לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רק כדי להאיר


...פנסאי, כתפקידו של האיש לפנים, קודם המצאת החשמל, שכל ערב הדליק את פנסי הרחוב.
כינוי: 

בת: 43

ICQ: 149856785 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2005    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

4/2005

עין האליגטור


 

(ביקורת קולנוע לאנשים שלא יזכו להיות מבקרים ב"עין הדג" כי הבחירות הקולנועיות שלהם הן של פקאצ'ות)

 

אהלן.

לא עשיתי שום דבר מעניין בחול המועד הזה. העובדה שמזגה שכנעה אותה לצפות ב"כוכב נולד 3" על זייפניו המחרידים ושופטיו השטניים- די בה כדי להעיד שנואשתי ממציאת אלטרנטיבות אחרות לבזבוז ימי (אז לא הייתי בגוש קטיף! סו מי!).

עד אמש חשבתי שיום שני השבוע היה נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה יכולתי להגיע בתור בחורה צעירה נטולת בן זוג. לא היא.

אחותי שבלתה עם חברותיה לסטטוס בטיול אביבי וחביב, חזרה מוקדם והזמינה אותי לשלם עלינו לסרט.

מה רע? חשבתי לעצמי, נבלוס פופקורן כשר לאוכלי קטניות בקומדיה קטנה  וקלה לעיכול.

נורא רציתי לראות את הפארודיה על ג'יין אוסטין "כלה ודעה קדומה", אבל הכרזות של הסרט הזכירו לנו את הפרסומות ל"הוט בומביי" והדבר האחרון שחפצנו בו היה לראות שיר הודי בן שעתיים שמצורף לסרט של חמש דקות.

אז הלכנו ל"הדייט שלי לחתונה".

שם הסרט נשמע שנון ומבטיח באנגלית ( MY WEDDING DATE הא הא), הגיבורים מוכרים ונחמדים, בסה"כ בילוי לא רע לסיכום חולו של מועד.

 

העלילה:

בחורה שוכרת נער ליווי כבן זוגה לחתונת אחותה בלונדון. הם מתאהבים. רבים. מתפייסים. THE END

 

מעודי לא נתקלתי בעלילה כל כך דלת בשר ועם זאת רוויית קלישאות רומנטיות – כמו בסרט הזה. שלא תבינו לא נכון- אני הצופה מספר אחת של קומדיות רומנטיות דלות עלילה ותרחיש, אבל גם לי יש את הגבולות שלי, מסתבר. או שגיל 31 מכניס אותך אוטומטית לחתך האוכלוסיה הזה שמבכר סרטי תעודה. אמאלה.

בכל אופן, עד הדקה האחרונה של הסרט ציפיתי שיקרה משהו. איזשהו טוויסט משמעותי שימשוך את העלילה לכיוון בלתי צפוי או לפחות שיגיע איזה ליין משעשע ופחות חבוט מ"איזה אמריקאי נפוח/ איזה בריטים פוצים בלה בלה בלה".

 

השחקנים:

דבורה מסינג מ"וויל וגרייס" מוכיחה כאן לכולנו שהיא יכולה להיות קומיקאית ממש גרועה כשהיא רוצה.

השני, נו, לא זוכרת איך קוראים לו, ששיחק ב"חתונה של החבר שלי", היה חמוד וחתיך אבל משעמם בדקלומים שהתסריטאים הכתיבו לו.

חבורת השחקנים הבריטים הייתה מופת ודגם למשחק משמים ובלתי אטרקטיבי, ולא היה בקרבה יו גראנט או קולין פירת' אחד לרפואה, לעזאזל. יכלו לפחות להביא את דניאל ראדקליף.

 

גזר הדין:

דיתי: סרט מחורבן.

אני: לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר בעצמי.

 

א ב ל

נרשמה תובנה אחת במחשבתי (או שמא נכנה זאת הגיג חולמני ובלתי מציאותי בעליל):

במהלך חדשיים מל"ג בעומר יש לי כחמש חתונות להגיע אליהן.

אני בחורה נחמדה. לא מעשנת, לא שותה (כך שסצינות אלכוהוליות מביכות עקב רצוני להטביע את יגוני ביין לא יתרחשו. עם זאת יש האומרים שאני מסוכנת מספיק גם בלי אלכוהול...), לא יורקת כשאני מדברת ומשלמת על מה שאני אוכלת בדייטים (וגם בחתונות...)

אם אתה מעל למטר שבעים וחמש, בעל חזות אינטלקטואלית , חוש הומור ומראה כללי מז'ורנאל- מסר ממך יתקבל בברכה בתיבת האימייל שלי.

 

תודה ושלום.

 

נכתב על ידי , 29/4/2005 15:29  
149 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פנסאית ב-3/5/2005 10:03
 



בדיקה


בדיקה
נכתב על ידי , 29/4/2005 11:32  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ההוא משם ב-29/4/2005 16:51
 



Streets of London


Have you seen the old man

 In the closed down market

 Kicking up the papers with his worn out shoes

In his eyes you see no pride

And held loosely at his side.

 Yesterday's paper, telling yesterday's news.

So how can you tell me you're lonely

And say for you that the sun don't shine

Let me take you by the hand

And lead you through the streets of London

I'll show you something ...To make you change your mind.

(Ralph Mctell)

 

 

 

טיפוסים שונים היו בשכונת ילדותי, שהיא אותה שכונה בה אמי גרה עד היום אבל היא כבר לא "ילדותי". אני רוצה לספר לכם על כמה מהם.

לפני לפחות כחמש עשרה שנה, מי שהיה מטייל להנאתו במרכז אורן, שבכניסה הצפונית של העיר באר שבע, היה נתקל לבטח באישה כבת חמישים שהייתה מסתובבת עם קופסת סיגריות ביד, או בקבוק בירה, ומדברת לתוכם כאילו במכשירי קשר מתקדמים עסקינן. השמועה אמרה שהיא איבדה את בנה בתאונת דרכים והשתגעה ומאז היא מסבירה לכולם, דרך בקבוק בירה, איך צריך לנהוג, איפה צריך לחנות ולמה הרמזור מקולקל. אם האזרח התמים לא עשה כמו שהמטורפת פרועת השיער הורתה לו לעשות- היא הייתה מטיחה לריצפה שלמרגלותיו את בקבוק הבירה.

קראו לה בריג'יט, אבל ילדי הסביבה קראו לה בריג'יט בארדו. היא למעשה הבריג'יט בארדו הראשונה שהכרתי. בהמשך לא הבנתי למה ההיא, הצרפתיה האלוהית, בחרה לה שם של מוכת גורל כמו זו שבשכונה שלנו.

סניף בני עקיבא שבו הדרכתי שכן סמוך לאותו מרכז קניות צפון באר שבעי. למותר  לציין שצפון העיר זה איזור שנחשב בד"כ יוקרתי. לא בעירו של אברהם. דרום ת"א קטנה על צפון באר שבע שלנו. כך שאת החניכים היינו תמיד צריכים ללוות הבייתה לאחר הפעולות.

פעם, לאחר פעילות אמצע שבוע שיצא לי להעביר לבד כי המדריך שאיתי יצא לטיול או משהו, חזרתי מליווי החניכים לסניף יחד עם חניכה שאביה היה צריך לאסוף אותה משם. כמה דקות מהסניף ראינו חבורת ילדים זורקת בקבוק לעבר אישה בלויה שצעקה לעומתם קללות מרוקאיות עסיסיות. הם ברחו והיא הסתובבה לעברנו.

החניכה שאיתי רעדה מפחד. אני גם, מאוד,  אבל אפקט המדריך פעל עלי אוטומטית (אפקט המדריך: כשאתה מודרך ע"י אדם סמכותי או נמצא עם חבר'ה שהסטטוס שלך ושלהם הוא אותו סטטוס- אתה פועל אחרת ממצב בו אתה מתפקד כמנהיג החבורה. לענייננו: אם לא הייתה לידי החניכה הייתי נושאת רגלי ובורחת בזעקות אימה).

היא התקדמה לעברנו ומצאתי את עצמי שואלת אותה, כשאני מסתירה את החניכה מאחורי, "מה הם עשו לך?"

"ילדים רעים. ינעל רבהום. זרקו עלי בקבוקים וכמעט נדרסתי ועכשיו גם יורד לי דם". רסיס של זכוכית כנראה פגע לה ברגל , אז הוצאתי אגד מהפק"ל מדריכים (פק"ל מדריכים: ארנק כסף בלי כסף אבל עם דפי קשר והרבה פלסטרים),  והושטתי לה.

היא אמרה תודה וניסתה לקלף את העטיפה.

אמרתי לה שתשב על הספסל הציבורי שהיה ליד ושמתי לה את הפלסטר.

בשלב הזה החניכה שלי הבינה שהיא לא טיפוס מזיק וניהלה איתה שיחה ערה.

אחר כך הצענו לה מים ונפרדנו ממנה לשלום.

 

יכול להיות שאתם מכירים את בריג'יט אבל אין לכם מושג: הדמות שרונית אלקבץ גילמה ב"שחור" מבוססת עליה בדיוק.

ויכול להיות שבריג'יטיות כאלה מסתובבות ליד כל בית ואנחנו לא שמים לב.

 

*

 

באיזור בית הספר היסודי שלי, היה מטייל לעתים איש אחד, ארוך שיער ופרוע זקן, לבוש ג'לביה לבנה ויחף. הוא נהג לנאום נאומים שלמים לכל מי שרק נעצר לידו שכללו וידוי נוגע ללב בדבר משיחיותו. קראנו לו "הנזיר". השמועה אמרה שאיבד את בנו בתאונת דרכים ומאז הוא ככה, חושב שהוא המשיח ומתנהג באופן כללי כמו טרלללה.

בנסיעותי מהתחנה המרכזית לכיוון הבית שלי, הייתי מידי פעם רואה אותו מסתובב לאורך הדרך, מחפש את ביש המזל שיעצור לשמוע את המונולוג המתיש שלו.

או שמחפש את האיש הטוב שיעשה עמו חסד ויקשיב.

 

*

הייתה גם האישה ההיא שהייתה תמיד מסתובבת, עמוסת סלים, וקוראת בקולי קולות להשד יודע מי ("איך יש לה כח?" תהתה פעם אחותי הגדולה "צריך המון כח בשביל לצעוק כל הזמן ולהסתובב עם הסלים האלה"). השמועה אמרה שהיא איבדה בן בתאונת דרכים ולמעשה היא קוראת לו.

והייתה ההיא שהייתה מגיעה לעזרת הנשים בביה"כ בשבת, מסתובבת סביב עצמה וסביב המתפללות, אפופת צחנה וחסרת מנוחה. כבר לא זוכרת מה אמרה השמועה עליה- אבל זה בטח משהו עם תאונת דרכים.

 

***

את חג הפסח אני הכי אוהבת. לאחר כל ימות העבדות והנקיונות והקרצופים- מגיעים לליל הסדר, מרגישים בני חורין, קוראים על נסי הקב"ה ומתפללים לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

 

מידי שנה, לפחות לכמה שניות, כשהאור מבהיק בעיניים ויין החג מנצנץ בכוסות וכולנו מסובים, יוצא לי להרהר באנשים האלה, העקורים, ולתהות איפה הם עושים את החג ואם הם מבינים את משמעות המושג בני חורין...

 

לסיום- המלצה:

מספיק אנשים מדברים כאן ובכלל על משפחתיותו של חג הפסח.

יש כאלה שמקטרים כי נמאס. יש כאלה שאיכס להם- כי כולם נשואים ורק עלי הסבתות מסתכלות כאילו מה, ויש כאלה שהדודה עדנה עולה להם על העצבים באופן אישי.

אני באה ממשפחה חמה שמשתדלת לא ללחוץ באוירה המשפחתית למשך כל החג. בשביל אוירת הביחד יש את ליל הסדר.

אני ממש ממליצה לכל אלה שלא נוהגים להעביר את סדר הפסח כהלכתו כי גם ככה כולם נושרים מהשולחן ומתי כבר האוכל ו"מה? את כל זה לקרוא?" – לנסות, לפחות פעם אחת בשנה לקיים משהו מסורתי.

אם מסורת ישראל אינה לרוחכם- שויין. יש אלטרנטיבות. שמעתי על הסדר בבית משפחת לפיד – שהוא מאוד שורשי וערוך ויפה ומשפחתי, גם אם לא כהלכתו.

אני ממש מנסה להימנע מהטון הפדגוגי, כי אני באמת לא באה לחנך, אבל עצוב לי לראות מציאות בה ילדי ישראל יודעים שראש השנה זה בספטמבר ופסח זה "איפשהו באפריל".

חצי מהמשפחה שלי חילונית.

כשהיינו באים לבקר קצרות (עם סיום הסעודה אצלנו, לקראת המשך קריאת ההגדה) בבית סבא וסבתא הסמוך, שם הסבו הדודים, היינו רואים שסביב השולחן נמצאים רק סבא ובנו בכורו. שאר עשרות הדודים היו באיזור הטלויזיה, חלקם לקחו את האוטו ויצאו למסיבה בפורום ("אמא, לא אוכלים שם חמץ!"). לאחר ביקור כזה היינו חוזרים לשולחן להמשיך ולשיר את ההגדה בקולי קולות ולהבין משמעות החג מהי.

אז יכולים הציניקנים לומר שאנחנו הכי "עבדים" שיש והם בני החורין.

אני רק אחייך בידיעה שבת חורין כפי שאני חשה בליל הסדר- לא חשתי מעולם.

להשלמת ההמלצה לעיל- אני מוצאת את "הלילה הזה- הגדה ישראלית" מצויינת ממש. יש בה את הסדר המסורתי ובצדו תובנות, משלים, סיפורים, הפעלות וציורים משובבי עין (של מישל קישקה). יש גם את "בבא" – ההגדה הקומיקסית של שי צ'רקה (ההוא מ"שילונדע")- שהיא נהדרת ומבדחת לילדים.

גם אם בוחרים לעשות את הסדר לא ממש כהלכתו- ראוי, לפחות פעם אחת בשנה, לתת מקום למסורת וליהדות.

בואו נחליט לפחות השנה להיות קצת יותר בסדר.

 

אני אוהבת אתכם ומאחלת מעומקא דלבא

פסח שמח וכשר- כשכל אחד מוזמן לקחת מהביטוי הזה "שמח וכשר" את מה שמתאים לרוחו ולנפשו.

 

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

נכתב על ידי , 20/4/2005 18:12  
86 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חיים ב-7/5/2005 22:55
 



לדף הבא
דפים:  

150,251
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפנסאית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פנסאית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ