לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !


פסיכולוגיה בגרוש של עקירה - המירה לסנט אוסטרלי

כינוי: 

בת: 44

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ׳”׳¨׳¢. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שוב לא שקט


עוד פיגוע, ועוד פיגוע, ועוד פיגוע... ואני אפילו לא ידעתי ממנו עד אתמול בלילה.

אותם שידורים שבד"כ מלחיצים אותי ומדביקים אותי למסך בתופעות האלו, פשוט, כנראה לא ראו בזה ארוע מספיק חשוב, טוב נו.... בכל זאת, ב"סך הכל"  שלושה הרוגים...

 

ואני, שכבר נגמר לי, "מה לכתוב", החלטתי להקדיש עוד פוסט, עבור, כאבם של אחרים.

 

כן שלום, לא שלום...

כבר שכחנו מי זה שלום, כמו הטרוריסטים, נדמה לי ששכחו עבור מה הם נלחמים.

פשוט, הגעתי לשלב שהגיון זה לא דבר שאני ממש מחפשת, וגם לא ממש מבינה.

אני סתם... חושבת... "עוד" פיגוע... כמה מרגיעה אותי הידיעה האגואיסטית, שלפחות לא היה שם אף אחד שאני מכירה...

נכתב על ידי , 13/7/2005 11:17   בקטגוריות הרע  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עד העונג הבא...


אז עבר יום, והשמש עומדת לעלות בשמים...

אני מוצאת את עצמי ערה, אחרי בילוי של תחילת סוף שבוע.

אחרי פיגוע, אני תמיד משתדלת להימנע מדברים, להפסיק לחשוב, ולשתות קצת. זה רק עושה לי יותר טוב.

 

אז ביקרתי באיזה מועדון מקומי, עם הרבה ילדים... משום מה, ואולי זה רק לי נדמה, אבל, המועדונים נראים הרבה יותר מלאי אנשים, אחרי ימי תופת.

נכון, התופת הזו לשם שינוי לא פרצה אצלנו. נכון התופת היתה רחוקה מאיתנו, אבל, בשבילי זה היה מספיק קרוב.

 

הכאב בתמונות ובכתבות, שגם אם רציתי להימנע מהם, לא ממש הצלחתי, חדר אלי וצרב אותי.

האלכוהול, שקצת הכהה את חושי, ובעיקר חיטא את רגשותי, נתן לי כמה שעות של רוגע ואושר הרחק מהמציאות הנושכת הזו.

 

עכשיו, האשליה נגמרה עם הבילוי הקצר, וגם האלכוהול שהתנדף, פינה מקומו חזרה לשמש העולה, שלא נותנת לי מנוחה. לפעמים, אני שוכבת לי על החוף, מנסה לתפוס כמה קרניים כמו במזבח, ואז אני תוהה; השמש ששוקעת אצלנו, עולה באוסטרליה, וזו ששוקעת באוסטרליה, אותה אחת ממש שוקעת אצלנו... האם, זמני המשקעים ישתנו, אבל, ימשיכו לזרום?! האם בסוף אגיע לאיזו נחלה, שם לא יהיה צורך במרדף אחרי המנוחה?

 

ועוד מעט, הכל יחזור על מקומו... גם בלונדון, ינקו הכל מהר, יטאטו הכל מתחת לשטיח, והזכר היחידי שישאר הוא הכאב שגם הוא נוטה להתנדף... זמנית... עד העונג הבא...

נכתב על ידי , 8/7/2005 05:41   בקטגוריות הרע  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כולנו קורבנות של עיוורון צבעים


יש שיגידו שהחיים הם לא שחור ולבן. אני מתחילה להבין שהם צודקים: החיים נעים בין ירוק לחום. כאן, בעיקר אני מרגישה שהחיים דווקא מלאים אדום. לפעמים הם ספוגים בקצת ירוק ואנחנו מתבלבלים, אחרי שמתרגלים לריח, בין החום של אמא אדמה לבין הצבע של החרא.

 

את זעקות הדמים מן האדמה, אנחנו אוטמים כמו אוצר אבוד.

אנחנו מניחים אבן קטנה על אבן גדולה יותר, ובונים לנו בית, זה מבצרנו, ארכיטקטורה של בית קברות.

יש לנו הרגשה, שלזבל את העציץ שלנו זה נורא חשוב, כבר שכחנו את ההרגשה הנעימה והמלטפת, של החול הצהוב שתוחם את הים. כל פעם שאנחנו נפצעים מאדמת טרשים, אנחנו ממהרים לשתוף עצמנו במים מלוחים מדמעות על אלו שלא ישובו עוד.

 

השאיפה הגדולה, התגשמה: הפרחנו את השממה.

אנחנו מפנים את מבטנו אל האופק, ומחפשים קו ברור. עוד לא הבנתם שאין קווים לטבע? עוד לא הבנתם שהקווים הם המצאה של אנשים שאוהבים חלוקות?

הקו הירוק, יותר אדום מאי פעם. החומה היא הרבה יותר מקצת בטון.

כמו שתיל, שזה עתה נעקר ועדיין לא הועבר לחור ב"אדמה החדשה", אני תלויה בין שמים וארץ, ואין לי כנפיים.

נכתב על ידי , 14/6/2005 00:34   בקטגוריות הרע  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
4,944
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPETRO ZILLYA אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על PETRO ZILLYA ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ