לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שמירת שבת וישור דעות


בבלוג מאמרים לחידוד דעות והשקפות, נותן שאלות בנושא אמונה; בירור סוגיית טילטול והוצאה מרשות לרשות בשבת; אתגר מחשבתי לאנשים הרוצים בירורים בנושאים תורניים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2005

אמיתת תורה שבעל פה מול קראים צדוקים ובייתוסים


בס''ד




                                על פי התורה אשר יורוך



בירור אמיתת תורה שבעל פה כפי שנמסרה בשרשרת קבלה וחוברה בתלמוד (משנה וגמרא) ע''י תנאים ואמוראים כנגד שיטות בייתוסים, צדוקים וקראים

אנא ה', חזק ידיים רפות ללחם מלחמת קודש נגד פרקי עול מלכות שמיים אשר בהבלי פיהם הטמאות החטיאו עם ה' והסיטוהו לאורחות עקלקלות למקור מים רעים לחצוב בורות אשר אין בהן מים.

משה קיבל תורה בסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, וזאת תורה שבעל פה אשר עברה ממשה איש מפי איש עד שרבנו הקדוש חבר משנה. נביאי ה' ומחברי כתבי קודש תמיד ראו תורה שבעל פה ובכללה גזרות, תקנות ופירושים של בתי דין כחלק בלתי נפרד של תורת ה' וכך התיחסו אליה –

א.          ירמיהו הנביא (ירמיהו י''ז, כ''א-כ''ב) מוכיח תושבי ירושלים על חילול שבת על ידי מלאכת הוצאה וגם נחמיה מתלונן שביהודה מביאים משא ודורכים בגתות ביום שבת (נחמיה י''ג, ט''ו) שביחד עם שאר מלאכות אינן מפורשות בספר תורה, חוץ ממלאכות הבערה, חריש וקציר, אבל הן כן מפורשת בתורה שבעל פה בין שאר מלאכות שבת (מסכת שבת פרק ז', משנה ב', לענין סחיטת ענבים ראה גם שבת קמ''ה.; משנה תורה הל' שבת פ' ח' הל' י'). ירמיהו גם מדגיש שה' ציווה כך בדורות הקודמים. מכאן אנחנו מוצאים ראיה שפירוש ל''ט מלאכות כן עבר איש מפי איש ממשה עד חכמי משנה.

ב.          נביא חגי (חגי ב', י'-ט''ו) שואל כהנים תורה על פי ציווי ה' ''שְׁאַל-נָא אֶת-הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה'' וכהנים נשאלו על רביעי לטומאה שהיא גזרת חכמים ודאי (ראה הקדמה לסדר טהרות לפירוש משניות לרמב''ם עמ' י''ז במהדורה של רב י' קאפח זצ''ל), כי היכן מצאנו בספר תורה שלישי ורביעי לטומאה ומאיפה יבדו הבדאים האלה שלישי ורביעי לטומאה מן התורה וכאן ה' בפירוש מכנה תורה שבעל פה תורה. מתגובת הנביא (חגי ב', י''ד) מוכרח ששאלות לא היו על דין תורה משום שמדין תורה תשובתם היתה נכונה והנביא בכל זאת מציין שמקריבים דברים טמאים. רק מי ששותה מים יפים מפי קבלה אמיתית ימצא דברי חכמינו מכוונים יפה עם נביא ה'.

ג.          ישעיהו הנביא (ישעיהו נ''ח, י''ג) מדבר על עונג וכבוד שבת ואותו הציווי לא מוצאים בספר תורה ובודאי שזו מצוה מדבריהם כמו שמסרו לנו חז''ל (שבת קי''ט.; רש''י שם ד''ה וכבדתו; משנה תורה הל' שבת פ' ל', הל' א'). יוצא מפי המכחישים שנביא ה' חלילה עובר על איסור לא תוסיפו ומבדה דברים מעצמו ושכחו שה' בכבודו ועצמו שם את הדברים האלה בפיו. חכמים גם הגדירו דיני עונג שבת ובין היתר קבעו שתשמיש המיטה מעונג שבת הוא (כתובות ס"ב:; משנה תורה הל' שבת פ' ל', הל' י"ד). היו כתות קראים אשר כפרו במצוה זו ובדו פירוש משלהם שאסור לשמש מטה בשבת בהסתמך על הכתוב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. (שמות י"ט, י') וקידוש הזה כלל גם: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה; (שם, שם, ט"ו) ושבת עצמו הוא יום קדוש ולכן לפי הלימוד העקום הזה יצא שאסור לשמש מיטה בשבת. אך שכחו את הכתובים הבאים: וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: (שם, שם, ו') ו-דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶםקְדֹשִׁים תִּהְיוּ: (ויקרא י"ט, ב'). זאת אומרת שע"פ ההיקש שלהם יהיה אסור לבני ישראל לשאת נשים ולקיים מצוה הראשונה בתורה פרו ורבו. ובזה לא תמו אסמכתות שוא שלהם בנושא ו''דרשו'' את הכתוב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּת. (שמות ל''ד, כ''א) וחריש זה תשמיש המיטה; אך מה יעשו עם איסור קציר ועוד יוצא מ"דרשה" זו שאסור לקיים מצוות פרו ורבו בשנת שמיטה. 

ד.          בבית ראשון כן הייתה מסורת שעברה מדור לדור עד אשר נכתבה בספרי קודש; ישנו חלק של משלי שלמה שעברו דורות ורק בימי חזקיהו נרשמו בעריכה סופית של ספר משלי: גַּם-אֵלֶּה, מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ, אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה (משלי כ"ה, א'). כאן רואים שיותר ממאה משלים נשמרו ועברו איש מפי איש בתקופה כ-250 שנים, סימן שכן מסורת שבעל פה הייתה קיימת ופעילה גם בבית ראשון.

ה.          שמואל הנביא על פי ציווי ה', מלמד העם את משפט המלך (שמואל א' ח', ט'-י''ז; שם י', כ''ה) ומשפט כזה לא מוצאים בתורה שבכתב בפרשת המלך (דברים י''ז, י''ד-כ'), ולא במקומות אחרים בתורה. שמואל הנביא בודאי לא בדה דבר מעצמו ולא עבר על איסור בל תוסיף כי הרי ה' ציוה אותו ללמד את העם את המשפט הזה. מזה רואים שהלכות מלכים עברו דרך מסרות איש מפי איש ממשה רבנו עד לחז''ל (ראה סנהדרין כ:) כמו הלכות אחרות רבות שמסרו לנו בעלי קבלה אמיתית.

ו.          נחמיה בשני מקומות מוכיח על חלול שבת ובשניהם מזכיר איסור מקח וממכר (נחמיה י', ל''ב; שם י''ג, ט''ז) שהוא מדבריהם גזרה שמא ירשום. דעתי שנחמיה לא המציא גזרה חדשה משום שעזרא והוא נאלצו להלחם על נושאים אחרים חמורים יותר כמו עושק חברתי (ראה נחמיה ה'), נשואי תערובת (עזרא ט', א'-ב'; נחמיה י', ל''א; שם י''ג, כ''ג-כ''ח), ובעיות בטחוניות. גם כן, מדברי נביא עמוס רואים בבירור שבזמן בית הראשון לא היו עוסקים במסחר ביום שבת: שִׁמְעוּ-זֹאת, הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן; וְלַשְׁבִּית, ענוי- (עֲנִיֵּי-) אָרֶץ. לֵאמֹר, מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּרלְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם; וּמַפַּל בַּר, נַשְׁבִּיר. (עמוס ח' ד'-ו'). לכן, הדעת נוטה שגזרה זאת היתה עתיקת יומין ובעלת תוקף לדורות כפי שראה אותה נחמיה ואיננה המצאה של חז''ל.

ז.          חלק נכבד מדיני אבלות וקריעת בגדים עבר במסורת דרך נביאים לחז''ל (ראה מועד קטן ט''ו, כ''ד; משנה תורה הלכות אבלות פרקים ה', ח'-ט'), והם כן רובם מופיעים בספרי נביאים (ראה שמואל ב' א' י''א-י'ב, שם י''ג, ל''א; שם י''ד, ב'; מלכים ב' ב', י''ב; שם י''ח, ל''ז; ירמיהו ל''ו, כ''ג-כ''ד; שם מ''א, ה'; יחזקאל כ''ד, ט''ו-י''ח). אנחנו לא מוצאים שנביאים נתן וגד הוכיחו את דוד על איסורים בל תוסיפו ובל תשחית, או שה' הוכיח את אלישע הודות אותם האיסורים, יתירה מזאת, ירמיהו מציין שאנשים שהיו בסביבת מלך יהויקים כן היו צריכים לקרוע בגדים אע''פ שציווי כזה אינו מופיע בתורה שבכתב. ה' ציווה ליחזקאל לא לנהוג דיני אבלות כדי שאנשים ישאלו אתו לפשר הדבר, סימן שאת הדינים האלו כן נהגו בזמן בית ראשון ואף נביא לא צווח ומוכיח על איסור בל תוסיפו ובל תשחית. מכאן אנו רואים שדיני אבלות כן עברו אלינו דרך תורה שבעל פה כמו שאר המצוות ופירושיהם שאנו מכירים היום.

ח.          דוד המלך שם חוק ומשפט לדורות על חלוקת שלל מלחמה (שמואל א' ל', כ''ג-כ''ה; ראה גם משנה תורה הל' מלכים ומלחמות פ' ד', הל' ח'(ט')). אילולי סמכות שה' נתן לבתי דין לתקן תקנות היו נביאים מוכיחים אותו שעובר על איסור בל תוסיפו. ואלו באמת היה דוד עובר על דברי תורה איך זכה להתגלות ה' דרך אורים ותומים לפני ואחרי מעשה הנ''ל (ראה שמואל א' ל', ז'-ט'; שמואל ב' ב', א') כאשר באותו זמן ה' לא ענה לשאול בגלל כשלונו של שאול בדבר עמלק (ראה שמואל א' כ''ח, ו'; שם שם, ט''ו-י''ח).

ט.          בכתבי קודש (דברי הימים א' כ''ג-כ''ו) מוצאים שדוד המלך תיקן משמרות כהונה ולויה לעבודת המקדש וגד הנביא לא מצא לנכון להוכיח אותו על איסור לא תוסיפו משום שה' נתן סמכות לבית דין הגדול לתקן תקנות (דברים י''ז, ח'-י''א). מרדכי ואסתר אשר בעצמם היו נביאים תיקנו מצות פורים ואילו נחמיה תיקן לתת למקדש שלישית השקל נוסף למחצית השקל מן התורה (נחמיה י', ל''ג-ל''ד) וקרבן העצים (נחמיה, י', ל''ה, שם י''ג, ל'-ל''א; שקלים, פ' ו', משנה ה') וגם הושיב עשירית העם לגור בירושלים (שם, י''א, א'), כמוכן, עזרא איים, כמו שאול המלך בזמנו, שיממש זכותו של בית דין להחרים רכוש העוברים על מצותו (ר' עזרא י', ח'; שמואל א' י''א, ז') בלי שה' הוכיח אותם דרך נביאם אחרים זכריה, חגי ומלאכי שחיו באותו הזמן על בל תוסיפו, הטלת מסים שלא כדין, גזל ועקירת בני ישראל מנחלת אבות משום שתקנות בית דין אינן בגדר לא תוסיפו כמו שטוענים מכחישים חסרי לב העוברים ביד רמה על לא תסור (דברים י''ז,י''ב-י''ג).

י.           מכח מסורת שבעל פה אנחנו מתפללים שלוש תפילות ביום (ראה ברכות כ''א:, שם כ''ו.) אף על פי שציווי הזה אינו מופיעה בתורה שבכתב. תקנה זאת תוקנה עוד בימי בית ראשון כפי שניתן לראות ממעשה דניאל (דניאל ו', י''א). דניאל התפלל שלושה פעמים ביום ולא רק שאף נביא בדור לא הוכיח אותו שעבר על איסור בל תוסיפו וסיכן את נפשו אלא זכה בנס כאשר נוצל מגוב אריות (שם, שם, ט''ז-כ''ה). מכל הנ''ל ניתן להסיק בבירור שתורה כן האצילה סמכות לבית דין הגדול לתקן תקנות ומועדים לפי שיקול דעתם.

יא.         נביא זכריה (זכריה ח', י''א) מזכיר את תעניות ציבור (י''ז בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי וי' בטבת) שהם בודאי תקנות בית דין ולא רואים מדבריו שמתענים עברו על בל תוסיפו. כמו כן ישנה תקנה מדברי סופרים להתענות על כל צרה שבאה על ציבור (ר' תענית י"ח:-י"ט; משנה תורה הל' תעניות פ' א', הל' ד') ועל פי דברים האלו נהג מלך יהושפט בעת צרה כאשר אסף את העם לתפילה וצום (דברי הימים ב' כ', א'-י''ג) וה' שמע תפילתו ועזר לו (ר' דברי הימים ב' כ', י''ד-ל'). ועוד, גם מדברי יואל הנביא (יואל א', י"ג-כ') רואים שצריך לצום ולהתפלל בעת צרה. בתורה עצמה (במדבר י', ט') כתוב שבעת צרה צריך להרעות בחצרות בלבד ואין שם זכר לתענית. מזה רואים שבזמנו של מלך יהושפט אכן הייתה קיימת תקנה זו ומלך יהושפט עשה כהלכה כי אחרת על יחזיאל בן זכריהו הנביא היה להוכיח אותו על דבר תענית שהוא מבדה מלבו. לכן תעניות ציבור שאינן נזכרות בתורה עצמה וכן נזכרות בדברי נביאים וכתובים מעידות על קיום תקנות בית דין במסגרת תורה שבעל פה כפי שרואים אותן נביאים בלי שום ספק.

יב.         דרך מסורת שבעל פה קיבלנו הלכה שכהן שעבד עבודה זרה או שהקריב בבמה פסול לעבודה בבית העולמים (מנחות ק''ט.; משנה תורה הל' ביאת המקדש פ''ט, הל' י''ג-ט''ו(י''ד)). נביא יחזקאל הבהיר את הדין הזה על פי ה': יַעַן, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם, וְהָיוּ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, לְמִכְשׁוֹל עָוֹן; עַל-כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָשְׂאוּ, עֲוֹנָם. וְלֹא-יִגְּשׁוּ אֵלַי, לְכַהֵן לִי, וְלָגֶשֶׁת עַל-כָּל-קָדָשַׁי, אֶל-קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים; וְנָשְׂאוּ, כְּלִמָּתָם, וְתוֹעֲבוֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ. (יחזקאל מ''ד, י''ב-י''ג) במקרא רואים בבירור שבזמן מלך יאשיהו אכן נהגו ע"פ ההלכה זו: אַךְ, לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת, אֶל-מִזְבַּח יְהוָה, בִּירוּשָׁלִָם: כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת, בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. (מלכים ב' כ''ג, ט'). בשום מקום לא מוצאים שנביא ירמיהו הוכיח את מלך יאשיהו על שהמציא הלכה חדשה ומנע מכהנים לעבוד בבית ה'. מכאן רואים שהלכות נמסרו איש מפי איש בעל פה בשרשרת קבלה אמיתית.

יג.          מכח מסורת שבעל פה אנחנו מעשרים כל מאכל שגודל מן הארץ (ראה מעשרות פ"א משנה א'; משנה תורה הל' תרומות פ"ב הל' א'), אע"פ שבתורה שככתב עצמה מפורש שחייבים להפריש תרומות ומעשרות רק מענבים, זיתים ודגן: כֹּל חֵלֶב יִצְהָר, וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָןרֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַיהוָה, לְךָ נְתַתִּים. (במדבר י''ח, י''ב); וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַחאִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה: וְנָתַן, לַכֹּהֵן, הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה. רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָתִּתֶּן-לוֹ. (דברים י''ח, ג'-ד'). ע"פ מצות מלך חזקיהו העם הביאו תרומות ומעשרות מכל תבואת שדה: וַיֹּאמֶר לָעָם, לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, לָתֵת, מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּםלְמַעַן יֶחֶזְקוּ, בְּתוֹרַת יְהוָה. וְכִפְרֹץ הַדָּבָר, הִרְבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ, וְכֹל, תְּבוּאַת שָׂדֶה; וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב, הֵבִיאוּ. (דברי הימים ב' ל''א, ד'-ה'). לפי שיטת מכחישים על הנביא ישעיהו היה לזעוק זעקה גדולה על שמלך לקח מעם תבואה שלא היו חייבים להפריש על פי מצות תורה לפי הבנתם העקומה. יתירה מזו, במקרא מוצאים שבחים רבים לזכותו של חזקיהו המלך ולא לו הוכחה אחת על איסורים בל תוסיף ולא תגנבו שעבר לפי שיטתם.

יד.         מדברי סופרים אסור לשתות ולהנות מסתם יינם, היינו יין שלא נודע לנו האם גוי ניסך אותו (עבודה זרה ל:; משנה תורה הלכות מאכלות אסורות פ' י''א, הל' ב(ג'-ד'). בכתובים מוציאים שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה מסרו נפשם לא לאכול מפת בג המלך ומיין משתיו (דניאל א', ה'-ט''ז). כאן בפירוש רואים שה' עזר להם ושעשו כדין שלא אכלו מפת בג המלך ומיין משתיו. המסקנה המתבקשת היא שאיסור סתם יינם הנ"ל אכן היה קיים בזמנם בתקופת סוף בית הראשון.

טו.         דרך מסורת חכמים איש מפי איש ידוע לנו שלאדם שיכור אסור להתפלל (ר' עירובין ס''ד.; משנה תורה הל' תפילה וברכת כהנים פ' ד' הל' י''ז). בתורה שבכתב מוצאים שלכהן שתוי אסור לעבוד במקדש ולהורות (ויקרא י', ח'-י''א) ולא מוזכר שאסור לשיכור להתפלל. ברם, ממעשה עלי הכהן אשר הוכיח את חנה בהחשיבו אותה לשיכורה ומתגובת חנה לומדים שברור היה להם שאין מקום לתפילת שיכור (ר' שמואל א' א', י''ב-ט''ז). אילולא שיכרון גאווה שבדאים האלה לוקים בו היו מזמן מודים לאמיתת קבלת חכמים.

טז.         דרך קבלה אמיתית אנחנו יודעים שחייבים לתת בכל שנה ושנה מחצית השקל לעבודת בית המקדש, צורכי בית המקדש וירושלים (משנה שקלים, פ' א', משניות א'-ג', שם, פ' ד', משניות א'-ה'; משנה תורה, הל' שקלים, פ' א', הל' א', שם, פ' ד'), דבר שאינו מפורש בפרשת שקלים בתורה (שמות ל', י''א-ט''ז). בכתובים רואים שמלך יואש ויהוידע הנביא אספו כסף לבית המקדש מדי שנה בשנה כפי שציווה משה במדבר (ר' דברי הימים ב' כ''ד, ה'-ט') ומעשיהם תואמים את ההלכה שנמסרה דרך מסורת שבעל פה. לפי דעת המכחישים נביא ה' חלילה בודה דבר מעצמו וביחד עם המלך נוטל כסף מעם שלא כדין.

יז.          בתורה שבעל פה מפורש לנו שמושחים כהנים גדולים ומלכים מבית דוד משמן המשחה (כריתות ה:; משנה תורה הל' כלי המקדש פ' א', הל' ז') כאשר מתורה שבכתב ניתן להבין שמותר לסוך מאותו שמן רק על כהנים (ר' שמות ל', ל'-ל''ג). בסוף ימיו של דוד המלך התעוררה מחלוקת בין אדניהו ושלמה על ירושת כסא המלכות ודוד ציווה בהסכמת נתן הנביא למשוח את שלמה מן השמן המיוחד מן האהל (ר' מלכים א' א', ל''ב-ל''ט) ולא ראינו שצדוק הכהן, שלמה וכל המעורבים במעשה התחייבו כרת; יתירה מזו, ה' גילה שחפץ בשלמה ומלכותו. מזה עולה בבירור שהלכה זו עברה ממשה דרך מסורת בעל פה עד לחז''ל כי אחרת לא יתכן שנביא ה' ודוד המלך אהוב ה' עברו על איסור כרת (ר' מלכים א' ט''ו, ה' שכתוב מעיד שדוד נכשל רק בדבר אוריה החיתי ולא בדבר אחר).

יח.         תורה מצוה לנו ''ענוי נפש'' ביום כיפור (ויקרא ט''ז, כ''ט-ל''א; שם כ''ג, כ''ז; במדבר כ''ט, ז'), ואילולי פרוש המקובל של חז''ל לא היינו יודעים שצרכים לצום באותו יום (יומא ע''ד:). בדברי נביאים ובכתובים מוצאים קשר ישיר בין ענוי נפש וצום (ישעיהו נ''ח, ג'-ה', שם שם, י'; תהלים ל''ה, י''ג), מזה ניתן לראות שלימוד חז''ל על מונח ''ענוי'' (יומא ע''ד:) עולה בקנה אחד עם דברי נביאים.

יט.         דרך מסורת חכמים קיבלנו הלכה שקרבן גנוב או גזול פסול למזבח (ראה בבא קמא ע''ו.; משנה תורה הל' אסורי מזבח פ' ה', הל' ז'). הדין הזה מעוגן היטב בדברי נביאי האמת: כִּי אֲנִי יְהוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה; וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת, וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. (ישייהו ס''א, ח'); וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת-הַפִּסֵּחַ וְאֶת-הַחוֹלֶה, וַהֲבֵאתֶם אֶת-הַמִּנְחָה; הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם, אָמַר יְהוָה. (מלאכי א' י''ג). גם דוד המלך לא חפץ לעלות עולת חינם: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. (שמואל ב' כ''ד, כ''ד). הנה הלכה זו לא כתובה בתורה ובכל זאת רואים בבירור בדברי נביאים את קיומה ותוקפה אשר מעיד שעברה בשרשרת הקבלה איש מפי איש במשך הדורות.

כ.          מדיוק הפסוק וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַחֵלֶב, הַמִּזְבֵּחָה; וְהָיָה, הֶחָזֶה, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו. (וירקא ז', ל''א) חז''ל למדו שכהנים אינם יכולים לאכול בחזה ושוק של שלמים לפני הקטר חלבים על המזבח (תורת כהנים, פרשת צו, פרק ט''ז, הל' ד'; פסחים נ''ט:; משנה תורה הל' מעשה הקרבנות פ' ט', הל' י(י''א)). בספר שמואל מסופר שאחד מחטאי בני עלי היה בכך שלקחו חזה ושוק לפני הקטר חלבים על המזבח (שמואל א' ב', י''ב-י''ז). כאן בבירור רואים שדין הזה היה נהוג עוד בזמן משכן שלה ולימוד של חז''ל אינו חידוש אלא תוצאה של קבלה אמיתי איש מפי איש החל ממשה רבנו עד לחותמי תלמוד בבלי.

כא.         חז''ל קבעו שקרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה (קידושין כ''ו.; משנה תורה הל' מכירה פ' א', הל' ב'(ג'); שו''ע חו''מ ס' ק''צ סעיף א'). ירמיהו הנביא על פי ציווי ה' גאל שדה של חנמאל בן שלם בענתות ובין היתר כותב וחותם את ספר המקנה כדי לקיים את הקנין (ירמיהו ל''ב, ו'-י''ד). דין הזה לא מופיע בתורה שבכתב ובכל זאת נביא מקיים אותו ע"פ דבר ה' וזה אומר שה' אכן הסמיך בית דין הגדול לתקן תקנות.

כב.         ביתר שאת ויתר עוז מכחישים התנפלו על הפרוש המקובל של מעתיקי שמועה על מקום הנחת תפילין של ראש. טענתם היתה שמקום הנחתו הוא בין עיניים כי זה משמעות פשוטה של המילים ''טוטפות בין עיניך'' (שמות י''ג, ט''ז; דברים ו', ח'; שם י''א, י''ח). אבל אמת היא שהם לא יודעים פרוש האמיתי של אותן המילים. הרי ''טִיטֵפֶת'' הינה מילה בארמית עתיקה שפרושה מין מרובע מעור שאדם מניח על עצמו ואילו בזמן החז''ל למילה טיטפת היתה משמעות שונה המורה על תכשיט נשים כמין עטרה כמבואר במסכת שבת (שבת נ''ח.); כמו כן, בארמית עתיקה מילה בֵּעֵינֵי משמעותה מצח. ליוצאי מצרים ששפתם היתה קרובה יותר לארמית עתיקה היה ברור שכוונה היא להניח תפילין של ראש על מצח ומזה נבעה מסורת על מקום הנחת תפילין. המכחישים דימו שבשכלם המוגבל יכולים להבין את דעת עליון ולא הבינו שהלכו באורחות מקולקלים שבהם יכשלו ויגיעו לדראון עולם. דרך עיון בכתוב לעולם אי אפשר להגיע לכוונה האמיתית של תורה שבכתב בנושא תפילין ובזה נסתם הגולל על כל הטענות שאפשר להבין מצוות תורה שבכתב ע"פ שכל ועיון בכתוב כגון מלאכות האסורות בשבת, סוכה, ציצית, מה השיעור של תרומה או צדקה, איזה יום בשבוע הוא שבת, איך לנקד מילים במקרא, לאיזו איבר גוף צריך למול ערלת בשר, איסור בעילת בתו וכדומה.

כג.         בימי בית שני צדוקים כפרו בפירוש המקובל של יום הקרבת קרבן העומר (ויקרא כ''ג, י'-י''ד: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּוַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה.  וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָהרֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּהעַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.) לחז''ל היתה קבלה בידם ש''ממחרת השבת'' הוא מוצא חג הפסח, היינו יום ט''ז בניסן ועד אז נאסרה תבואה חדשה. כנגדם טענו צדוקים שמדובר במוצא שבת ולא במוצאי חג הפסח. הנה תלמידו ויורשו של משה רבנו יהושע בן נון נהג כשיטת חכמים ובני ישראל בבואם ארצה אכלו מתבואה חדשה ממחרת הפסח (יהושע ה', י': וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶבבְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַחמַצּוֹת וְקָלוּי:  בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.). הנה חז''ל ידעו פירוש הנכון כפי שמשה רבנו מסר ליהושע וכל פירוש אחר הוא בטל ומבוטל.

כד.         יש מכתות המכחישים (קראים בעיקר) שכפרו בפירוש חז''ל לפסוק: וְאִישׁ כִּי־תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃ (ויקרא ט''ו, ט''ז) הלומד שטמא צריך לטבול במקוה כדי להטהר (ראה עירובין ד:) והעלו על דעתם שדיו במקלחת כדי להטהר מטומאתם. ברם, הם לא עיינו מספיק בפרשת נעמן כאשר נביא אלישע מורה לנעמן המצורע לרחוץ שבע פעמים בירדן כדי להרפאות מצרעתו (מלכים ב' ה', י'). נעמן בסוף עשה כדברי נביא וכתוב מציין שהוא טבל שבע פעמים בירדן (שם, שם, י''ג-י''ד). מזה רואים שבידי חז''ל היה פירוש שהגיע אליהם דרך נביאים שרחיצה האמורה בתורה היא טבילה במים בלתי שאובים. כאן ודאי לא מדובר בדיני טהרת מצורע מטומאתו משום שטהרת מצורע מטומאתו כרוכה חוץ מטבילה גם בהבאת ציפורים, גילוח, כיבוס בגדים, הרצת קרבן, יציקת שמן והזאת דם (ראה ויקרא י''ד, א'-ל''ב). אילו היו נשמעים לדברי המעתיקים היו גם עולים מטומאת מחשבותיהם.

כה.         כמו כן, חלק מהמכחישים (קראים בעיקר) המציאו פירוש משלהם על הכתוב אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות ט''ז, כ''ט) שאסור לצאת מבית ביום השבת. בקבלה אמיתית נמסר שכאן מדובר על איסור יציאה מתחום שבת, ואילו לפי פירושם אדם צריך להשאר בביתו כל השבת. אנחנו מוצאים שירמיהו הנביא (ירמיהו י''ז, כ''א-כ''ב) מוכיח תושבי ירושלים שמוציאים מבתיהם ביום השבת לניגוד למה שה' ציוה את אבותיהם. אם אמת פירושם שה' כבר אסר לצאת מבית ביום השבת מה שייך לאסור גם להוציא משא מבתים ביום השבת ועוד להוכיח אותם ע''י נביא, למה הנביא לא הוכיח אותם שיוצאים מבתיהם בשבת אם כבר יש איסור בזה לפי פירושם. כמו כן מוצאים שנחמיה (נחמיה י''ג, ט''ו) מתלונן שמביאים סחורה ביום השבת ולא על שיצאו מבתיהם; יתירה מזו, נחמיה סוגר דלתות ירושלים (נחמיה י''ג, י''ט-כ''א) כדי למנוע מסוחרים מלבוא והוא בעצמו מגרש אותם הסוחרים שלנו מתחת לחומות ירושלים. לפי פירושם איך יתכן שהוא דיבר עמם, הרי לצורך זה הוא היה צריך לעלות לחומות כי לא יתכן שדיבר עמם מתוך ביתו ועוד לאיים שישלח יד בהם; יוצא מתוך פירושם שנחמיה חילל שבת בעצמו ואיים שיחלל שבת ע''י אחרים וכל זה כדי לכפות על תושבי יהודי שמירת שבת.

כו.         חלק מהמכחישים טוענים שחכמים נטלו לעצמם כתר תורה משום שתורה אינה מצוה על לימוד תורה אלא כהנים ולויים שהם המופקדים בלעדיים על ההוראה ועל המשפט. והנה לא דיברו נכונה כי ה' מצוה את יהושע על לימוד תורה (יהושע א', ז'-ח'). גם מלך יהושפט נוהג הפך מדבריהם – הוא ממנה אנשים אשר ילמדו את העם תורה וביניהם נמצאים גם אנשים ישראלים (ראה דברי הימים ב' י''ז, ז'-ט'). לא רק זה, מלך יהושפט ממנה ישראלים כחברים בבית הדין הגדול בירושלים הממונה על ההוראה ועל המשפט (דברי הימים ב' י''ט, ח'-י'). אם מלך יהושפט לא עשה כשורה למה נביאים לא הוכיחו אותו על כך אלא הוכיחו אותו רק הודות התחברות עם בית עמרי (דברי הימים ב' י''ט, ב'; שם כ', ל''ז).

כז.         בימי חכמי משנה נולדה מחלוקת בין פרושים ובין צדוקים ובייתוסים על קבלת חכמים בדבר עולם הבא. צדוקים ובייתוסים אשר ביקשו לעצמם תענוגי עולם הזה התכחשו לקיום עולם הבא. אילולי תאותם אשר סינורה עיניהם מלראות אמת היו לומדים מכתובים דברים מפורשים על עולם הבא היכן נשמת אדם עוברת אחרי מות הגוף. שלמה המלך בחכמתו העיר כבר על כך במשלי שחוטא יצטער על מעשיו כשבשרו יכלה, דבר שמתרחש רק אחרי מות אדם (ראה משלי ה', ז'-י''ד), ויותר מאוחר במגילת קהלת כתב שנשמה תשוב לבוראה אחרי מות אדם (קהלת י''ב, ה'-ז'). באותה מידה כפרו בתחיית מתים שגם היא מובאת במסורת חז''ל ושוב התכחשו בנבואה מפורשת שנאמרה לדניאל בחזון אחרית הימים (דניאל י''ב, ב').

כח.         משה רבנו בנאום הפרידה מבני ישראל מלמד דין אכילת בשר תאווה בריחוק המקום ומצווה על זביחתו ובפירוש מציין שכבר ציווה דיני זביחה, המוכרים אצל חז"ל כהלכות שחיטה, מקודם (דברים י''ב, כ''א): כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָוְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ. הרי לא מוצאים בשום מקום אחר בתורה ציווי בנושא שחיטת בשר חולין ובכל זאת בתורה כתוב מפורש כאשר צויתך, היינו שציווי וכל פרטי דיני שחיטה כבר נמסרו בעל פה לישראל, כי אחרת אי אפשר לתת הסבר סביר ללשון ''כאשר צויתך''.

 

יש מן המכחישים חסרי לב כאלה אשר בכח ראיות יודו שכן היתה תורה שבעל פה אבל נשכחה ונאבדה במצולות הזמן.

א.     הלא הוסיפו חטא על פשע בדבר הרע הזה. הלא ה' הבטיח שהתורה לא תשכח מזרע ישראל לעולם וגם מלשונו ניתן לדייק שה' שם תורה בפינו, היינו תורה שבעל פה: וַאֲנִי, זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָהרוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ: לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר יְהוָה, מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם. (ישעיהו נ''ט, כ''א) ובדברי נביא חגי (חגי ב' י'-ט''ו) ראינו שה' קורה גם לתורה שבעל פה תורה כי אין שלישי ורביעי לטומאה מן התורה אלא מדבריהם וכהנים כן נשאלו שם על רביעי לטומאה. ולפי הבליהם יוצא שה' חלילה וחלילה לא עומד בהבטחתו, הדברי מי לא יתכנו? דברי אדון הכל או דברי מבדים מלבם.

ב.        הנה גם דברי משנה יכחישו ויסתרו טענות שוא הללו, הרי אומרת המשנה (זבחים קי''ב:): ''...באו לשילה נאסרו הבמות ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה...''. עד היום הזה ניתן למצוא שברי כלי חרש בלא סימני ישוב בשיפולי גבעות המשקיפים על הבקעה שבה פעם היה משכן ואילו בצד אחר של גבע לא ימצאו שברים. סימן שכן אכלו קדשים במקומות שמהם היה ניתן לראות משכן ושברו אחר כך כלי חרש בגלל טעם קדש שנבלע בתוכם כדי שלא יבאו לידי איסור נותר (זבחים צ''ג: צ''ד: ראה גם רש''י זבחים צ''ג: ד''ה ושבירת כלי חרס וד''ה זה חומר). הנה, הלכה זאת שמקורה בתורה שפעל פה לא נשכחה אעל''פ שלא היתה מעשית כ-1300 שנה לפני חיבור המשנה. מהכין ידעו חכמי משנה דבר הזה? רק דרך קבלה אמיתית איש מפי איש ממשה רבנו עד רבנו הקדוש אשר חבר את המשנה. אם לא נשכחה הלכה זו אשר לא  היתה מעשית יותר מאלף שנים איך יעלה על דעת ישרה שקבלה כזו יפיל הלכות אחרות אשר היו הלכה למעשה במשך כל הדורות?

ג.         בתורה מופיעה מילה משארת מספר פעמיים (שמות ז', כ''ט; י''ב, ל''ד; דברים כ''ח, ה'; כ''ו, ב'; כ''ח, י''ז) וזו מילה שמקורה בשפה מיצרית. מילה h'r פירושה סל לקמח או ללחם - בכתבים מיצריים עתיקים ממלכות החדשה מוצאים שאות h נכתבה גם כ-š ומזה עברים ביטאו אותה מילה בהטיה עברית כמו משארת (ראהPap. Westcar, xii, 4 (= Lit. 76) `then they laid their heads on the cornbins (p' h'r)`, וגם Stela of Psametikh I, 1. 24, ÄZ. 35, p. 18, 24: `two sacks (h'r) of spelt`.). בתקופת בית ראשון במצרים דיברו שפה דמוטית שהיא התפתחות האחרונה של שפה מצרית לפני שפה קופטית בה דיברו בזמן החז''ל ואותה אות h אז ביטאו כ-h, כך שלאותה מילה היה צליל שונה בזמן החז''ל. בתרגומים ארמיים של חז''ל (הין בתרגום אונקלוס והין בתרגום ירושלמי) מילה זו מתורגמת כ''אצוותא'' (אצווה) שצלילה אינו דומה כלל למילה מצרית ש-א-ר; היינו, בלעדי מסורת רציפה חז''ל לא היו יכולים לדעת את המשמעות הנכונה של המילה. בתורה גם כן מופיע ביטוי ''עין הארץ'' (שמות י', ה'; שם, שם, ט''ו; במדבר כ''ב, ה', שם, שם, י''א); גם הביטוי הזה מקורו בשפה מצרית ופירושו שמש משום שמצרים דימו את השמש לעין (ראה Hymn to the Evening Sun, Totemb., chap. 15 B, II 10 (= Lit. 139); Naples Stela, 1. 4, Brugsch, Thes. IV, p. 632,: '(this) his eye is the sun (and this) his eye is the moon'.) בתרגום אונקלוס ביטוי זה תורגם כ''עין שמשא דארעא''. כמוכן, כאשר יוסף עלה לגדולה, בין היתר הדברים, פרעה אמר לו: ''וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי'' (בראשית מ''א, מ'); גם כאן ידעו מתרגמים לכוון לפירוש הנכון של מליצה מיצרית: במצרית מילה śn פרושה לנשק ומצרים השתמשו אותה במליצות למושג אכילה במיוחד כאשר מדובר בפרעה אשר עשה את עצמו אלוה ולפי אמונתם לא אכל אלא ''בירך'' אוכל מצרים בטקס נשיקת מאכלים. אונקלוס ברוח זו תירגם דברי פרעה: ''וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזָן כָּל עַמִּי'' ודומה לו מוצאים גם בתרגום ירושלמי: ''וְעַל גְּזֵרַת מֵימְר פּוּמָךְ יִתְּזִין כָּל עַמִּי''. במספר מקומות בתורה מופיעה מילה ''תועבה" שמקורה במילה מצרית śwʿb שמשמעותה טהור, קדוש ובשפת כמרים מתיחסת גם לתקרובות. בין היתר היא מופיע בספר בראשית (מ''ג, ל''ב): וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּםכִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. ובספר שמות (ח', כ''ב): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ: הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶםוְלֹא יִסְקְלֻנוּ. תרגומים ארמיים (אונקלוס ויונתן בן עוזיאל) תרגמו מוסג "תועבה" כ''בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ'' ו''טעוותהון דמצראי'' (תרגום ירושלמי שמות ח' כ''ב) כאשר בשאר המקומות תרגמו אותה כ''תובעתא'', "מרחקין" וכדומה. הנה חז''ל ידעו פירוש המדויק של המילה אע"פ שעברו כ-1500 שנים מאז ובימיהם לאותה מילה היתה משמעות הפוכה. מכאן רואים שלחז''ל עבר במסורת ממשה רבנו פירוש הנכון של המילים וביטוים כחלק של תורה שבעל פה כמו שאר הקבלה האמיתית. בנוסף, במדרש מכילתא, (פרשת בא, פרשה י''ג) מוצאים הסבר למכת בכורות: ''ותהי צעקה גדולה. כענין שנאמר והיתה צעקה גדולה כי אין בית אשר אין שם מת ר' נתן אומר וכי לא היו שם בתים אשר אין שם מת בכורות אלא כיון שהיה הבכור מת לאחד מהן היו עושין לו איקונין ומעמידו בביתו ואותו היום נשחקות ונידקות ונזרות. והיה אותו היום קשה להן כיום הקבורה ולא עוד אלא שהיו המצרים מקוברים בבתיהם והיו כלבים באין לשם ומחטטין ומוציאין את הבכורות ומתעתעין בהם. והיה אותו היום קשה להם כיום הקבורה''; באמונה מצרית עתיקה בכור היה בעל חשיבות רבה כחוליה מקשרת בין עולם המתים ובין עולם הזה, מכאן רואים שחז''ל אכן ידעו את הפרט הזה ומשום שלא היו בידם כתבי חרטומים אשר ארכיאולוגים חפרו לאחרונה הסבר יחידי לידיעה זו היא דרך שרשרת קבלה מיוצאי מצרים. חז''ל גם מוסרים לנו שעפרון החיתי הפריז עד מאוד במחיר שדה ומערת מכפלה (בבא מציעא פ''ז.) אע''פ שמפשט לשון המקרא משמע היפך (בראשית כ''ג, ט''ו): אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר. מעיון בחוק החיתי עולה שסכום הגבוה שהחוק נוקט הינו 100 שקלים של כסף במקרה של הריגת סוחר מעירים חתושה או לוביה (סעיף 5 לחוק החיתי; Prichard: Ancient Near Eastern Texts, 1955, Princeton University Press), מחיר של חמישה דונם של כרם היה 67 שקלים של כסף (סעיף 185A לחוק החיתי; שם). זאת אומרת שמחיר של 400 שקלים של כסף עבור שדה ומערה חרג בהרבה ממקובל באותם הימים והנה דרך תורה שבעל פה הגיע לנו מסורת נכונה הודות רכישת שדה ומערת מכפלה ע''י אברהם אבינו.

ד.        בתלמוד ירושלמי (שביעית, פ''ו, הל' א') מסופר על שלש אגרות ששלח יהושע ליושבי ארץ ערב כניסתו לארץ: "דאמר רבי שמואל שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי (מלכים ב יח) עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי גבעונים השלימו (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו". היסטוריונים הביזניים פרוקופיוס (ר' Procopius, with an English Translation by H. B. Dewing. Vol II, History of the Wars, books III and IV, London 1953, p.289, יוחנן מאנטיוכיה וסוודאן הביזנטי כותבים על כנעניים שברחו מארץ ישראל בפני יהושע ומזכירים את המצבה שפרוקופיוס מעיד שראה אותה במו עיניים בלוב ושעליה כתוב בלשון פניקית: "אנחנו האנשים שנסנו מפני הליסטים יהושע בן נון." הנה יש תיעוד חיצוני לדברי חז"ל ואמיתות מסורת שלהם. הרי אותם היסטוריונים ביזנטיים היו נוצרים הדוקים ואין לעלות על דעת שבדו דבר המאמת מסורת פרושים שמיסדי נצרות נלחמו בהם ביתר שאת וביתר עוז. מכאן רואים שמסורת על אגרות ששלח יהושע בו נון עברה בשלמות בעל פה במשך כ-1700 שנים ולא נפלה ולא נשכחה דבר עא''פ שלא מדובר בהלכה מעשיית.

ה.        ועוד טענו המכחישים שהנה מצות תכלת נשכחה ולא נכונים דברי הבל האלו כי פרטי מצוה נמסרו דרך קבלה נכונה, אך עד לימינו לא היה ניתן לזהות חלזון של תכלת עד שלא נעשו מחקרים עקיפים בנושא. וכאן אביא ב''ה קיצור דברי חז''ל ומחקרים אשר יצאו מכוונים יפה.

(א)   צבע תכלת מופק מדם חלזון דווקא והוא מעכב כמו שכתוב:

1.    בבא מציעא, ס''א: - ''אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בברית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות, אמר הקב''ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע מי שתולה מעותיו בנוכרי ומלוה אותם לישראל בריבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא.''

2.    תוספתא, מנחות פ' ט' הל' ו' – ''תכלת אין כשרה אלא מן החלזון שלא מן חלזון פסולה.''

3.    בגמרא אפילו מובא אופן הבדיקה של צבע תכלת (מנחות מ''ב:-מ''ג.)

(ב)           הנה כאן השואה בין תיאור חלזון אצל חז''ל ובין תוצאות מחקרים אשר נערכו לצורך זהוי חלזון:

                         תיאור חלזון אצל חז''ל


צבע חלזון הוא דם של חלזון; (מנחות מ''ב: - ''אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה הא תכילתא היכי צביעתו לה אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לה הוא בעיתא...''; גם במנחות מ''ד.)

ברייתא במנחות מ''ד. – ''תנו רבנן חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעים תכלת לפיכך דמיו יקרים.

מברייתא שבת ע''ה. רואים שחלזון הוא בעל חי משום שחייבים עליו משום נטילת נשמה ודעת חכמים חלוקה האם חייבים גם משום צד.


בספרי פרשת וזאת הברכה מובא שחלזון שוכן בים התיכון.

תרגום יונתן, דברים ל''ג, י''ט – ''אומין סגיעין לטויד מקדשא יצלון תמן יקרבון קורבנין דקשוט ארום על ספר ימא רבא שרן ייתפרקון מן טריתא וחזונא יאחדון יצבעין מאדמיה תיכלתא לחוטי גוליתהון ומן חלא מפקין אספקלודין ומני זגינותא ארום גניזא דתהומיא גליין להון''.


ניתן למצוא חלזון גם בהרים על פי גמרא בסנהדרין צ''א. – ''...לזמן מרובה עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד למחר ירדו גשמים ונתמלא
כולו חלזונות...'


חלזון הנו בעל נרתיק כמו שכתוב בדברים רבה פ' ס''ז, י''א: - ''מהו לא בלו שמלותיכם מעליכם וכו' א''ל אל תתמה על זו החלזון הזה כשגדל מלבושו גדל עמו..''

בספר ערוך (כתב יד PARMA 3011 וכתב יד שבספריה לאומית בפריז HEB 1218) אפילו נמצא ציור של טבעת של חלזון:



וכן ראשונים אחרים ציינו שחלזון הנו מן צדף:

פירוש משניות של רמב''ם, כלים פ' י''ב משנה א' (מהדורה של רב קאפח, הוצאת רב קוק עמ' ע'ה; הקדמה לפירוש ראב''ד לספר היצירה, נתיב ח; רש''י עבודה זרה כ''ח: ד''ה משקדי חלזוני; פרוש המיוחס לר''ן, שבת ק''ז. על המשנה.



                                                                חלזון MUREX (ארגמן)



מהפרשה של חלזון זה מקבלים גון דמוי דם ומפיקים צבע ארגמן ואחרי הרתחה נוספת עם סממנים נוספים מקבלים גון תכלת.


נרתיקו עשוי קמטים קמטים העשוים כגלי ים וגם הוא דבוק לקרקעית הים ואינו ניכר לעצמו והרי הוא כחלק מהים עד שגדלים עליו צמחים ויצורי ים אחרים (בתורה מילת ים משמשת גם לקרקעית ים) ודומה לדג בזה שמתנענע במקום גידולו ומזכיר בעל חי ופעם בשבעים שנה נעקר ממקום גידולו וצף על פני מים.


רק מן MUREX של חלזוני ים התיכון ראוי לצביעה ושוכן בחוף ים התיכון באזור בין נהריה וצידון.


ישנה תופעה בארץ שאחרי קיץ חם ויבש נופלים חלזונות לתרדמה ואחרי גשם הראשון מופיעים על פני אדמה.


MUREX חי בקרקעית ים מחובר לקרקע דרך נרתיק.


 

הנה לא נשכחה ולא נפל דבר מדברי המעתיקים ודבריהם אמת צרופה ואלו תורת צדוקים, ביתוסים וקראים נשכחה ונכחדה ולא הותירו צדוקים וביתוסים לו חיבור אחד זולת מה שכתוב עליהם בדברי חז''ל.


לסיכום, גם סברה ישרה - ה' אמר ע''י נביא ישעיהו: ''כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם, יְהוָה.'' (ישעיהו נ''ה, ח') ואלו מכחישים העיזו עד מאוד וטענו טענות שוא שהם, כאלף שנים אחרי מתן תורה בלי שום מסורת, מבינים דעת עליון ויודעים למה התכון שוכן מרומים. איפה ישמע דבר כזה? אלא אנחנו נלך בדרך ישרה אשר סללו לנה רבותינו בעלי קבלה אמיתית ונשתה מים ממעינם אשר לא יכזב לעולם.

נכתב על ידי tito , 18/8/2005 10:02  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  tito

בן: 48




הבלוג משוייך לקטגוריות: דת , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtito אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tito ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ