדתי שם עשרה וחצי חודשים בסך הכל, אבל הגרזן הגדול שנפל עלינו צרב בי את עובדיי לשעבר, צרב בנו איזו קרבה אינטימית, שאין לי עם אנשים יקרים שניהלתי זמן ארוך הרבה יותר. החיבה, האכפתיות, השמחה על הדברים הטובים שקרו מאז – כולם היו אישיים ואמיתיים.


וכך זה נגמר. בסוף, זה לא על טכנולוגיה, ולא על כסף, לא על מבנה ארגוני ולא מתודולוגיית פיתוח.

אנשים. רק אנשים.

נכתב על ידי , 29/1/2015 14:02   בקטגוריות הייטק שמייטק  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קפוצ'ון ב-11/2/2015 20:50



כינוי: 

בן: 43

Google:  kapoochon

תמונה




61,086
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקפוצ'ון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קפוצ'ון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ