לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

מין: זכר

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2005    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

8/2005

בזהירות



זו התחלה של סיפור, אז לא משנה מה אני רושם כאן, כי בסוף מה שזוכרים מהסיפור זה את הדבר המוזר שקורה בסוף. אני יכול לכתוב שישבתי מול המחשב והייתי צמא, אז החלטתי ללכת לקנות שתייה ובדרך גם לקחתי את שקית הזבל מהחדר שלי כי היא כבר עולה על גדותייה. מלא טישו יש שם. אני יכול גם להתחיל את הסיפור מכך שאני צועד לקנות שתיה ומהרהר כמה שאני צמא. אתם מבינים, חשוב להדגיש שאני צמא בסיפור. אני גם צמא עכשיו, אחרי שחזרתי מהמכולת, כי השתיה לא קרה. ברגעים אלו ממש השתיה שלי מתקררת במקרר שבמטבח, ואני יושב כאן ומעביר את הזמן בכתיבה של הסיפור הזה. זה הולך להיות סיפור ממש טוב, כי יש לי רעיון חזק ומפתיע. בגלל זה אני לא צריך להתאמץ בפתיחה שלו, כי אני סומך על הסוף החזק שלו. תפנית מפתיעה שתגרום לכם להגיד "פששש, איזו תפנית מפתיעה!"

את הפסקה השניה אני אקדיש להליכה לכיוון המכולת. אני צועד לי, עדיין צמא, זורק את הזבל בדרך וממשיך ללכת. הרחוב די ריק, מלבד שתי נשים שצועדות מולי. אחת מהם נראית לא רע, יש לה חזה נחמד. השניה נראית רע, אין לה חזה נחמד. אין לה שום דבר נחמד. כרגע אני תוהה למה בכלל להזכיר בסיפור המגניב שלי את האשה שנראית רע. זה רק יפגע בשלמותו של הסיפור. למה לעזאזל אני מרחיב כל כך בנושא? שניה, אני חושב רגע. הופ חשבתי! זה מה ששווה בסיפורים, אני יכול לעצור ולחשוב קצת, ואז להמשיך לכתוב, ומי שקורא בכלל לא יהיה מודע לעצירה שעשיתי. יש לי תשובה, אבל אני מעדיף לא לגלות לכם. ואני לא מוחק את החרא הזה כי כפי שאמרתי, מה שחשוב פה זה הסוף, אבל עדיין צריך למלות פסקה.

בפסקה השלישית אני בדרך כלל מתנצל על הפסקה השניה שבה סטיתי מהנושא, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. למרות שאני יודע שזה כן יקרה שוב. בכל אופן כאשר אני מגיע למכולת אני רואה שהם בדיוק שוטפים את הרצפה. אני כבר פונה ללכת משם, אך אחד השוטפים אומר לי "בוא כנס, אל תדאג, רק תזהר לא להחליק."
אני שוקל אם להכנס או לא. מצד אחד רטוב שם ואפשר להחליק. מצד שני כבר לא נעים לי, אחרי שהשוטף הזמין אותי להכנס באופן אישי. אז אני נכנס. בזהירות. מאות מוצרים אומרים לי שלום. מלא טישו יש שם. אני הולך למחלקת השתייה ומעמיס על עצמי כמה בקבוקים. 'מממ בקבוקים!' אני אומר לעצמי. זה הצמא שדופק את המוח. אני הולך לשלם. בזהירות.

הנה, פה אנחנו מגיעים לקטע המעניין!!

אני מניח את הבקבוקים ליד הקופה, והבחור מעביר אותם (נו, אתם יודעים מה קורה בדיוק עם הקוד המגנטי שעל המוצרים וכל זה, אין לי כוח להתחיל לחשוב על ניסוח). "זה יוצא 24 שקל," אומר הבחור. אני מוציא מכיסי כמה מטבעות ומושיט לו 25 שקלים. חלק נופלים ומתגלגלים במורד החרא הזה שלשם מגיעים המוצרים אחרי שמעבירים אותם בחרא הזה עם הקוד המגנטי. אני בנתיים לוקח שקית, אבל הבחור אומר לי שהוא יתן לי שקית גדולה יותר, וממשיך לדוג מטבעות.
לבסוף הוא מוצא את כל הכסף ואז כפי שהבטיח הוא מגיש לי שתי שקיות גדולות ויפות. אבל הוא לא נותן לי עודף!

בנתיים אני רואה שמחוץ למכולת עומדת אשה צעירה שנראית טוב ויש לה חזה נחמד, והיא תוהה אם להכנס למכולת שבדיוק שוטפים אותה, או ללכת לקנות במקום אחר. הבחור מזמין אותה להכנס ולהזהר רק לא להחליק. היא עושה קצת חושבים, ולבסוף נכנסת. מסתבר שהפנייה האישית הזאת ללקוחות פוטנציאלים, בתוספת האזהרה לגבי הרצפה החלקה, מניבה פירות. זה כנראה גורם לאנשים להרגיש שהם במקום ידידותי. להרגיש שאכפת להם ממך. הנה, הוא אמר לי להזהר לא להחליק. כדאי לי לקנות שם.

בנתיים כל המחשבות האלה, והבהייה בחזה הנחמד של האשה הזאת (נשבע לכם שעמדו לה הפטמות) גרמו לי לשכוח מהעודף שהוא עדיין לא נתן לי. בינינו, מה יותר חשוב, שקל מסכן, או פטמות זקורות?
אני מסיים לארוז את הבקבוקים בשקיות ופונה ללכת, כאשר מגיח בדיוק איש זקן למכולת. הוא הולך מאוד מהר יחסית לזקנתו. כשאתה רואה איש זקן אתה מצפה ממנו לקיים את ההסכם שבשתיקה וללכת לאט. אבל לא! הוא חייב לרוץ. בטח הוא מאוד צמא. בכל זאת, חם היום.
בכל אופן, האיש הזקן נכנס כסערה לתוך המכולת ואז זה קורה. הוא מחליק על הרצפה הרטובה, ממריא באויר, ומנפנף בידיו לכל כיוון אפשרי. אחת הידיים שלו פוגעת במין מעמד כזה של עיתונים וכתבי עט שיש בקדמת החנות, ופשוט מעיפה שני גליונות של פנאי פלוס ישר אלי. בלי להתרברב אני יכול לומר שיש לי אינסטינקים מעולים. אני מספיק להתכופף והעיתונים הקשיחים ממשיכים בתעופתם עד שהם נעצרים בתוך פניו של הבחור שניסה לגנוב לי שקל. הוא מצידו מביא זינוק מוזר, ספק מההפתעה ספק מהחבטה, ופוגע עם ידו בקופה, אשר נפתחת מייד, וזורקת מספר מטבעות באויר. ברגע זה הזקן משמיע צעקה מוזרה, ואני מפנה אליו את מבטי. הוא שרוע על הרצפה והיד שלו מקופלת בצורה לא טבעית. משהו פוגע לי בראש וקופץ בחזרה הישר לכף ידי. זה שקל בודד. אני מודה לקופאי על העודף ויוצא מהחנות. בזהירות.

אחרי רצף פעולות לא צפויות שכאלה, חייבים לכתוב עוד כמה שורות. לא משנה מה כותבים בסוף, הרי מה שחשוב כבר התרחש. אלו שורות שמורידות את הקורא מהמתח שנוצר קודם, ונותנות לו לצאת מהסיפור עם חיוך, לשבח את הכותב, ולשוב לשגרת יומו.
נכתב על ידי , 28/8/2005 17:38  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עתיד להשתנות


מרץ 1941. אדולף היטלר יושב בבונקרו ומתכנן פעולות צבאיות עתידיות. הוא שוקל להפר את הסכמו עם ברית המועצות ולתקוף אותם. בעוד היטלר שקוע במחשבות לבדו ליד השולחן הוא שומע קול שמגיע מאחוריו: "תשמע לי..."
היטלר מסתובב לאחור ומגלה שאין שם אף אחד. אבל הקול ממשיך: "אם תפר את ההסכם עם ברית המועצות אתה תפסיד במלחמה."
היטלר קם במהירות, מביט סביבו ועדיין לא רואה אף אחד. "מי אתה?", שואל היטלר בפחד.
"מי אני זה לא משנה", עונה הקול, "מה שמשנה זה שעליך לעשות כל מה שאומר לך לעשות"
"אני לא ממלא פקודות", אומר היטלר, "אני נותן אותן".
"תקשיב לי אדולף", אומר הקול, "אני כאן כדי לעזור לך לנצח במלחמה. אם תעשה כדברי אתה תשלוט בעולם כולו." היטלר הרגיש כאילו הוא משתגע. מנהל שיחה עם אוויר. ואז אמר: "אני יודע מי אתה. אתה המצפון שלי."
"אני בהחלט לא המצפון שלך", אומר הקול.
"אז כיצד ידעת שאני שוקל להפר את הסכם אי ההתקפה עם ברית המועצות? הרי לא שיתפתי את מחשבותי עם איש."
"תשמע לי טוב אדולף ידידי", אומר הקול, "במקום שממנו אני בא אתה הורית לפלוש לברית המועצות והצבא שלך נחל תבוסה קשה."
"אתה טוען שהגעת מהעתיד?", אומר אדולף, ולאחר שהקול עונה בחיוב מוסיף אדולף "אם כך, תן לי הוכחה". מול עיניו של היטלר מופיע גליון של 'דר שפיגל' משנת 1945 עם כותרת ענק "היטלר מובס", ותמונה של גופתו.

"אני מקשיב..." אומר אדולף היטלר ומתיישב בכסאו.
נכתב על ידי , 26/8/2005 02:39  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סבא זקן טומטום


אני הולך בקניון. מולי פיליפינית מובילה כיסא גלגלים שעליו יושב זקן.

אני: "מה קורה סבא?"
סבא: "ממ? ממיי?"
הפיליפינית: "הוא לא לדבר טוב. הוא סבא זקן טומטום"
אני: "איזה כיסא גלגלים מגניב. כמה עלה?"
סבא: "ממיי? הגרמנים???"
הפיליפינית: "אל תדבר איתו. הוא חושב אתה מישהו אחרת"
אני: "טוב. אני לא אדבר עם הזקן הזה. אז מה נשמע אצלך?"
הפיליפינית: "הכל טוב אצלי. יש עבודה שולחת כסף למשפחה"
אני: "כמה זמן את בארץ?"
הפיליפינית: "אני חמש חודשים"
סבא: "מממההה? מי זה הבחורצ'יק? חבר שלך?"
הפיליפינית: "לא, זה איש נחמד"
סבא: "תביאי את הרובה שלי! אני הורג את הגרמני הזה"
אני: "אז מה? יש לך חבר?"
הפיליפינית: "לא."
סבא: "הגרמני הזה רוצה לזיין אותך. בואי נסתתר ביער"
אני: "שתוק יא מזון תולעים"
סבא: "אההה.. הוא רוצה לקחת אותנו ברכבת"
אני: "אין חבר אה? אז מה את אומרת נזרוק את הסבא איפשהו ונעשה משהו?"
הפיליפינית: "לא לזרוק סבא! אני לטפלת בו"
סבא: "איפה הרימון שלי? בטח נפל בנסיעה. אני אתנפל על הגרמני ואת תברחי"
הפיליפינית: "זה לא גרמני. זה איש רגיל"
סבא: "אהה"
אני: "מה את אומרת? אוהבת המבורגר? נקנה לך מנת ילדים טובה"
הפיליפינית: "לא המבורגר. אני לוקחת סבא לבית ואז אני ואתה עושים נוגי נוגי"
אני: "מגניב."
סבא: "אהה"
אני: "למה הוא צועק 'אהה'? נראה לי קרה לו משהו"
הפיליפינית: "הוא תמיד צועק 'אהה' בקניון. זה מפחיד אותו אנשים זרים"
סבא: "אהההההההה"
אני: "הוא לא נשמע טוב. נראה לי כואב לו משהו"
סבא: "כואבבבבבבבב"
אני: "את רואה?"
הפיליפינית: "הוא עושה כאילו כואב שאתה תלך מפה"
אני: "שמע, אתה שחקן טוב!"
סבא: "אההה. אהה!!"
הפיליפינית: "טוב, בוא נקח את סבא לבית"

אנחנו מגלגלים את סבא לבית. שמים אותו מול הטלויזיה ומתיישבים על הספה.

הפיליפינית: "אתה רוצה אני עושה לך מסג' פיליפיני?"
אני: "כל דבר שיוביל לזיון מותק"

אנחנו מתחילים להתמזמז. סבא בוהה בנו ומזיל ריר.

אני: "זה לא מפריע לך שהזקן מסתכל?"
הפיליפינית: "זה מסורת אצלנו לתת למבוגרים להסתכל"
סבא: "אהה"
הפיליפינית: "אתה רואה? הוא נהנה"
סבא: "אהההההההה"
אני: "נשמע כאילו הוא סובל"
הפיליפינית: "לא.. הוא נהנה בטוח. תמיד שהוא צופה בי מזדיינת הוא נהנה"
סבא: "אהה אהה אההההההה"
אני: "נשמע יותר כמו התקף לב"
סבא: "אההה אהההה"
הפיליפינית: "אני מכירה את סבא. הוא נהנה"
סבא: "אה"
אני: "טוב, אם את אומרת"
הפיליפינית: "אתה לא דואגת. סבא בסדר"
אני: "שמת לב שנהיה שקט פתאום?"
הפיליפינית: "כן."
אני: "סבא שותק"
הפיליפינית: "נכון"
אני: "נראה לי שהוא מת"
הפיליפינית: "לא יכול להיות"
אני: "הוא לא סתם את הפה לשניה עד עכשיו"
הפיליפינית: "אולי הוא התעייף?"
אני: "לא. הוא מת!"
סבא: "אהה"
אני: "טוב, טעות שלי."
הפיליפינית: "בוא סבא.. תצטרף אלינו!"
אני: "מה את דפוקה? שום סבא"
הפיליפינית: "מה אתה עושה עניין גדולה. זה רק סבא"
אני: "את פיליפינית חולה בראש"
הפיליפינית: "לסבא יש זיקפה גדולה. סבא בא תצטרף ויהיה כיף"

סבא קם מהכיסא גלגלים, מוריד את המכנסיים וחושף את זיקפתו האדירה.

אני: "מה החרא הזה?"
סבא: "אהה! נזיין את הגרמני!"
הפיליפינית: "כן!"
אני: "אני מסתלק מפה. אתם חולים!"
הפיליפינית: "אם אתה לא רוצה שב בכיסא גלגלים של סבא ותראה אותנו"
אני: "אהה"
סבא: "למה הוא צועק 'אהה'? נראה לי קרה לו משהו"
נכתב על ידי , 22/8/2005 10:03  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חרא ירוק


אני לא יודע מה שלומי שם בקססה, אבל בשניה שהורדתי את הראש הראשון כל הקירות בחדר שלו התחילו להצמיח ענפים. מכל פינה יצאו שיחים ירוקים. בטלוויזיה, שעד לפני רגע שידרו את האקדח מת מצחוק פתאום היה סרט טבע על ג'ונגלים וקופים ותוכים, אבל כל הנשיונל ג'אוגרפיק הזה לא ציית לגבולות של הטלוויזיה וגלש החוצה לתוך החדר. הסתכלתי על שלומי לראות אם גם הוא רואה את היער שצומח פה, אבל שלומי כבר לא היה שלומי. הוא הפך למדריך טיולים עם ציוד מלא - מימיות, חבל כרוך על צווארו, אפילו רובה צייד. צמח לו שיער ארוך וזקן ובגדים אפורים-ירוקים, כמו בגדי הסוואה כאלה של חיילים בויאטנם.

המדריך הזמין אותי להצטרף אליו לטיול בג'ונגל. סירבתי בטענה שאין לי כוח ונשכבתי על הגב. הוא ניסה לשכנע אותי שטיול יעשה לי טוב אבל התעלמתי ממנו, בוהה בקופים שנתלו מן הענפים שבתקרה. לבסוף הסתלק המדריך אל תוך הג'ונגל העבות, מותיר אחריו את הבאנג. הורדתי עוד ראש וחזרתי לשכב על הגב. אחד הקופים משך את עיני - הוא עשה סלטות ועבר מענף לענף, כמו טרזן. עקבתי אחרי תנועותיו במשך מספר דקות, מהופנט ומוקסם. העיניים התחילו להסגר לי ובכלל שקעתי בעייפות נעימה כזאת. נרדמתי.

פקחתי את עיני ומייד עליתי לישיבה. לצידי, על פינת המיטה ישב הקוף ואכל פירות קטנים וצהובים אשר גדלו מתוך שיח. הקוף החדיר את ידו אל תוך השיח ושלף משם את הפירות האלה, חוזר על הפעולה פעמים רבות, ולועס בפה פתוח. הוא הציע לי מהפרי, הנדתי ראשי לשלילה. לפתע הופיע המדריך כשבידו קרש שטוח שעליו מונח פרי ענקי ושטוח, כמוהו לא ראיתי מעולם. המדריך והקוף קרעו מהפרי המוזר חתיכות ואכלו בתאווה. שוב הציעו לי חתיכה ושוב סירבתי.

על אחד העצים ראיתי דמות משונה. מעין גמד עם שיער לבן, שהתרוצץ לכאן ולכאן. הקוף והמדריך הבחינו בו, וצפו במעשיו אשר גרמו להם לצחוק בקול רם. הם המשיכו לאכול מהפרי השטוח, אך מבלי להסיר מבטם מהגמד הלבן.
בשלב מסויים הצטרף לגמד עוד יצור מתרוצץ. הפעם הוא היה כושי, וספג חבטות בסדרת תאונות עם כל מני ענפים ושיחים. המדריך והקוף כמעט נחנקו מרוב צחוק.
לפתע עלו מהעץ של הגמד והכושי אורות כחולים ונשמע צפצוף בקול רם. זה גרם לי לעצום את עיני לרגע ולנער את ראשי. כאשר פתחתי את עיני נדהמתי. לא הייתי בג'ונגל יותר. הייתי בחדר של שלומי, על המיטה, מול הטלויזיה שבה היה "האקדח מת מצחוק". לידי על המיטה ישבו שלומי ועוד אחד שלא הכרתי, מגש ריק של פיצה היה זרוק לרגליהם ליד אריזת במבה גמורה. "יפה שהתעוררת", אמר שלומי, "תכיר- זה חבר שלי משה מרמלה".
נכתב על ידי , 14/8/2005 08:26  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ציצים מפורסמים שאני אוהב לבהות בהם


לורה סווישר
יש סדרה בשם "המחורפנים" בערוץ 26 בYES. זו תוכנית על אינטרנט ודברים מוזרים (הנחיתה על הירח היתה זיוף / שיבוט של חיות מחמד... וכו')
לורה היא הסייד-קיק. המנחה השניה, שיושבת על הספה ותוקעת פה ושם איזה משפט. ובכן, ללורה סווישר (המכונה דה סוויש) יש צמד עופרים נפלא. אני מוצא את עצמי זועף לכיוון המרקע בכל עת ששדיה לא בפריים, וחש געגועים עזים. כשהם מופיעים שוב אני נמלא בתחושת חמימות.

עינב גלילי
היא מנחה תוכנית בוקר בערוץ 2. לפעמים יוצא לי לבהות. הכל תלוי במחשוף. לפעמים היא לובשת משהו טוב, אז אני מסוגל להשאר עליה גם היא תדבר על הנושא הכי משעמם בעולם. עינב מודעת בבירור ליכולות ההיפנוטיות של שדייה, והיא מנצלת אותם. אפילו תנועות גופה - מעין רכינות קלות - הן אמצעי לפיתוי, אשר היא מתאמנת עליו לבטח מול המראה. הדבר היחיד שמעיף אותי מהחזה שלה הוא הפרסומות.

אם היתה תוכנית של שעתיים רצופות, בלי פרסומות, שבה יהיו על המסך זוג שדיים הגונים, אני מניח שאני אצפה בה ללא הפסקה.

שמתי לב שהרבה מהציצים שאני בוהה בהם נמצאים על המסך בשעת בוקר מוקדמת. מכאן אני מסיק שהגורם לבהייה שלי אינו בהכרח טיב הציצי, אלא השעה שבה הוא מופיע. שעת בוקר מוקדמת עבורי היא בעצם שעת לילה מאוחרת, כיוון שלא ישנתי כל הלילה. זו שעה שבה חושי מעורפלים קמעה, ואני לא מתנהג בה כרגיל.

ציצים שווים נוספים:
אילנה אביטל
אפרת רייטן

זה מה שעולה לי כרגע בראש
נכתב על ידי , 12/8/2005 03:29  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלום, אני סיפור קצר


להיות סיפור קצר זה בכלל לא קל. רוב הזמן אתה זרוק באיזה מקום ואף אחד לא קורא אותך. אני עוד במצב יחסית טוב, כי אני נמצא באתר אינטרנט, וקוראים אותי די הרבה. אבל יש סיפורים שנכתבו באמצע שיעור משעמם בבית ספר בתוך איזו מחברת, ובסוף שנת הלימודים הם נשכחו בתוך ארון או מגירה, מוקפים בסיכומי שיעור וציורים של המורה. על סיפורים כאלה אני ממש מרחם. יש כל מיני סוגים של סיפורים קצרים. אני לא רוצה להתרברב, אבל אני מחשיב את עצמי לסיפור מהסוג הכי משובח. מי שכתב אותי כל כך התלהב ממני. הוא כתב הרבה סיפורים אבל אני הסיפור הכי טוב שיצא לו. בזמן שהוא כתב אותי אני הצצתי אליו מתוך המחשב וראיתי אותו שקוע בתוך המקלדת עם חיוך על פניו, כאילו הוא ידע שהולך לצאת לו סיפור מוצלח שכמוני. מידי פעם הוא נעצר וקרא אותי. לפעמים תיקן שגיאות כתיב. היה גם איזה רגע שהוא הפסיק להקליד ולקח שלוק מבקבוק קולה. בחור חביב. יודע להקליד די מהר. אני מחבב אותו. אחרי שהוא גמר לכתוב אותי הוא שמר את הקובץ וקרא אותי מהתחלה עד הסוף. ראיתי את פניו המאושרות וגם אני הייתי מאושר. הוא הדליק סיגריה והחיוך לא עזב את פרצופו גם כשעשן יצא מפיו. לאחר כמה דקות הוא התחבר לאינטרנט והכניס אותי לפורומים, שלח אותי לחבריו בדואר אלקטרוני, ופחות או יותר עשה הכל כדי שיקראו אותי כמה שיותר אנשים. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסיפור קצר. להיות מופץ ולהקרא. האינטרנט הוא מקום מגורים נפלא לסיפור. אני חייב את חיי לאיש שכתב אותי. שתי לחיצות על העכבר והייתי היסטוריה. בכל אופן אני רוצה להודות עכשיו לך, הקורא. בלעדיך חיי היו משעממים כחייו של סיפור שנכתב למגירה. אני חושב שאני הסיפור היחיד שמעז להחשף ככה בלי בושה ולספר לך על החיים. כל הסיפורים שאני מכיר מתביישים ומתחבאים מאחורי האדם שכתב אותם, אבל אני שם את הקלפים על השולחן ומגלה לך את האמת. אני סיפור קצר עם אישיות משל עצמי, והאיש שכתב אותי, מוכשר ככל שיהיה, הוא לא העיקר כאן. אמנם הוא זה שנתן לי חיים, אך אני זה מה שחשוב. הרי כולם זוכרים את אלברט איינשטיין, אך מי יכול לומר שהוא זוכר את הוריו, שנתנו לו חיים. מלבד זאת, לי יש פוטנציאל לחיות חיי נצח, בעוד האיש שכתב אותי ימות במוקדם או במאוחר. בסוף שלי ישנה בקשה ממך, הקורא הטוב. לא בקשה גדולה מידי. אני מבקש ממך לאפשר לי להמשיך להתקיים. עזור לי לחיות חיי נצח. תן לחבריך לקרוא אותי, עשה ממני עותק. בכל פעם שקוראים אותי אני מתמלא באושר. אני מקווה שנהנת כי אני בהחלט נהניתי.
נכתב על ידי , 10/8/2005 01:37  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה הוא נטפל דווקא אלי?


אלי לומד בכיתה שלי, אבל הוא גדול ממני בשנתיים. אם הייתם רואים אותו ישר הייתם מבינים למה. הבנאדם הזה הוא טיפש. הטבע מפצה על מחסור במשהו בעודף של משהו אחר. בדיוק כמו שחוש השמיעה יהיה יותר מפותח אצל אדם עיוור, אצל אלי החוסר ביכולת אינטלקטואלית יצר עודף של כוח פיזי. לצערי למדתי פרט מידע זה על בשרי.
אלי נהג להכות אותי כמעט על בסיס יומי. בהפסקות, אחרי בית הספר, בטיולים שנתיים, וסתם מתי שנפגשנו במקרה ברחוב. זה לא שינה לו אם הייתי לבד באותו הזמן או אם הייתי אם חברים. המשוואה היתה פשוטה: אלי רואה אותי = אלי דופק לי מכות. אני לא יודע למה הוא נטפל דווקא אלי. זה לא שהוא הרביץ רק לי, אבל הוא הרביץ בעיקר לי.
אביעד, החבר הכי טוב שלי הציע לי להלשין עליו למורה או למנהל, אבל אני לא רציתי כיוון שהמשוואה גם פה היתה פשוטה: אלי מגלה שהלשנתי עליו = אני זקוק לכיסא גלגלים. אלי העסיק את מוחי במשך כל היממה. ביום פחדתי ממנו, וניסיתי להתחמק מפגישה איתו. ובלילות הייתי חולם עליו.
בחלום אחד היו לי כוחות על טבעיים וגרמתי לאלי להתאבד, בחלום אחר הייתי צלף ופיזרתי את מוחו של אלי ממרחק של 120 מטר. לפעמים החלומות היו סיוטים ואז אלי הוא זה שהיה איזה מפלצת או טרוריסט שתולש לי איברים חשובים מהגוף בעודי חי.

בוקר אחד הגעתי לבית הספר, ואלי עמד וחיכה לי מחוץ לשער הראשי. הוא נראה זועם. "היום תחטוף חזק כי בית"ר ירושלים הפסידו", אמר והתקרב אלי במהירות עם מבט של לוחם אכזרי שהרגע איבד את חברו הטוב בקרב. אני השלכתי עליו את הילקוט ופתחתי במנוסה. רצתי אולי רבע שעה בלי להביט לאחור ונעצרתי רק בטיילת ליד הים. היו שם הרבה זקנים עם בגדי ים, דבר שהיה מצחיק אותי אם לא הייתי במצב הזה. אני מכיר את אלי טוב, ובדרך כלל כשהוא מרביץ לי זה מכות של צחוק, זאת אומרת שהוא מכה אותי מתוך הנאה. אבל היום לפי הבעת פניו, שבטח אחלום עליה במשך שנים, ידעתי שהמכות יהיו מתוך כעס. ואלה מכות שאני לא מסוגל לספוג. לכן הייתי במצב של פאניקה ממש. בכל רגע הפנתי את מבטי לאחור בתנועה מהירה כי חשבתי שמאוחרי עומד אלי. לא היה שום סיכוי בעולם שאני אחזור היום לבית הספר. אני אשאר כאן ליד הים.

שעתיים מאוחר יותר ישבתי על ספסל והייתי רגוע יותר. לא מספיק רגוע בשביל ללכת לבית ספר, אבל מספיק רגוע כדי לענות לאדם שהתיישב לידי ושאל אותי מה התאריך היום.
הוא היה לבוש בחליפה עם עניבה ואחז בתיק שחור. הוא נראה צעיר, בן 30 בערך, ושיערו היה שחור ומסורק לאחור. המבטא שלו היה מעין שילוב בין מבטא אמריקני למבטא גרמני. היה בו משהו משונה, אך לא זיהיתי את הדבר.
19 באוקטובר, אמרתי במחשבה שהמידע שסיפקתי לו זה עתה יהיה מספיק, אך הוא שאל במבטא המיוחד שלו אם אני יוכל בבקשה לומר לו מהי השנה הנוכחית.
יכלתי לענות לו בפשטות, אך האדם הזה עניין אותי וחששתי שאם אומר לו את השנה הוא יודה לי ויעזוב את הספסל. רציתי להוציא ממנו גם פרטים. אדם ששואל אותי מה השנה הוא אדם מעניין. לכן אמרתי "איך יתכן שאינך יודע מהי השנה הנוכחית?"
"זה פשוט", ענה הבחור, "אני מבקר".
"מבקר את מי?", שאלתי.
"אינך מבין", אמר, "אני מבקר. כלומר תייר"
"תייר מאיפה?"
"למה אתה מתכוון?"
"מאיפה הגעת? אם אתה תייר זה אומר שבאת לכאן מאיפה שהוא. אז מאיפה הגעת?"
"מכאן"
"סליחה?"
"תבין, אני מבקר מזמן אחר".
הוא אמר את זה בפשטות, כאילו שאמר שהוא נוסע על אופנוע.
"אתה הגעת מהעתיד?", שאלתי. כמובן שלא האמנתי לו אבל נהניתי מהשיחה.
"כן", ענה, "מהעתיד"
"איך בדיוק הגעת מהעתיד?"
"בעזרת זה..", אמר והראה לי את התיק השחור שלו.
"זאת מכונת זמן?"
"כן", ענה, "ועכשיו תאמר לי מהי השנה?"
"בסדר. השנה היא 2001".
"יופי. בדיוק הזמן שרציתי להגיע אליו. לפעמים ישנם תזוזות, אתה מבין. לכן רציתי לוודא שאכן הגעתי ליעדי."
"איך מכונת הזמן פועלת?", שאלתי.
"מאיפה אני יודע איך מכונת הזמן פועלת", אמר לי המבקר, "אני רק משתמש בה."
"ואיך תחזור לעתיד?"
"כל שעלי לעשות זה לאחוז בתיק שלי באותו רגע שהוא מכוון לחזור. והרגע הזה הוא בעוד 167 וחצי שעות.", הוא הראה לי מסך קטן על התיק שעליו היו ספרות שרצו אחורה. "ברגע שיגיע השעון לאפס, התיק ישוב לעתיד יחד עם האדם שיאחוז בו, שזה אני".
כנראה שבתקופה שלו אין גניבות והוא לא העלה על דעתו שקיים סיכוי שאני אחטוף ממנו את התיק ואברח. אני מתאר לעצמי שהוא היה מאוד מופתע כאשר רצתי במהירות לכיוון הבית שלי, אוחז בתיק השחור.

כשהגעתי הביתה נכנסתי מייד לחדר שלי ונעלתי את הדלת. ניסיתי לפתוח את התיק ללא הצלחה. זה לא היה תיק, זו היתה קופסא שחורה אטומה עם ידית. המספרים המשיכו ללכת אחורה. חישבתי כמה ימים נשארו עד שיתאפס השעון. קצת פחות משבוע. החבאתי את התיק מתחת למיטה והלכתי לאכול ארוחת צהריים. "איפה הילקוט שלך?", שאלה אמא שלי. "שכחתי אותו אצל אביעד", שיקרתי. למחרת רציתי להשאר בבית, אבל אמא לא קנתה את ה'כאב בטן' שלי והכריחה אותי ללכת. בבית ספר אביעד נתן לי את הילקוט שלי. טוב שיש לי חבר כזה טוב. בהפסקה שאלתי את אביעד מה הוא היה עושה אם היתה לו מכונת זמן והוא אמר שהיה חוזר כמה שנים אחורה ומלמד את אלי לקח. בדיוק כשהוא אמר את זה אלי ראה אותנו ובא להרביץ לי, אבל היו אלה מכות רגילות שאליהם כבר הספקתי להתרגל. כשחזרתי הביתה בדקתי דבר ראשון את התיק, והמספרים כל הזמן רצו אחורה והתקרבו לאפס.

שבוע לאחר שגנבתי את התיק קמתי בבוקר וראיתי שנותרו שעתיים וחצי עד לאפס. לא רציתי להתחיל להתווכח עם אמא בשביל לא ללכת לבית ספר, לכן הכנסתי את התיק לילקוט ויצאתי מהבית. ישבתי בחצר במקום שאמא לא תראה אותי והוצאתי את התיק. המספרים ירדו שניה אחרי שניה. חיכיתי.
כאשר נותרה דקה אחת אחזתי את התיק בחוזקה וספרתי ביחד עם השעון. שלוש, שתיים, אחד, אפ.. היה מעין הבזק של אור לשניה ואז הכל השתנה. עד עכשיו ישבתי ליד שיחים וכעת לא היו שום שיחים, רק אשה שעמדה לידי ובניינים גבוהים ברקע. "קוד נחיתה בבקשה", אמרה לי האשה.
"סליחה?"
"תאמר לי את הקוד שלך"
"אין לי קוד"
"סליחה?"
"אמרתי שאין לי קוד."
האשה הוציאה מהכיס שלה משהו שנראה כמו קופסת סיגריות וקירבה את זה לפרצוף שלי. שניה אחר כך היה שוב הבזק אור קצר, והכל נעלם. עמדתי כעת מול שופט.
"אתה נאשם בגניבת מכונת זמן, ביקור ללא אישור, ונסיון לשינוי העבר. האם אתה מודה?"
"לא מודה בכלום".
"אם כך אתה משוחרר ללכת. מייד תשוב לתקופתך"

הופעתי במיטתי. אמא אמרה לי שאני כבר מאחר לבית הספר. רצתי והגעתי בזמן. במהלך הלימודים חשבתי על המערכת המשפטית של החבר'ה מהעתיד. היא פשוט פתטית. בדיוק כמו שהבחור עם המבטא לא ציפה שאני אגנוב לו את התיק. הם תמימים כאלה. הרי הגיע לי עונש.
בהפסקה אלי שוב הכה אותי. אני אף פעם לא הבנתי למה הוא נטפל דווקא אלי.
נכתב על ידי , 7/8/2005 01:57  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ראש טוב לעסקים


לדני בן פורת היה מאז ומעולם ראש טוב לעסקים. כשהיה בן 10 וכל חבריו חשבו על ממתקים הוא חשב על כסף, ומכר כדורי שוקולד מצופים בקוקוס. כשהיה בן 13 וכל חבריו חשבו על צבי הנינג'ה הוא חשב על כסף, והקים דוכן של קומיקס וצעצועים בגינה. כשהיה בן 17 וכל חבריו חשבו על זיונים הוא חשב על כסף, וקנה 3 בחורות מאוקראינה. כשהיה בן 18 וחצי הוא נסע במרצדס שחורה שעלתה כמו סך הניתוחים של מייקל ג'קסון. כאשר משאית של דלק האיצה לצידו, ומשאית של גפרורים האיצה מהכיוון השני, עלה לדני רעיון כיצד להרויח עוד כסף. הוא ימציא מצית שפועלת על אדומים של גפרורים. כל פעם שנגמר המצית, קונים קופסת גפרורים ומוציאים (בעזרת פיסת מתכת קטנה שתוצמד למצית) את האדום מהגפרורים. ואז מכניסים את זה לתא מיוחד בצד המכשיר... הרעיון התגבש במוחו של דני, הוא היה כה שקוע במחשבה, עד שלא שם לב
שהוא סוטה מעט הצידה, וגורם למשאיות להכנס זו למסלול של זו. רק בשניה האחרונה התעשת דני ומשך את ההגה בכוח כדי לברוח מהתאונה. דני אכן הציל את המשאיות מהתנגשות, אך המרצדס שלו לא עמדה בסטיה החדה, והתהפכה. השמשה הקדמית התנפצה, וחלקיה הוטחו בפניו ובצווארו.

לדני בן פורת היה מאז ומעולם ראש טוב לעסקים. כעת ראשו של דני בן פורת נח על הכביש המהיר, בעוד גופו החגור נשאר במרצדס, אשר עדיין לא הגיעה לעצירה מלאה. היא עדיין נגררה הפוכה לאורך הכביש, מרחיקה בין גופו של דני לראשו. כל זה לא הטריד כלל את דני. הבירוקטיה לאחר המוות הרבה יותר מהירה באשר בחיים. דני כבר ישב על ספה נוחה מול איש זקן עם שיער לבן, שהראה לו בוידאו קטעים מחייו.

"מאיפה השגת את הוידאוים האלה?", שאל דני בזמן שעל המסך ראו אותו אוסף גור חתולים מהרחוב ומאכיל אותו. הזקן לחץ על כפתור בשלט ועצר את התמונה.
"המלאכים שלי מצלמים את כל מה שקורה בעולם".
"וואלה", אמר דני, "אתה רוצה להגיד לי שיש לך פה קסטות של סיכום החיים לכל בנאדם בעולם?".
"כן"
"אתה יודע בכלל על מה אתה יושב כאן?", אמר דני בהתלהבות, "תחשוב על כל הפעמים שבנאדם אומר 'הייתי נותן הכל כדי לראות את התגובה שלו', או 'בנזונה של פיגוע יוסי, חבל שלא הבאת מצלמה'. אפשר למכור את החרא הזה. אני רוצה להכנס איתך לעסק הזה."
"אבל אני אלוהים, אני כל יכול. בשביל מה אני צריך כסף?"
"תוכל לקנות אבן כל כך גדולה שלא תוכל להרים, תוכל להנפיק את היקום בבורסה, יודע מה עזוב את זה, תוכל לשכור את הגיהנום מהשטן לסופשבוע".
"אני חושב שעלית פה על משהו מעניין".

שבועיים לאחר מכן ישב דני במשרדו שבגן עדן צפון. מלאכית כוסית הגישה לו קפה ועוגיות. "בואי תביאי לי קצת סוכר", אמר דני.
"שמתי 4 כפיות כמו תמיד", אמרה.
"לא התכוונתי לסוכר הזה בובה".
בדיוק בזמן שדני זיין את המלאכית בין הכנפיים (תנוחה גנעדן), נכנס ה' למשרד ואמר "אל תפריעו לעצמכם, צמד כופרים. רק באתי להודיע שאנחנו נוסעים כל הצוות לסופשבוע בהילטון גיהנום. יהיה פיצוץ".

ביום שישי דני שוכב על ערסל בחוף של לבה רותחת, לידו המלאכית הכוסית, והשם מוציא שישיית בירות מצידנית ומחלק להם. "חם, אה?".
"כמו סאונה", עונה דני. כולם פורצים בצחוק מטורף.
נכתב על ידי , 4/8/2005 05:52  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חומוס קטלני


השעה הייתה 12:30 כשמוטי עזב את מסופו ושם פעמיו לעבר המסעדה החביבה עליו. חביבותה של המסעדה נבעה ממחיריה הזולים והעדרם של מיחושי קיבה לאחר סעודת צהריים. מוטי לא ידע זאת, אבל החומוס שזה עתה סיים לאכול יהרוג אותו בדיוק בעוד 4 שעות. מוטי שילם ויצא ממסעדת "ביטון ובניו שיפודים ושווארמה 22 שקל מנה ופחית", שאותה פקד כמעט מידי יום. בדרכו חזרה אל המשרד הוא הצית את הסיגריה האחרונה בחבילה, זרק את החבילה, חיפש בכיסו כסף קטן, סינן 'שיט', חיפש כסף גדול, סינן 'שיט' שוב, שינה את כיוון הליכתו לעבר הכספומט, והביט בשתי בחורות נאות שחלפו על פניו.
מוטי לא ידע זאת, אבל באותו הרגע שהוא התעסק עם הבנקט שלו, שלושה בבונים ניצלו את תמימותו של העובד החדש בגן החיות המרוחק לא יותר משני קילומטרים ממיקומו הרגעי של מוטי, וברחו מכלובם. הבבונים רצו ברחבי העיר והטילו אימה בקרב העוברים ושבים. מוטי השליך את בדל הסיגריה שהספיקה להעלם, ופנה לעבר הקיוסק הקרוב. הפעם השכיל לרכוש שלוש חפיסות של הסוג הקבוע, בניגוד לחפיסה הבודדת שקנה בפעם האחרונה. עם כניסתו של מוטי למשרד הוא התיישב מול המחשב ועשה ריפרש לוואלה כדי להתעדכן. "יריות על שכונת גילה, אין נפגעים" היה העדכון האחרון. מוטי שב לעבודתו.
שרה, מהחדר ליד, נכנסה ושאלה אם בא לו קפה כי היא מכינה לעצמה. מוטי הנהן להסכמה. מוטי לא ידע זאת, אבל באותם רגעים במרחק של קילומטר ממשרדו, התקיים מרדף נועז של חמש ניידות משטרה אחר שלושה בבונים. מוטי הביט בשעונו. 14:05 היתה השעה העדכנית. שרה נכנסה עם שתי כוסות קפה בידיה. "תודה רבה", אמר מוטי.
שרה לא ידעה זאת, אבל מוטי היה דלוק עליה וחיפש בשבועות האחרונים דרך מקורית כדי להזמין אותה לצאת איתו. מוטי החזיר את מבטו אל מסך המחשב. הוא עבד במרץ ולא שם לב לזמן החולף. כאשר יצא להפסקת עישון גילה שכבר 16:30, כלומר יום העבודה מסתיים בעוד כחצי שעה. הוא החליט לשאול את שרה אם היא תרצה לשתות איתו משהו אחרי העבודה. אמנם זאת לא דרך מקורית, אבל בהחלט דרך לא רעה. מוטי אזר אומץ וניגש לחדר של שרה, שם מצא אותה משוחחת בטלפון. היא סימנה לו עם היד שתתפנה אליו בעוד כמה שניות, והוא סקר את החדר במבטו. מוטי לא ידע זאת, אבל השוטרים הצליחו להרוג את אחד הבבונים, וללכוד אחד חי. כעת נותר בבון אחד חופשי והוא המשיך בריצתו, כשלוש מאות מטרים בלבד ממשרדו של מוטי. שרה ניתקה את הטלפון והביטה במוטי. "כן?", שאלה. מוטי הזיע וגמגם, אבל בסופו של דבר הצליח להוציא משפט נכון תחבירית מפיו. "שרה", אמר, "רציתי להציע לך ללכת לשתות משהו אחרי העבודה אני ואת כלומר שנינו, הכוונה לקפה או מה שתרצי, אפשר גם תה אם את רוצה. את רוצה?".
שרה חייכה ואמרה שהיא תשמח. בשעה 17:00 בדיוק יצאו שרה ומוטי מהמשרד. הם נכנסו לרכבו של מוטי, שהתניע ויצא מהחניון. לאחר נסיעה של כמה שניות התנגש הרכב במשהו. מוטי בלם מייד ויצא מהאוטו. על הכביש שכב בבון פצוע. הבבון לא ידע זאת, אבל פציעתו לא היתה חמורה, והוא צפוי להתאוששות מלאה בתוך שבועיים.
"מה זה צריך להיות? קוף?", מלמל מוטי, "שמישהו יקרא למשטרה". באותה השניה נעצרו כמה ניידות משטרה ליד רכבו של מוטי. הם אספו את הבבון מהכביש והסיעו אותו בניידת. את מוטי ושרה הם חקרו במשך כמה דקות ולבסוף שחררו אותם לדרכם.
"אני מניח שלא נשתה משהו", אמר מוטי. "למה לא?", אמרה שרה, "דווקא עכשיו אני זקוקה לכוסית משקה". הנזק לרכב מפגיעת הבבון לא היה גדול במיוחד. מוטי נסע לבית קפה ששרה המליצה עליו, החנה את האוטו, יצא מהאוטו, פתח בג'נטלמניות את הדלת לשרה, והם נכנסו לבית הקפה. לאחר שהזמינו משקאות הם שוחחו ושרה סיפרה לו שהיא שמחה שהוא הזמין אותה, ושהקטע עם הבבון היה מוזר מאוד.
"בואי ואספר לך משהו מוזר באמת", אמר מוטי, אחז בבטנו ונפל על השולחן בקול חבטה שנשמע היטב בכל חלקי בית הקפה. שרה לא זכתה לשמוע את הדבר המוזר של מוטי, אבל היה לה דבר מוזר אחר. דייט שהסתיים במוות בגלל חומוס קטלני.
נכתב על ידי , 3/8/2005 00:25  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





158,773
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבא קריר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבא קריר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ