לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !


פסיכולוגיה בגרוש של עקירה - המירה לסנט אוסטרלי

כינוי: 

בת: 44

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2006

כפרות גלותיות


אתמול, ערב יום כיפור ראשון גלותי שכזה, ישבתי אצל חברים בסלון כמה שעות אחרי תחילת הצום.

נשאלתי שאלה: "אז איך זה יום כיפור בארץ?"

 

??!?!?!?!!?!?!?!!!!!!!!?????????????????

השאלה הזו הכניסה אותי קצת לשוק, אולי בגלל שהיא הגיעה ממישהו שהוא לא רק דובר עיברית אלה שהוא היה בעיני ישראלי לכל דבר, ובמילים אחרות, צבר.

אמנם הבחור חי כאן, בשממה הגולתית האוסטרלית, כבר כמעט עשרים שנה, אך עד עכשיו התיחסתי לשממה הגלותית הזו, כאל גינת ירק ורק עכשיו פתאום אני מתחילה להבין שזה לא גינה ולא יער. רק עכשיו פתאום הבנתי שמבחינת שורשיות, אנחנו (הצברים) נאחזים כאן בחול כאילו היה סלע, ובשמש השורפת כאילו היתה אור.

 

התחלתי לחשוב...

חשוב היה לי לציין, שאני חילונית, זאת אומרת שאולי צמתי פעם או פעמיים בחיים, אבל רב הזמן, יום הכפרות היה בשבילי עוד אחד מימי החופש. אמנם, היתה אווירה מיוחדת כי נהגתי ללבוש לבן, וליסוע הרבה על סקטים/אופניים וכל דבר על גלגלים ובלי מנוע באמצע הכביש ובלי בקבוק מים לצידי, אבל הדברים הכי טובים שיכולתי לחשוב עליהם לגבי יום כיפור היתה מסעדת החומוס בצאת הצום, ה"יציאה" אחרי זה, ואולי הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה בערב הצום כשהולכים להסתובב ולפגוש הרבה חברים ומכרים שלא יצא לי ממש לראות במשך השנה האחרונה. כל הדברים האלו לא רלוונטים למקום ולזמן שאני נמצאת בו עכשיו.

 

כאן ועכשיו, אני נמצאת כמו בקיבוץ מהסוג שמעולם לא הכרתי.

אמנם יש מסביבי הרבה מאוד יהודים אבל אני לא ממש מכירה אותם. הם לעומת זאת, מכירים היטב אחד את השני, והם גם חושבים שהם "יודעים מי אני".

אני זוכרת את הבדיחות בארץ על העולות הפולניות, אלו שמדברות על "להיות בשקט כדי שהשכנים לא ידעו"

עכשיו הבדיחה הזו נכנסה לי קצת לקונטקסט קצת אחר.

בארץ, היתה עולה בי תמיד הרגשה של: לא מעניין אותי, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו.

פה, עולה בי מעין הרגשה של רצון לשמור על אנונימיות. לא רוצה להוכיח את עצמי, אבל נמאס לי כבר שכולם חושבים שהם יודעים אותי.  למהגר ישראלי, אין הרגשה בין היהודים ובין הגויים, של אינדיווידואליות.

אולי הסיבה היא בעיית זהות.

 

אם נסתכל באופן כללי על הנוף:

האוטובוסים פועלים, החוף מלא, הקניונים פתוחים,אפילו השמש זורחת -  יום מיני ימים רבים.

 

יהדות כאן, היא סוג של רעיון שמנסים להגשים אותו כמו אידיאל שמת. ולמה שננסה להגשים אידיאל כזה? אולי בגלל האמת העגומה שהיהדות כאן היא לא עיניין של חיים ומוות, וגם לא עיניין של קדושה אמיתית, כמו שהיו מגדירים את זה כאן: " קדושה genuine " , לצערי, אני רואה את היהדות כאן כסמל סטטוס, שהצבר לעולם לא יצליח לצמוח לתוכו.

אני רואה ושומעת מסביבי הרבה הגדרות, מעין ניסיון להתבלט ולהיות מעל ומעבר לאחר.

למה שצבר ירצה לצמוח לתוך משהו אחר? אולי כי הוא רוצה להשתייך. כשאתה חלק ממשהו אתה רוצה להיות אינדיווידואל ואדם מקורי, כשאתה לא חלק משום דבר, כל מה שאתה רוצה זה למצוא את מקומך ולהשתייך.

לרב המהגרים זה ברור שהחיים לא ממש קלים, הבעיה הגדולה לדעתי היא עם הילדים של הישראלים שהם כאן כבר דור שני למהגרים והם עדיין לא שייכים לגמרי. בעינהם הם לא צברים כי לא נולדו בארץ, והם גם לא ממש יהודים מקומיים, הם מפתחים בעית זהות עם שורשים דקים.

 

יום הכיפורים כאן הוא יום מיוחד. ביום הזה גם אלו שלא מצליחים לצמוח גבוה מספיק לתוך היחוס היהודי המקומי, שהוא לצערי כלכלי בעיקר, מוצאים את עצמם מנסים לעמוד קרוב קרוב לקריאת השופר.

נכתב על ידי , 2/10/2006 07:16  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



4,944
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPETRO ZILLYA אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על PETRO ZILLYA ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ