לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !


פסיכולוגיה בגרוש של עקירה - המירה לסנט אוסטרלי

כינוי: 

בת: 44

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2005

גשם של מסמרים


איך מתגברים על הרצון  האנוכי של "שוב לרצות לגעת" ?

 

תמיד חשבתי שכשמתים יש דממה. כבר בקבורה הראשונה שהשתתפתי בה, גיליתי, שדממה זה לא חלק מהעסק. למעשה יש הרבה צרחות, רעש, והאשמות.

מזל, שעצים ופרחים לא יכולים לצעוק, כי הרי אז, היינו חיים ברעש מתמיד, ואיך היינו מצליחים להתגבר על זה?

 

מוזר ומפתיע בעיני, שחלק בלתי נפרד מהרגשת השייכות הישראלית נקבעת, בין השאר, ע"י אבלות. אנחנו חברה באבל. מיום ליום, משואה לשואה, אנחנו לומדים להתעלם, להדחיק, ולהשתמש בהרבה מאוד פולידין/ אלווירה וכל שאר חארטה להקל על הפציעות. זה לא עוזר. הזמן כמו הזמן = בורח, והוא בהחלט לא מרפה.

נו שויין...לפחות ה"טבע", מצליח לעשות מזה קצת כסף...כמו שנאמר: העסקים פורחים.

 

בערוץ 8, התארחו היום שלוש עולות ותיקות מחבר העמים, כולן איבדו ילדים, וכולן הסכימו פה אחד שזה עושה אותן להרבה יותר ישראליות מאשר קודם לאבדה. פתאום הן לא לבד במדינה החדשה שלהן. במקום ילדים יש להן הרבה פרחים וחברים. קשה להבנה בעיני, איך הן מצליחות להשלים עם ה"עליה" שביצעו לכאן, מלכתחילה.

 

העציץ שלי (=ישראל), כבר מלא זיבול, אני מרגישה על סף רעלת. מתי? נו... מתי, כבר אוכל לעבור לגינה פורחת ורחבה יותר? איפה ההבטחות למלחמה אחרונה? ...בעצם... סיפרו לנו גם על נסיכים ואבירים על סוס לבן... ואפילו כשהגיע הזאב הרע לטרוף את סבתא, הופיע ציד אמיץ והוציא את סבתא שלמה מהבטן של הזאב...

 

אם הייתי מ"התפוח הגדול", אזי המלחמות היו רחוקות ממני. היו לי כל מיני "אייקונים" של צילומים בשחור לבן עם חיילים אמיצים מוויטנאם. במקום זה, קיבלתי מטח של גשם. גשם של מסמרים. והשמש? השמש בוערת! ובכל זאת הכל חשוך כאן. "...תנו לגדול בשקט/ בערוגה בכפר/ שם השמש תזרח גם מחר!..." ...במקום זה, אני חיה בתוככם כמו צמח בר.

 

מתי המלחמה הזו תיגמר? לצערי לעולם לא!

ולמה לדבר ככה, אתם שואלים? כי אם המלחמה הזו תיגמר תחל אחת חדשה. כבר היו ניצנים לזה.

כשרצו לצרף את הפרחים הנופלים של "נפגעי הטרור ופעולות האיבה", ל"חללי צה"ל", החלה מלחמה: של מי הדם הנקוב יותר?! אלו אמרו, אנחנו פה לא במקרה, אנחנו כאן בשביל ההגנה על העציץ, ואלו אמרו: אנחנו כמו כל שאר העשבים השוטים, אם לא נעקרנו, מגיעה לנו חלקה שלווה. ויזעקו הדמים מן האדמה אל ההנהגה. וההנהגה? איפה הם היו? אלו, כמו תמיד עושים מה שנח להם! מאוד נח לטאטא את הכישלון. בשביל מה ליצור אנדרטאות נפרדות + יום זיכרון נוסף בשנה? הרי זה כמו להודות שלא הצלחנו להשתלט על מטח גשם המתכת האפורה. הבה ונתחכמה לו: ניתן לאלו להילחם באלו, והחזק ישרוד. העיקר שישכחו של מי היתה הפשלה.

 

עשבי הבר והפרחים המקריים, שנקטפו בטרם עת, לא ישובו עוד לעולם. ואני מי אני מה אני? לא הייתי רוצה להיתפס בהתנסות אברהם, בעקדת יצחק.

 

כל פיגוע, מדביק אותי למסך הקטן כמו מגנט. חייבת אני לדעת בדיוק "כמה כמה". כמה הרוגים? כמה פצועים?

ותמיד, אבל, תמיד מבעבע בי הפחד כשמתחילים להתפרסם השמות. לאחרונה, למדתי להתנתק מהמסך הקטן.

ולמעשה, ההתמודדות הזו מביאה אותי לשיאי כאב חדשים. הפסקתי לבקר את האבנים. דבר זה מביא אותי לכאב מסוג אחר. אבל, איך אני יכולה לעמוד בפנים חמות אל מול האבנים הקרות, ואיך אני יכולה להצדיק את קיומי?

 

המסך הקטן, כמו תמיד, מחפש סיפור. "אייטם". הוא לא בוחל באמצעים. הוא רוצה תמונה והוא ישיג אחת. יש לזה מחיר? אולי יש, ומצד שני, גם האבל עובר דרך הטלוויזיה. כמו "ריאליטי שואו", הייתי רוצה להתנתק ולצחוק ולהאמין שהכל מבויים ולא אמיתי. זה לא עובד.

 

ילדה בת ארבע עשרה אמרה לי אתמול: "לפעמים בשביל לגלות עד כמה העץ גדול, צריך לקטוע אותו קודם".

מה אני אגיד לכם? המשפט הזה צרב אותי כמו ברזל לוהט בבשר החי. ולמה הבשר שלי חי? ולמה של האחר הפך לאבן קרה? והם היו עצים גדולים נותני פרות ומעניקי צל... ואני ? כולה עשב בר קטן וזניח.

 

אולי מישהו יכול להביא לי איזה אשם? אני חייבת למצוא מישהוא אשם! אם היה מישהוא אשם, אולי הייתי יכולה לסגור חשבונות. במקום זה, החלטתי! אני מוחלת לכולם... וזה קשה: בלי עין תחת עין, בלי שן תחת שן.

 

מתי כבר, נוכל "לחגוג" את יום הזיכרון כמו את הANZAC DAY? הייתי רוצה שזה יהיה יום כבוד. משהו עם זיכרון רחוק ובלי ריח של מוות. רק חיילים במדים חגיגיים ולבנים שמסתובבים ברחובות בגאווה של מלחים. במקום זה יש לנו יום אבל, עם תמונות של מלאכים.

 

כשהייתי קטנה, ליום העצמאות היה ריח וטעם של צמר גפן ורוד (חלק מכירים את זה בשם: שערות סבתא). היום, אני בקושי מצליחה להתאושש מימי הזיכרון למינהם, ופתאום יש צהלה ושמחה.

יום העצמאות, כבר לא נראה כמו פעם. אין את אותה כמות הבמות ברחובות. גם בפורים, ביטלו ארועים.

ואיך עוברים מאבל מוחלט לצהלה גדולה? מישהו יכול לספר לי את הסוד? עכשיו כבר שום דבר לא נראה לי יותר ורוד כמו פעם. והמתוק? לפעמים מתוק שבא לי להקיא.

 

אז מתי יסגר הברז של גשם המסמרים ?

 

לפעמים אני מנסה לשכוח, לפעמים אני מנסה לזכור.

ותאמינו או לאו, הכאב סתום עוד יותר מהטקסט שלי.

 

נזכור את כולם.

 

 

נכתב על ידי , 11/5/2005 01:00   בקטגוריות הרע  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



4,944
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPETRO ZILLYA אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על PETRO ZILLYA ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ