לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !


פסיכולוגיה בגרוש של עקירה - המירה לסנט אוסטרלי

כינוי: 

בת: 44

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2005

נורמה, איפה את? (= זהות, ציונות, ישראליות, לאומיות)


מהי אותה ציונות? מהו אותו ערך, שגורם לנו להתהלך בגאווה אל מול הקברים ואל מול הדגל, ולא להרכין את הראש?! אנחנו הקורבנות הכי גאים שיש! הורגים אותנו, רומסים אותנו, דורכים עלינו, אבל, אנחנו הכי הכי שיש! אנחנו לא קורבנות, וגם אם כן לעולם לא נודה בזה!

 

כשלבשתי מדים, ידעתי, שחלק מלבישת המדים זה אבדה. את המדים פשטתי לפני עשור, ועדיין, הכל אבדות סביבי. שום דבר לא השתנה. בעצם, יש קצת הבדל... בלי מדים אין כמעט טקסים אליהם אני משתייכת. בלי מדים גם אין אנדרטאות ראויות לציון. יש רק טקסים וכאבים פרטיים מאוד. כמה פרחים וכמה נרות. איך זה שיום הזיכרון הוא יום אבל באמצע של אבל תמידי? למה הוא נועד? גם בלי יום הזיכרון, אני חיה יום יום בכאב הנורא של האבדות סביבי. 

 

כשטיילתי באוסטרליה, במקום ממש קטן עם הרבה אנשים מענינים, נאמר לי ע"י מטיילים אנגלים, שמה שמאפיין את המטיילים הישראלים שהם פגשו, שכולם מאוד לאומניים. כולם מגנים על המדינה. נדמה לזרים, שהזהות הישראלית, לא נתפסת בלי חתיכת הקרקע הזו עם כל חילוקי הדיעות כאן והאפר. בניגוד לבריטים למשל, שהיו מטיילים בגאווה עם דרכון אנגלי, ועדיין היו מתיישבים בכל פיסת חור שרק בא להם לנצל ולעשות ממנה כסף. אני תמיד התקשייתי להסביר. איך מסבירים, לאדם שמעולם לא נפצע,  על אבדה? איך מסבירים לו על קורבנות? איך מעבירים לו את תחושת האבן הקרה אליה אני צומחת, מתוך מקום חם ונעים? ואיך מסבירים לו, שהיום זה יהיה בישראל, אבל, אם הוא ימשיך לעצום עיניים, מחר, זה עלול להיות קרוב מאוד אליו, ולכל אדם אחר בעולם.

ISRAEL IS THE LAST FRONTIER !!! ישראל היא המקום האחרון, לפני שזה יגיע לכל מקום אחר! ולראיה, האחד עשר בספטמבר. ומצד שני, לא בא לי להגן על עצמי במן משפט פתאטי של "אמרתי לכם". זה פשוט לא עושה את העבודה, ולא מעודד.

 

אותה חבורת בריטים, לא הצליחה לתפוס. ואולי זו אני שנכשלתי בלהסביר. אני לא יודעת, איך זה, שדווקא אני שכל כך רוצה "לברוח" מפה, הופכת להיות השגריר של המדינה, והסניגור שלה מרגע שאני יוצאת ממנה.

למה, ואיך רואים אותי כייצוג ישראלי? ואיך אני יכולה לעמוד לכל הציפיות המופרזות האלו? הרי אני שייכת לאותו דור שרוצה פשוט לקום וללכת! דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

 

אז מה זו הישראליות הזו? ומה היא הציונות? והקו הירוק שאנחנו חיים בתוכו, מהו משמעותי למושגים האלו? האם זה הופך אותנו לאבלים בקונצנזוס? האם הופך אותנו הירוק לפחות אדום מדם? האם מחוץ לקו הירוק הדם פחות יקר?! איפה הסולידאריות? איפה ערכים של התישבות והפרחת שממה? ואיפה נאבדו כל האנשים שהאמינו במדינה יהודית? היום סבלנות וסובלנות , הם מעין מושג אופנתי שכזה. ולך דבר עם חבר'ה טרנדים, על כאב, מכה אחר מכה, הרי הטרנד, הוא: "אכול ושתה כי מחר נמות" האם אלו החיים שאנו שואפים אליהם? הרי מדינת ישראל הוקמה דווקא כדי למנוע מצב כזה של טראומה ושואה. האם אנו חיים שוב בשואה? האם אנו חיים?

 

עבדתי מספר שנים במועדון ידוע. יצא לי להכיר מספר אנשים, חלקם סטודנטים זרים (בד"כ אירופאים או אמריקנים). הם טענו, שתמיד הם נהנים יותר מהבילויים בארץ, כי כאן אנחנו מבלים כאילו אין מחר. משתוללים עד הסוף, מטפסים על כל כסא / במה / עמוד, שותים עד שנגמר הכסף...ומביאים הרבה כסף. ולא שוכחים לאכול משהו כשנגמר הבילוי. בד"כ הוא לא נגמר לפני ארוחת הבוקר, או לפני שמישהו מהחבר'ה מקיא. יש משהו קצת כאוסי בסוג כזה של בילוי. מעין: "עכשיו או לעולם לא". האירופאים אהבו את זה. התרגשו מאוד מזה.

כשביקרתי באוסטרליה, פתאום הבנתי. גם המועדון הכי מפואר / מקסים / מושקע / יוקרתי, לא חוגגים בו כמו שאנחנו. נכון יש זיונים ושתיה, אבל, אפילו זה, נמצא באווירה פחות טוטאלית, ממה שאני מכירה בארץ. זה ממש הקשה עלי להנות.

יש בארץ, אנשים שחלק מההתמודדות שלהם היא לעשות דווקא (מעין ישראליות שכזו). דווקא נשב בבתי קפה, ודווקא ניסע באוטובוס, ודווקא נלך להתקבץ באזורים המוניים, ואף אחד לא ישלול את הזכות הזו מאיתנו... אבל, יש את האנשים האחרים, כמוני. אני באמת מפחדת. לא בא לי לעשות דווקא, ושכחתי מזמן איך נראית הנורמליות. אני לא יודעת אם ללכת לקניון ולשתות קפה זה נורמלי או לא. אני לא יודעת אם ללכת למסעדת "מצה", ולאכול חומוס, זה נורמלי, למרות שעשיתי זאת מאז ילדותי כמעט בכל שבוע.

אני לא יודעת אם לשים פרחים על קבר זה נורמלי, פשוט, בשנים האחרונות עשיתי זאת יותר מידי.

אני לא יודעת יותר מה נכון ומה לא, ואין לי מושג לגבי נורמאליות.

 

אולי, אם יגיעו ימים טובים, ואזכה לפינה שלי בגינת הירק של השכן, אצליח להסתכל בעיניים אחרות על העציץ שלי כאן. אולי אז, יותר מעכשיו, אני אצליח, לתעל את הכאב ולהימנע מהאובססיה לקילוף הפצעים, וסוף סוף אמצא את הנורמה הנכספת.

 

 

נכתב על ידי , 11/5/2005 09:38   בקטגוריות המכוער  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



4,944
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPETRO ZILLYA אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על PETRO ZILLYA ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ