לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

בת: 38

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2004

החזון של יצחק רבין


(קטעים נבחרים מדברים שנשא בהזדמנויות שונות)

 

 

"(...) אני, מספר אישי 30743, רב אלוף במילואים יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל וחייל בצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר היום: אנו יוצאים למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל. זו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה - המלחמה על השלום. (...)"

 

 (בקונגרס האמריקני, 26 ביולי 1994)

 

 

"(...) כבר מאה שנים ויותר אנו מבקשים לבנות לנו בית במקום היחיד עלי אדמות שהיה ויהיה ביתנו, כאן בארץ-ישראל. כבר מאה שנים ויותר אנו מבקשים לחיות כאן בשלום ובשלווה, לטעת עץ, לסלול דרך. כבר מאה שנים ויותר אנו רוצים בשכנות טובה עם הסובבים אותנו, בחיים ללא פחד ומורא. כבר מאה שנים ויותר אנו חולמים ולוחמים. (...)

אין אנו יכולים לבחור את שכנינו ולא את אויבינו, גם לא האכזריים ביותר שבהם, אין לנו אלא מה שיש – אש"ף  שנלחם בנו ואנו נלחמנו נגדו. היום, איתו אנו מחפשים דרך לשלום. אנו יכולים לנעול כל דלת, לקטוע כל ניסיון לשלום. אנו רשאים, מוסרית, שלא לשבת ליד שולחן דיונים עם אש"ף, שלא ללחוץ יד למי שידו החזיקה סכין, שלא ללחוץ יד למי שידו לחצה על ההדק. כוחנו היה עמנו לדחות בשאט-נפש הצעות מאש"ף ואז להיות שותפים מאונס להמשך המעגל אשר בו נאלצנו לחיות עד עכשיו - מלחמה, טרור ואלימות. (...)"

(מתוך הודעת הממשלה בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי וחילופי האגרות עם אש"פ, 21 בספטמבר 1993.)


"(...) גם בשעות הקשות ביותר שלנו נצבט לבנו לנוכח מראה ההרס, יצר השנאה ופניו של המוות. אך גם ברגעים המרים ביותר ידענו שדמעות אם שכולה שלנו אינן שונות מדמעות אם שכולה אחרת, והן מלוחות וכואבות בכל משפחה, וקריאות השבר הן אותן קריאות-צער, גם אם הן זועקות בשפות שונות. (...)

לא קל לשכוח את העבר. אבל ננסה לגבור על המשקעים והמכשולים, כדי להאיר אופק חדש, מיוחד במינו, היסטורי, הזדמנות שאפשר לעולם לא תחזור עוד, לחיים אחרים: חיים שאין בהם פחד, חיים שאין בהם שנאה, חיים שאין בהם עיני ילדים מבוהלות, חיים שבהם נבנה בית, ניטע כרם, ונחיה עד שיבה טובה, איש בצד שכנו. אנו קמים מחר בבוקר ליום חדש. אנו קמים אל עתיד חדש וסיכוי חדש לילדינו. למענם, היה הכרח להילחם – ולמענם הכרח הוא להגיע לשלום. (...)"

 

 (בטקס החתימה של "הסכם קהיר" עם אש"ף, קהיר, 4 במאי 1994)

 

 

"(...) חובתנו, כלפינו וכלפי בנינו, היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים, ולעשות הכול כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה פניו.(...)

אנו נמשיך להילחם על זכותנו לחיות כאן בשלום ובשלווה. שום סיכון, אף אבן, לא בקבוק תבערה ולא מוקש יעצרו אותנו. (...) ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל האדם - האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם. (...)"

 

(בישיבה הראשונה של הכנסת ב 13 ביולי 1992)

 

 

"(...) במסגרת ממשל צבאי אנו אחראים גם היום לניהול חייהם של מיליון ושמונה-מאות אלף אזרחים פלסטינים, אשר מעולם לא רצו בשליטתנו, ועשו כל אשר לאל ידם כדי לפגוע בנו. עשרים-ושבע שנים שלטנו בעם אחר. השתדלנו לספק את מחסורו. ניהלנו את חייו – וביקשנו לשמור על חיינו. כל ממשלות ישראל, הן של המערך ומפלגת העבודה והן של הליכוד, לא מצאו לנכון במשך השנים לספח את חבל-עזה, את יהודה ושומרון. (...) אין זה מקרה שהשטחים לא סופחו, גם כאשר בראש המדינה וממשלתה החזיקו תומכי רעיון ארץ-ישראל השלמה. ממשלות המערך ומפלגת העבודה ידעו אז, ויודעות גם היום, כי בסיפוח מיליון ו-800 אלף פלסטינים תאבד מדינת ישראל את צביונה היהודי והדמוקרטי. (...) הממשלה הנוכחית החליטה לנקוט צעד ראשון, חשוב ואמיץ לפתרונו של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, לתת סיכוי לדו-קיום בשלום. אנו מאמינים כי שני העמים יכולים לחיות יחדיו בביטחון ובשלום זה לצד זה, על אותה כברת-אדמה. (...)"

 

(מתוך הודעת ראש הממשלה על הסכם עם הפלסטינים למימוש הסכם עזה-יריחו, 2 במאי 1994)

 

 

"(...) דרכנו בשלום היא דרך הפשרה. אנו יודעים כי לא נקבל כל מה שאנו חפצים בו – ועלינו להנחיל למשתתפים האחרים במשא-ומתן לשלום כי לא יקבלו כל מה שהם רוצים. יש בתוכנו חילוקי דעות על מדיניות הנכונות לפשרה. (...)"

 

(בעת ביקור נשיא ארה"ב ביל קלינטון בכנסת, 27 באוקטובר, 1994)

 

"(...) גם אם אין רואים כולם עין בעין, גם אם יש חילוקי דעות ובלבד שהם אינם בבחינת 'ייהרג ובל יעבור' גם אם יש הבדלים וניואנסים, טוב וחשוב להתווכח אבל גם לחרוק שיניים, לנשוך שפתיים, ולהמשיך ביחד, כדי להגיע למטרה המשותפת, כאשר טובתה של המדינה קודמת לכל חשבון אישי ומפלגתי. (...)"

 

(בטקס 25 שנות ועידת האיחוד, בנייני האומה, ירושלים, 25 בפברואר 1993)

 

 

"(...) תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. ואתם כאן, בהתייצבותכם בעצרת הזו, מוכיחים, עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. יש דמוקרטיה, יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות. (...)

זה כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. (...)"

 

(בעצרת "כן לשלום, לא לאלימות", תל-אביב, 4 בנובמבר 1995)

 

 

"(...) באנו היום מירושלים, בירת הנצח של עם ישראל, באנו מארץ מיוסרת, באנו מעם, מבית, ממשפחות, שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד, בחייהן, שבו לא בכו אמהות על בניהן. באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום. אומר לכם, הפלסטינים: נגזר עלינו ועליכם לחיות במשותף, על אותה כברת אדמה, באותה ארץ. אנו החיילים, שחזרנו משדות הקרב חמוצי בגדים מדם, אנו שראינו את בני משפחותינו וחברינו הטובים ביותר מתים לפנינו, אנו שהולכים אל ההלוויות ומתקשים להישיר מבט אל עיני ההורים והיתומים, אנו שבאנו מארץ אשר בה הורים קוברים את ילדיהם, אנו שלחמנו בכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום בקול צלול: די לדמעות ולדם. די, אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב, ולחיות לצדכם, בכבוד, באהדה, כבני  אדם, כבני חורין. אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול צלול: עד כאן. לא עוד. הבה נתפלל שיום יבוא והכול יאמרו: הקץ לנשק. אנו מייחלים ורוצים לפתוח פרק חדש בספר העצוב של חיינו יחד. פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, של הבנה, של ידידות. אנו מקווים לראשיתה של היסטוריה חדשה במזרח התיכון. היום, כאן, בבית הלבן בוושינגטון, מתחילה ספירה חדשה ביחסים בין העמים, בין ההורים העייפים מן המלחמות, בין הילדים שלנו שלא יידעו עוד מלחמות. (...)"

 

(בטקס חתימת הסכם העקרונות עם הפלסטינים, וושינגטון, 13 בספטמבר 1993)

 

 

"(...) מנהיגות יכולה לפלס דרך, להראות דרך. את הדרך עצמה צריכים לסלול בני שני העמים. אני לא מאמין שהיינו מגיעים לרגע הגדול הזה, אלמלא הרצון לשלום שהיה בלבות שני העמים: בלבות אנשי צבא כמו בלבות אנשי הרוח, בלבות החקלאים כמו בלבות נהגי המשאיות החוצים את כבישי הערבה בירדן ובישראל. בלבות המורים כמו בלבות ילדי הגן. (...)

שלום בין מדינות הוא שלום בין אנשים, הוא ביטוי של אמון ושל הערכה. (...)"

 

(בטקס חתימת חוזה השלום ישראל-ירדן, 26 באוקטובר, 1994)

 

 

"(...) למעלה ממאה שנים נלחמנו על אותה כברת- אדמה, באותה ארץ, שנגזר עלינו, בניו של אברהם, לחיות עליה במשותף. גם אנחנו, גם הפלסטינים, ידענו סבל, כאב ושכול.

(...) עכשיו הגיע השלב היותר קשה, היותר מסוכן, ועל שני הצדדים לחשב צעדיהם לאט – בתבונה ובזהירות, כי מאה שנות איבה אינן קורסות בבת-אחת בלחיצת יד בוושינגטון, ועל הדם הרב שנשפך אי-אפשר לכסות בהלמות תופים. השלום ייבנה לאט לאט בחיי היום-יום, בצעדים הקטנים, בפרטים הבלתי נחשבים. הוא ייבנה, צעד אחר צעד על-ידי בני-האדם.

 

מעכשיו, עשיית השלום אינה עניין לזרקורים, לא להיכלות מפוארים, לא לשמלות-נשף. מעכשיו יחליף חום השמש ביריחו ובנעמה, בח'אן-יונס ובנצר חזני, את אורות הזרקורים בוושינגטון, בקהיר, בפריס. לחיצות הידיים על הדשא בבית הלבן, על בימת אולם הקונגרסים בקהיר וכאן בפריס, חייבות לחזור על עצמן בלחיצות ידיים של תושבי עזה ואשקלון, יריחו ומעלה אדומים. הבמה היפה הזו כאן בפריס תוחלף בשוק הירקות של עזה, שבו תקנה האשה הישראלית מידי בעל החנות הפלסטיני. השלום יקום על הקפה הישראלי הנמזג לספלו של חבר פלסטיני, הוא יתבטא במחיאות הכפיים של הישראלים ללהקת התיאטרון הפלסטינית, בקללות שיעופו בין אוהדי קבוצות הכדורגל של נס-ציונה וחאן-יונס, במתן זכות הקדימה בכביש של הנהג הישראלי לעמיתו הפלסטיני ולהפך, בחיוך של הרופא הישראלי ליולדת הפלסטינית, בשוטר הפלסטיני הרושם דו"ח תנועה לנהג הישראלי ולהיפך, במציל הישראלי המחייך על חוף הים למתרחצים הפלסטינים. זהו השלום.

 

אנחנו הולכים לאט ובזהירות, עקב בצד אגודל, כי אויבי השלום רבים מכפי ששיערנו: אורבים לנו קיצונים בשני עברי המתרס, גם אצל הפלסטינים, גם אצל הישראלים, ולנו – ישראלים ופלסטינים – אסור לנו להיכשל. אנו חייבים לחשוב, לשקול, לבדוק, להיזהר. אנחנו ממהרים, כי מאה שנים ויותר חיכו ליום הזה בירושלים ובעזה, ביריחו ובנתניה, ברפיח ובראש- פינה. אנחנו ממהרים כדי לחסוך בדמעות הכאב של עוד אם ישראלית ובדמעותיה המרות של עוד אם פלסטינית. אנחנו ממהרים כדי לראות את האור בעיניהם של שכנים אשר לא ידעו עד כה אפילו יום אחד של חופש ושמחה. אנחנו ממהרים כדי לנוע ולטייל וליהנות מהחיים בכל מקום, בכל פינה בארץ-ישראל. אנחנו ממהרים כי עלינו לבנות את עמנו שבא ממאה גלויות לירושלים, בירת הנצח של מדינת ישראל ולבו של העם היהודי. אנחנו ממהרים למען הילדים שיוולדו לעולם חדש שבו המלים "איבה" ו"מלחמה" יהיו רק מלים מתות במילון. (...)"

(בטקס חלוקת פרס אונסקו לשלום, פריס, 6 ביולי 1994)

 

 

"(...) אינני חירש ואינני עיוור. עוד לפנינו מכשולים. עלינו לגבור, בשני הצדדים, על מחסומים פסיכולוגיים, על שנות-דור של איבה, אבל במזרח התיכון הישנוני, שהכול הולך בו לאט לאט, נשתדל למהר גם כדי להרוויח את הזמן הרב שהפסדנו, גם מכיוון שהעולם כולו אינו מחכה לנו: הוא רץ קדימה. בכלכלה של ימינו, דריכה במקום היא פיגור גדול. כולנו היום, כאן, בעמאן, על קו הזינוק. שמענו את יריית הזינוק. שמענו את יריית הזינוק ואנו יוצאים אל הדרך. (...)

השלום במזרח התיכון מחייב אותנו לחשוב אחרת, לדבר אחרת, לעשות אחרת. כל המאמצים, כל המעשים, כל התוכניות וכל הדיבורים חייבים להתמקד מעתה ולהבא בכלכלה ובאיכות-חיים. אנו חבים זאת לאזרחי המדינות שאותם אנו מייצגים כאן, חיים חדשים – ללחום בבערות ובעוני, לגבור על בעיות המים המשותפות לכל המזרח התיכון, לייצר, למכור, לשווק וגם להרוויח. (...)" 

 

(בפתיחת ועידת עמאן, 29 באוקטובר 1995)

 

"(...) אין לנו מכרות זהב, אין לנו נפט ולא יהלומים. ישראל ענייה במשאבי טבע. אבל יש לה ובה פוטנציאל אנושי נדיר. הפסיפס האנושי המגוון שהתקבץ כאן בשנים האחרונות, גם ממדינות חבר העמים, מעשיר את היכולת האינטלקטואלית הלאומית שלנו.

"הראש היהודי" איננו רק אמירה. הוא אמת לאמיתה. בהעדר משאבי טבע, קבעה הממשלה הנוכחית כי יושקעו

אמצעים חסרי תקדים לקידום ההשכלה הגבוהה. באין ברירה, אנו נמשיך להשקיע בטנקים ובמטוסים, אך נפנה חלק גדול ממשאבינו לבני האדם, לחינוכם, להשכלתם הגבוהה ולקידומם. עד שנת 1996 נשקיע בהשכלה הגבוהה 2.2 מיליארד ש"ח - ואולי יותר.

אנו סבורים כי חובתנו הלאומית היא לשמור על האיכויות והסטנדרטים של ההשכלה הגבוהה, הידועים ברמתם הגבוהה בעולם כולו. רק סטנדרטים אלו הם שיבטיחו את ההשראה וההשפעה של האוניברסיטאות על המשק. אין ספק היום כי קיים קשר ישיר בין ההשקעה בהון האנושי לבין הצמיחה הכלכלית.

אנו מאמינים גם כי להשכלה הגבוהה יש שליחות חברתית: תלמידים אשר הוריהם הם ילידי אסיה ואפריקה מהווים 40 אחוז מהאוכלוסייה בגיל 18 - אך הם מהווים רק 24 אחוז מקרב המסיימים את התואר הראשון. זו תמונה שאין אנו מרוצים ממנה - ואנו חייבים לשנות אותה. בכוונתנו להרחיב את שערי ההשכלה הגבוהה כדי לתת מענה לשכבות אוכלוסייה רחבות המבקשות להתקבל בשערי האוניברסיטאות. (...)" 

 

(באוניברסיטת חיפה, לרגל קבלת תואר ד"ר לשם כבוד, 5 ביוני 1994)

 

 

"(...) ההסכם עם ממלכת ירדן, שבא לאחר ההסכם עם מצרים, מוכיח שיש טעם לסבלנות, יש אמת בגישה הרצינית. כמה מלים על הטרור: הטרור הקשה שהיכה בנו תמיד מכה בנו גם עתה. יש ששואלים: מה טעם בשלום, אם הטרור עדיין קיים? ואני אומר לכם: לא אוכל להבטיח שלא יהיה עוד טרור. אוכל רק להבטיח שאנו ננצח. השלום הוא הדרך היחידה אשר תבודד את הטרור, השלום יוכיח לעמי הסביבה כי יש אלטרנטיבה. (...)"

(מתוך הודעת ראש הממשלה על חוזה השלום עם ירדן, 25 באוקטובר 1994)

 

 

"(...) אנו בעיצומה של בניית השלום. המהנדסים, האדריכלים הבונים של השלום, טרודים בעצם ימים אלה במלאכת העשייה: קומה אחר קומה, לבנה אחר לבנה, כף מלט ועוד כף מלט. הבנייה קשה, מורכבת, מסובכת, טעויות עלולות למוטט את הבניין, להמיט אסון. אנו שוקדים על המלאכה לעשותה היטב, חרף קורבנות טרור רצחני, למרות אויבים קנאיים ומתנכלים. אנחנו נמשיך בדרך השלום בנחישות, בדבקות. לא נרפה. לא נוותר. השלום ינצח את כל אויבינו, כי האלטרנטיבה גרועה לכולנו. אנחנו ננצח. (...)"

(בטקס הענקת פרס נובל לשלום, 10 בדצמבר 1994)

 

 

"(...) כן, אני יודע: הנאומים שלנו כבר חוזרים על עצמם. אולי גם התמונה הזו כבר הופכת להיות שגרתית. לחיצות היד כבר לא ממריצות את מחזור הדם ופעימות הלב, הלב האוהב, כבר לא פועם בהתרגשות – כמו אז. התחלנו להתרגל האחד אל השני. (...) היום אנחנו מפוכחים יותר. אנחנו שמחים על הפיוס האפשרי אבל גם חרדים לסכנות האורבות לו מכל עבר. לאויבים של אתמול יש היום אויב משותף: זהו הטרור הזורע מוות בבתינו, באוטובוסים הנוסעים ברחובותינו.

(...) אם לא יתאחדו כל השותפים למעשה השלום למלחמה נגד מלאכי המוות של הטרור, יישארו מן הטקס הזה תמונות צבעוניות למזכרת בלבד. נחלי איבה יחזרו ויציפו אז את המזרח התיכון. אנחנו, רבותי, לא ניתן לטרור לנצח את השלום. (...)"

 

(בטקס החתימה על הסכם אוסלו ב', וושינגטון, 2 בספטמבר 1995)

 

 

"(...) הדרך עוד רב, עוד רבה המלאכה. אך אני יכול להבטיחכם כי אנו נחושים להמשיך, עד שנביא שלום לכל עמי האזור, לילדינו, לילדיהם, לנכדינו, לנכדיהם. זו שליחותנו. זה החזון. אנו נממש אותו עד תום. (...)"

 

(בעצרת האו"ם לרגל מלאות חמישים שנה לאו"ם, ניו-יורק, 24 באוקטובר 1995)

 

 

לקריאת נוסחי הנאומים המלאים ולחומר רקע נוסף ורב על האיש, על פועלו המדיני ועל התקופה, לחצו כאן

נאומו האחרון של ראש הממשלה יצחק רבין, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, 4.11.95

מורשת רבין – ומה שנעשה 5 שנים לאחר הרצח, באתר סנונית

הנצחת רבין באתר הכנסת

נכתב על ידי , 4/11/2004 21:52   בקטגוריות פרויקט החזון  
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



52,364
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאולימפיה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אולימפיה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ