לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

מין: זכר

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2005    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

6/2005

מוני הגבר


את מוני פגשתי לראשונה בפעולה של המועדונית. בן דוד שלו היה אחד מהמדריכים שמה, אז מוני בא איתו לפעולה כי היה לו משעמם. כבר מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא מיוחד. אני לא יודע מה זה היה שגרם לי לחשוב כך, אולי הצורה שבה הוא בעט בחתול, אולי השלמת סיבוב של היד לאחר זריקת האבן על הילד האתיופי שעבר שם. התקרבתי אליו ומייד מצאנו נושא לשיחה, פיגועים. כשמוני דיבר היה לו מין ניצוץ כזה בעיניים, וחיוך שובבי. התאהבתי בו מהשניה הראשונה.

כשאני אומר שהתאהבתי במוני אני לא מתכוון שרציתי לגעת לו בבולבול או משהו כזה. אני מתכוון שנורא רציתי להיות בקרבתו, לדבר איתו, לשחק איתו כדורגל, דברים כאלה. לצערי מוני היה גר נורא רחוק והייתי יכול לפגוש אותו רק דרך הבן דוד שלו הזה, אז התחלתי להיות חבר של הבן דוד רק בשביל שאם מוני יבוא אליו אני אוכל להיות איתם.

בערך שבועיים אחר כך התחיל החופש הגדול, ובן דוד של מוני אמר לי שמוני צריך לבוא אליהם לכמה ימים. איך שמחתי. אפילו היה לי קשה להרדם בלילה כי התרגשתי. כשמוני סופסוף בא אז הייתי אצל בן דוד שלו כל הזמן. כשהם הלכו לבריכה הלכתי איתם, וכשהם שיחקו כדורגל שיחקתי איתם. מוני סיפר לי שבחיפה - איפה שהוא גר - יש מלא ילדים ערבים שהוא והחברים שלו הולכים איתם מכות כל הזמן, ושפעם הם אפילו שברו לאיזה ערבי אחד את הרגל. אני לא האמנתי שילד בגיל שלי יכול להיות כל כך מגניב. בטח חיפה זאת עיר כזאת קולית. כשאני אהיה גדול אני אעבור לגור שם.

מתי שמוני ובן דוד שלו נסעו לפיקניק ביער עם המשפחה שלהם נורא רציתי להצטרף אבל אמא של בן דוד של מוני הכריחה אותי לבקש רשות מאמא שלי. אז הלכתי לשאול את אמא והיא אמרה שאנחנו נוסעים לסבתא ושאני חייב לבוא, ואני התחננתי ואמרתי לה שאני כבר גדול ולא חייב לנסוע עם כולם לסבתא, והיא אמרה שאם אני גדול אני צריך לדעת לוותר, אז אמרתי לה שלמה היא לא מוותרת אם היא גדולה, והיא אמרה לי לא להתחצף. רציתי לברוח אבל ידעתי שאמא של בן דוד של מוני תתקשר לאמא שלי, אז בסוף נסעתי לסבתא.

למחרת מוני סיפר לי איזה כיף היה להם וחבל שלא באתי לפיקניק. הוא אמר שהם חגגו את יום השואה לאילנות, שזה כמו ל"ג בעומר כזה אבל בחופש הגדול. איך ששנאתי את אמא שלי בגלל שהיא הכריחה אותי לבוא לסבתא. כל פעם שהיא שאלה אותי משהו עשיתי לה פרצוף, וכשהיא רצתה לתת לי נשיקה אז התחמקתי ממנה. בסוף בטח היא הבינה שהיא היתה רשעית ואז היא הרשתה לי לישון אצל בן דוד של מוני. זה היה הלילה האחרון של מוני אצל בן דוד שלו, ומחר הוא חוזר לחיפה.

בלילה כשכולם ישנו מוני הוציא מהמקרר שתי בירות וגם גנב לדוד שלו שתי סיגריות, ואז ישבנו בחצר כמו גדולים. מוני אמר לי שהוא כבר עישן מלא פעמים וגם שתה בירות חופשי. לא היה לי טעים והשתעלתי כל הזמן אבל מוני אמר לי שאם שותים את כל הבירה אז זה עושה נעים בראש. בסוף אחרי שגמרנו לשתות הייתי נורא עייף וככה המשכנו לדבר ובסוף שנינו נרדמנו אחד על השני כזה בחצר. היה כזה מצחיק לקום בבוקר ולגלות שנרדמנו באמצע החצר. מזל שקמנו לפני דודים של מוני, ואף אחד לא ראה שישנו שם עם בירות זרוקות לידנו.

אחרי ארוחת הבוקר אבא של מוני כבר בא לקחת אותו, אז נפרדתי ממנו בחיבוק והוא הבטיח לבוא שוב, אפילו עוד איזה שבועיים או חודש. מתי שהמכונית יצאה לכביש כבר התחלתי להתגעגע. אחר כך היה כיף בחופש, היינו בקרקס ובהצגות ובלונה פארק, אבל היה יכול להיות הרבה יותר כיף אם מוני היה כאן.

אחרי כמה חודשים מוני שוב בא לבקר. שמחתי כי הוא בא בול בזמן, לא יכולתי לסבול את הבן דוד שלו עוד הרבה. אבל הפעם במקום לבלות איתי מוני התחיל להדבק לאחותי. הם היו כל הזמן ביחד, ובקושי היה לו איזה שניה וחצי בשבילי. בנים מגיעים לגיל כזה שפתאום הם רוצים ללכת עם בנות, איכס. שיהיה לו לבריאות למוני המגעיל הזה שיתקע עם הדפוקה הזאתי. מי בכלל רוצה להיות חבר של הנקבה הזה?
נכתב על ידי , 29/6/2005 04:05  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המתכון של סבתא


"אל תאכל הרבה", אמרה לי אמי, "היום אנחנו מוזמנים לסבתא. היא מכינה את המרק שלה". מייד סגרתי את קופסת הבורקסים. כשסבתא שלי מכינה את המרק המפורסם אסור לאכול הרבה בצהריים. סבתא שלי היא טבחית מעולה. היא עושה קציצות נהדרות ותפוחי אדמה שנמסים בפה. בערך פעמיים בשנה היא מכינה מרק אלוהי. זה בהחלט המאכל האהוב עלי. זה המאכל היחיד שאכילתו משולה לחוויה רוחנית. ניחוחו המשגע, המרקם שלו, והטעם.. או אלוהים איזה טעם נפלא!
"מתי נוסעים?", שאלתי את אמי.
"בשעה שבע בערב", ענתה והכניסה את הבורקסים למקרר. גם היא לא אכלה הרבה. גם היא ציפתה למרק של סבתא. אמא ספרה לי שהמרק ליווה אותה כל חייה. מאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד היא חייה בציפיה לאותו יום שבו אמא שלה תאמר: "כן, היום אני מכינה את המרק". ביום שסבתא מכינה מרק אסור להפריע לה. אסור להתקשר ואסור כמובן לבוא לבקר. היא לא נותנת לאיש לראות את תהליך ההכנה. היא לא מגלה לאיש את המתכון הסודי.

בשעה שבע הגענו לבית של סבתא. מהמטבח הגיע הריח של המרק האלוהי. ריח שמסוגל לרפא דיכאון. ריח שמסוגל להקים אדם משותק מכיסא הגלגלים שלו. התיישבנו כולנו לשולחן וסבתא הגישה את המרק. כל חברי המשפחה הנרגשים החלו לאכול מהמרק, קוראים קריאות של הנאה ומחמיאים לסבתא אחרי כל טעימה. התענגנו על המרק זמן שנראה מאוד ארוך, אך עם זאת קצר מדי. ישבנו עוד מספר שעות ודיברנו. לאחר מכן חזרנו הביתה.
שבוע לאחר אותה ארוחה סבתא אושפזה בבית חולים. הרופא אמר שלא נותר לה עוד זמן רב. כאשר ביקרנו אותה היא התקשתה לדבר, אך היה לה משהו חשוב להגיד. היא החליטה לגלות סוף סוף, לאחר יותר מחמישים שנה, את המתכון הסודי של המרק שלה. אם לא תגלה את הסוד, המתכון ימות ביחד איתה, ואיש לא יוכל להנות שוב מהמרק. סבתא סיפרה את סודה.

"כאשר היינו בגטו היה מחסור חמור במזון והיינו תמיד רעבים. פרוסת לחם אחת ביום לא הספיקה לנו. היינו צריכים בשר. והבשר היה מאוד יקר. לכן אני ואחותי זכרונה לברכה מצאנו דרך להשיג בשר בזול. היינו מחפשים ילד יהודי רעב, ומפתים אותו לבוא אלינו הביתה עם כמה פרוסות לחם שחסכנו. כאשר היה הילד נכנס אלינו, היינו קופצים עליו והורגים אותו. אחר כך השתמשנו בבשר שלו כדי להכין מרק. קראנו למרק 'יודן זופה'. במהלך המלחמה הכנו 'יודן זופה' עשרות או אפילו מאות פעמים, וכך שרדנו. לאחר סוף המלחמה באנו לפלשתינה ובנינו את הארץ. אבל כל כך התגעגענו לטעם הנפלא של ה'יודן זופה'. יום אחד פשוט לא יכלתי יותר.
הלכתי ורצחתי במו ידי את אחד הפועלים, והכנתי ממנו מרק. טעמו היה נהדר. מאז ועד היום לא הפסקתי עם המנהג. השתדלתי להמעיט את הבישולים לפעמיים בשנה. אני מקווה שתסלחו לי."
לאחר שסיימה את הוידוי עיניה נעצמו. חשבתי שהיא מתה אבל היא רק נרדמה.

בניגוד לדבריו של הרופא, חל שיפור במצבה של סבתא והיא שוחררה חזרה הביתה. המשפחה בחרה להתעלם מהוידוי ולחיות את החיים כרגיל. כך חלפו להם כמה חודשים, עד שהגיע חד הפסח. סבתא הזמינה אותנו ל'סדר' ואמרה שיהיה מרק. כעת המשפחה החלה רועשת ורועמת. כולם היו בטוחים שלאחר הוידוי סבתא תפסיק להכין מרק, ופתאום היא מזמינה אותנו לארוחת 'יודן זופה'? אף אחד במשפחה לא רצה להגיע. אף אחד חוץ ממני.

ביום של ה'סדר' הגעתי לבדי לבית של סבתא. דפקתי על הדלת והיא נפתחה מעוצמת הדפיקה. כנראה סבתא שכחה לסגור אותה. נכנסתי פנימה ומייד הרחתי את ריח המרק המוכר. סיר גדול עמד במטבח על אש של שבת והניחוח הטריף אותי.
לא מצאתי את סבתא בשום מקום בבית. מעניין לאן היא הלכה ולמה הדלת היתה פתוחה. לא משנה הריח הזה של המרק.. אני חייב לאכול קצת. לקחתי לי צלחת מהמרק ואכלתי. זה היה מעולה. אכלתי עוד מנה ואחריה עוד מנה. לא יכלתי להפסיק לאכול. זה היה כל כך טעים. המשכתי לאכול עוד ועוד במשך שעות רבות. בערך בארבע בבוקר, לאחר שאכלתי כמויות לא אנושיות, הגעתי כבר לסוף המרק ושפכתי ישירות מהסיר לצלחת. ואז כשהנחתי את הסיר ראיתי שדבוק משהו בתחתית. זה היה פתק עטוף בנייר כסף. פתק מסבתא.
או אלוהים, היא בישלה את עצמה.
נכתב על ידי , 27/6/2005 19:42  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החיים הבלתי צפויים שלי


אני לא יודע איך להתחיל אז פשוט אני אציג את עצמי: שמי קובי ואני בן 24. מזה 5 שנים אני מתעסק במה שנקרא חלומות צלולים. למי שלא יודע חלום צלול הוא שילוב בין חלום ומציאות, כלומר הבן אדם חולם אבל מודע לכך ושולט בחלום שלו בדיוק כמו שהוא שולט במציאות.
לפני 5 שנים התחלתי להתעניין בנושא. קראתי באינטרנט חומר רב וביצעתי תרגילים שונים לשיפור המודעות בחלומות שלי. לקחתי את העניין ברצינות ואנשים חשבו שאני משוגע בגלל התרגילים. סוג אחד של תרגילים היה לנסות לגלות אם אני חולם עכשיו או שזאת המציאות. וכך כשפגשתי מישהו ברחוב, מישהו שלא ראיתי אותי לפני כן, שאלתי אותו : "תגיד לי, אנחנו עכשיו בתוך חלום או שזאת המציאות?"
בדרך כלל התעלמו ממני או שענו לי תשובות מתחמקות כמו "אתה מפגר או משהו?" ו "מה אתה דפוק?"

היה לי שיער ארוך בתקופה ההיא שהתחלתי עם העניין, ולכן ניסיתי לעשות ניסוי. במשך מספר שבועות כל יום מהרגע שהתעוררתי ועד לרגע שהלכתי לישון הסתרקתי לכיוון הפרצוץ כך שהשיער כיסה את העיניים שלי וראיתי את העולם מבעד למסך של שערות. מכיוון שאנו חולמים על מה שקורה לנו במציאות בדרך כלל, התחלתי לחלום על מציאות שנראית מבעד למסך השערות שהתרגלתי אליו
במציאות האמיתית. הגעתי למצב האופטימלי לאחר שנתיים של ניסויים.
אבל לצערי ההורים שלי לא הבינו את הניסויים ופירשו אותם לא נכון. הם חשבו שאיבדתי את השפיות, או שאני משתמש בסמים. מעולם לא נגעתי בסמים. (חוץ מטבק ואלכוהול) המצב האופטימלי שעליו אני מדבר הוא שליטה מוחלטת בחלום. כך
קרה שכל פעם שחלמתי הייתי מודע לכך והיתה לי שליטה מלאה בחלום.
הרגשתי שאני מעין סופרמן רק עם כוחות בלתי מוגבלים. לדוגמא כשגיליתי שאני חולם מייד יכולתי לשנות את הסביבה, להעלים חפצים שלא נראו לי, ליצור חפצים או אנשים שכן רציתי, ולעשות מה שבא לי בלי שום הגבלות.
חלמתי פעם על מפלצת שרודפת אחרי ביער. ברגע שהבנתי שאני חולם הפכתי את המפלצת ליעל בר זוהר, ואת היער למיטה ענקית. יצרתי את סנדי בר ואת המיטה מילאתי בשעועית מטוגנת. לאחר כמה דקות של האבקות שעועית נמאס לי והפכתי את יעל בר זוהר לסטייק ענקי ואת סנדי בר לסכין ומזלג.

לאחר שהגעתי לשלמות החיים האמיתיים נראו לי כל כך משעממים ומיותרים עד כדי כך שהעדפתי להתעלם מהם. היתה לי מציאות אחרת שבה הייתי השליט בעל הכוח. אז למה לעזאזל הייתי צריך להתמודד עם המציאות השניה שבה אני נחשב למשוגע, מוזר ולא נורמאלי, שלא לדבר על המחסור ביכולת הטלקינזיס שאיבדתי בזמן ערנותי.

הבעיה התחילה כאשר עולם החלום המציאותי שלי התחיל לחזור על עצמו ולהיות צפוי להחריד. עוד פעם סקס פרוע עם 10 הפיינליסטיות של מיס תבל, שוב ממשלה בלי דתיים, ועוד פעם אני כוכב רוק בהופעה מול כל העולם.
כמה שזה נשמע מוזר התחלתי להשתעמם מכל העניין. הכל היה כל כך צפוי ומזוייף כזה, והתחלתי ממש להתגעגע לעולם הרגיל, הלא צפוי שבו קורים דברים שלא אני חשבתי עליהם. המציאות הרגילה, כמה שהיא משעממת ומגעילה עדיין משכה אותי יותר משליטה אבסולוטית על מציאות שלמה.

וכך לאחר 3 שנים של ניתוק כמעט טוטאלי מהמציאות האמיתית, ניתוק כמעט טוטאלי זאת אומרת שבשעות שהייתי ער עשיתי רק את הדברים הבסיסיים כמו לאכול ולחרבן, רציתי לחזור לחיים הרגילים, לחיים המשעממים, ל ח י י ם .

רציתי לחזור לחיים הבלתי צפויים שלי.

שכהתעוררתי החלטתי להתייחס לעולם של הערנות ברצינות. פתחתי עיניים והבטתי סביב, דבר שלא עשיתי כבר 3 שנים, וגיליתי עולם חדש. עולם לא צפוי שלא אני המצאתי. עולם שבו אנשים שאני לא מכיר לבושים בגדים לבנים. עולם עם סורגי ברזל ורופאים ותרופות. עולם עם לכלוך על הרצפה וריח מסריח. עולם מגעיל.

לא מעניין אותי. אני חוזר לעולם ה"אמיתי".
נכתב על ידי , 27/6/2005 07:27  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיר לילדים + איור חדש


הוריו של חנן יום אחד נחרדו
גולגולות של אדם בחדרו הם מצאו
מתחת למיטה במקום צעצועים
הייתה ערימה של עצמות ילדים

בתוך אריזת מונופול ישנה
היו חתיכות של גופת השכנה
מסכנה גברת לוי, רק עכשיו מגלים
שהיא לא נחטפה בידי מחבלים

כשפתחו מגירות בשולחן הכתיבה
נדהמו לגלות רוסייה רקובה
ורגליים קטועות שנקטעו בברכיים
נמצאו בקופסת סוני פלייסטיישן שתיים

כשחזר חנן מהחוג במתנ"ס
ממש בשניה שלחדרו הוא נכנס
דרשו ההורים מבנם הפעוט
שיסביר להם למה פתח בית קברות

חנן הקטן היה קצת המום
אמר שזה לא הוא - הוא לא עשה כלום
ובכלל לא מבין מה הם רוצים
הרי ככה זה אצל כל הילדים

האב התעצבן וסטר לו בלחי
חנן המסכן פרץ אז בבכי
שלף מכיסו סכין ציידים
והפך את הוריו לשלולית עם בגדים

מקווה שהבנתם, הורים יקרים
שאם כבר חיטטתם בחדר הילדים
ומצאתם קצת אקסטות, חשיש או קוקאין
זה לא סוף העולם, יש דברים יותר גרועים.





איור:

james texas
נכתב על ידי , 22/6/2005 02:05  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אברי גלעד מחפש את עצמו באינטרנט


יום אחד ישב אברי גלעד, כן, זה מהטלויזיה, וחיפש את השם של עצמו במנוע חיפוש באיטרנט. כולנו עשינו את זה ברגע משעמם זה או אחר, חלקנו אף יותר מפעם אחת. תודו! בכל אופן אברי שלנו מצא כמובן אתרים רבים שהכילו את צמד המילים אברי וגלעד זו אחרי זו. לא מפתיע כלל, בהיותו ידוען מפורסם בארצנו מזה עשרים שנה ויותר. מבין התוצאות הרבות שקיבל בחיפושו, משכה את עיניו קישורית שבה נכתב "אברי גלעד מחפש את עצמו באינטרנט". הרי זה בדיוק מה שאני עושה כעת, חשב אברי גלעד, איזו התרגשות. מסתבר שיש בנאדם שישב וכתב סיפור עלי, שמנציח את אותו רגע בזוי של שעמום, שבו אני מקליד את שמי בשורת חיפוש שכידוע מטרתה העיקרית היא למצוא פורנו, משחקים או מתכון לעוגיות חמאה. לו זו בלבד, המשיך אברי במחשבותיו, שאני חוטא במעשה הנרקיסיסטי המודרני הנלוז הזה, אלא כשכעת אני מגלה שהונצחתי בצורה שטנית ולא מובנת. אין דרך חזרה, עכשיו כולם יודעים, אני, אברי גלעד, מנצל את אוטוסטרדת המידע לצרכי ניפוח אגו. אברי גלעד לקח נשימה ארוכה. איפה לוחצים כדי לראות מי כתב את זה? אני פשוט אתבע אותו! כן! בטוח יש איזה סעיף משפטי נגד החלאה הזה. מעריץ מטורף? אולי מדובר בפסיכופת, אולי זה רק השלב הראשון בפרוייקט מתוכנן להפליא שבסופו הוא ירצח אותי? אני רואה אותו, את ה"סופר" הזה, יושב ומקליד סיפורים מטורפים. כמו יהושע יהושע. למען השם הטוב, צריך לשרוף כל זכר לסרט הזה. בעצם ירדתי מעניין התביעה, חשב אברי לעצמו, זה דווקא די נחמד לקרוא ככה סיפור עלי. סיפור? זה בכלל לא סיפור, סתם קטע חמוד שהעלה חיוך על פני. אני חושב שהוא קצת ארוך מדי, אבל מאוד מקורי. לפחות זה לא על ארז טל.
נכתב על ידי , 19/6/2005 02:48  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רצחתי בנאדם


אם כבר אני בקטע של לכתוב על חוויות אמיתיות ולפרסם אותם, הגיע הזמן שאני אוציא את ה-דבר ה-גדול ביותר. שנים שזה יושב לי בראש ולא סיפרתי על כך לאיש. לא להורים שלי, לא לחבר הכי טוב שלי, לא לחברה שלי. קצת שתיתי ועכשיו לא אכפת לי מכלום. לכן אני עומד לשתף אתכם בחרא הזה.

רצחתי בנאדם.

כדי למנוע את מאסרי, לא אכתוב פרטים מדוייקים. זה היה לפני כמה שנים. גרתי באזור לא הכי יוקרתי בחולון והיה לי שכן שנהג להציק לי. הוא היה נטפל אלי בכל פעם שראה אותי. הבחור היה גדול ממני בכ-10 שנים, וגר בבניין שלידי. מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם גדל גוף, או איש שרירים. למען האמת נראה לי שחלק גדול מהשרירים שלי כבר חדלו להתקיים לאחר שנים רבות של צפייה בטלויזיה או ישיבה מול המחשב. אם לא היה לי זין ענקי בכלל לא הייתי יכול ללכת זקוף. בטחון עצמי וחרא כזה. בכל אופן אני סוטה מהנושא. היום ששינה את גורלו של הבחור, היה יום רביעי. קבעתי לשחק כדורגל עם חברים והלכתי לכיוון הבית ספר. בדרך ראיתי את הבחורצ'יק והוא ראה אותי ומייד השליך עלי ביצה. בהתחלה לא הבנתי מה הוא זרק עלי, רק כאשר נוזל צמיגי עיטר את ראשי הבנתי שזו היתה ביצה. באותו רגע ממש התעצבנתי, כיוון שכבר איחרתי לכדורגל, ועכשיו עלי לשוב לביתי ולהכנס למקלחת, ועד שאני אגיע לביצפר הם כבר יבחרו קבוצות ויהיו באמצע משחק, ואני סתם אעמוד בצד. אז התעצבנתי.
באמת שרציתי באותה שניה להתנפל עליו ולפוצץ אותו מכות, אבל, אתם יודעים, הוא היה מזיין לי את הצורה. הוא היה די חזק כמו כל הבריונים השכונתיים. כל שנותר לי לעשות היה לשוב הביתה בתחושת לוזריות.
תחת המים הזורמים התחלתי לבכות. הבנזונה הזה ישלם. אני לכדורגל כבר לא הולך. אני אלך לרצוח אותו במקום.
תמיד פנטזתי שאני סופר-גיבור שנלחם בפשע. סופר חנון!! הייתי עף מעל הבית ספר וכשהייתי רואה ילדים גדולים נטפלים לילד קטן וחלש הייתי נוחת עליהם ועושה סדר. אחר כך הילד החלש היה מודה לי ואני הייתי אומר "גם אני הייתי פעם כמוך, נערי. עם קצת אמונה גם אתה תוכל להתמודד עם חוסר הצדק", ואז הייתי עף משם בסטייל.
כאן היתה פיסקה ארוכה שתיארה את הרצח עצמו ואת החבאת הגופה והעלמת הראיות, אבל אחר כך, כשקראתי את הסיפור החלטתי להוריד את הקטע הזה כי הוא היה מרשיע אותי. אז נסיים את זה ככה. רק מילה אחת אחרונה לכל החנונים שביניכם. נצלו את האינטליגנציה שלכם, ואת הזמן הפנוי הרב שיש לכם כדי לנקום בבריונים שעשו לכם רע. בכלא יושבים רק עבריינים שלא תכננו את הפשע מספיק טוב.
נכתב על ידי , 18/6/2005 04:59  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צחי והמרומים


צחי דניאלי תיעב את משפחת מרום שגרו בדירה שממול. הוא שנא את מר מרום, שעבד בבנק שלו, וסירב לתת לו הלוואה. הוא שנא גם את בתו הצעירה של מרום, שנהגה לשמוע מוזיקה רועשת כאשר הוריה היו מחוץ לבית. הוא שנא אפילו את בנם הפעוט, שהרבה לצרוח ולבכות דווקא בשעות שבהם ניסה לישון. אך יותר מכל שנא צחי את הגברת מרום.

אדם זר שיפגוש בגברת עליזה מרום לא ישנא אותה כלל. מאז ילדותה היתה ילדה נאהבת בשל יופיה הנדיר, אשר לא אבד לה בחלוף השנים. בצעירותה אף דיגמנה בגדי מעצבים, וכיום היתה הגברת מרום אשה יפה ודקת גזרה. כל בר דעת יסכים שהאדון מרום הינו איש בר מזל. אם כן, מדוע שנא צחי את חביבת השכונה? הסיבה לכך היא פשוטה. כאשר חגג את המעבר לדירתו החדשה, ידע צחי כי בעליה החוקיים של החניה הסמוכה לשלו היו משפחת מרום, השכנים החדשים שלו. מה שלא ידע היה שהגברת מרום נוהגת רע. בעצם, מצידו יכלה הגברת מרום לנהוג בצורה מחפירה, לדרוס כל יומיים ילד על קורקינט ולהתבלבל בין קדימה לאחורה. מה שהפריע לו היתה יכולת החניה של עליזה מרום.

כמעט בכל יום כשחזר צחי מעבודתו וקיווה להחנות את רכבו, מצא את הרכב של שכנתו היפה חוסם את החניה הפרטית שלו, עליה שילם כסף טוב. לעיתים המיצובישי הלבנה חנתה ברוורס, גונבת כמעט חצי מהחניה שלו; לעיתים עמדה המכונית עם הפנים קדימה, אך בזוית שלא אפשרה לו להיכנס. אין צורך להזכיר את הפעמים שבהם נראה היה כי המיצובישי חונה לא רע. חונה לא רע בחניה שלו!

בימים טובים היה צחי מסוגל להתבדח על העניין. "הנה דוגמא קלאסית לטסטר חרמן שמעביר בחורה יפה טסט בלי לבדוק אם היא יודעת לחנות", "מישהו ראה מיצובישי לבנה? -תבדוק בנהר", או החביבה עליו: "מהי השריטה המזעזעת שעל רכבך? -הגברת מרום יצאה לסיבוב". אך כאשר עבר עליו יום רע בעבודה, וכל שרצה היה לשים את האוטו בחניה ולעלות הביתה, לנוח מול הטלויזיה, המראה של המיצובישי הלבנה לא שיעשע אותו כלל וכלל. עשרות פעמים העלה צחי את הנושא בפני המרומים, אך דבר לא השתנה. לרוב היה נכנע ומחנה ברחוב, כאילו אין באמתחתו חניה פרטית מפוארת.

יום אחד התחרפן צחי לחלוטין. זה היה אחד מהימים המגעילים האלה שהכל נדפק לך. צחי לא ישן טוב, קם עם כאב ראש וגילה שהוא מאחר לעבודה, נשפך עליו קפה ולא נשארו העוגיות שוקולד שאהב, היו פקקים יותר מהרגיל, הבוס נזף בו פעמיים, ובסוף המיצובישי ששבר את גב הצחי- חצי חניה גנבה לו! הוא היה חייב לחפש עכשיו חניה ברחוב ליד. וריד גדול פמפם במצחו. כשמצא לבסוף חניה הוא נכנס למעלית עם התיק שלו מהעבודה, אבל לא נכנס הביתה. הוא נכנס ישר לבית של משפחת מרום.

הבת הצעירה פתחה לו את הדלת, הוא הכניס לה אגרוף שהפיל אותה לרצפה עם אף מדמם. "איפה אמא שלך?", שאל את הילדה ההמומה. "היא... ב... במקלחת", מלמלה הנערה מבלי לקום ממשכבה. בדרכו לחדר האמבטיה הבחין באח הפעוט זוחל על הרצפה. הוא בעט בו בעוצמה, מעיף אותו אל צדו השני של הסלון, הישר אל תוך הספה הכפולה. הנחיתה על הספה הצילה בוודאי את התינוק ממוות בטוח, מה שלא מנע ממנו לפרוץ בבכי קורע לב. צחי כעת עמד מול דלת האמבטיה הנעולה ודפק עליה. משסירבה להיפתח הוא לקח שני צעדים אחורה ובתנופה חזקה הטיח את משקלו עליה ועקר אותה ממקומה. הגברת מרום צרחה את גרונה תחת זרם המים.

"שוב חסמת אותי!", קרא צחי ושלח את ידיו לעבר גרונה. הגברת עליזה מרום לא היתה טפשה וניצלה כמו פעמים רבות בעבר את מיניותה כדי להתקדם בחיים, או במקרה הזה- להמשיך את החיים. היא שלחה יד אל מכנסיו של צחי והחלה ללטף את הזין שלו, כל זה בזמן שהוא חונק אותה! צחי כעת הרגיש אי נוחות מוזרה שאותה חש רק אדם במצבו הספציפי- זעם רצחני מפה, ורוגע מיני משם. שניהם מאותו הגורם. במקרה הזה הגורם היה עליזה מרום. צחי היה מבולבל ועיניו נפתחו ונעצמו תוך עוויתות של פניו, צווארו קפץ לכאן ולכאן. ידיו החונקות לחצו ועזבו, לחצו ועזבו את גרונה של עליזה. איבר מינו הזדקף ונפל, הזדקף ונפל. ראשו פמפם בכאב.
עליזה לא חדלה לרגע מליטופיה. היא ידעה שזוהי האפשרות היחידה לשרוד את התקפת הזעם של שכנה. היא העבירה את כף ידה בעדינות לאורך הזין שלו, ליטפה קלות את אשכיו והצליחה, למרות העליות והירידות ובכלל כל העויתות שלו, להעמיד אט אט את גבריותו.

לבסוף נרגע צחי- והפך מחונק מטורף לחרמן מטורף. ידיו עזבו את צווארה וירדו אל שדיה. כעת, משנפסקו מצמוציו הפסיכוטיים, נגלה בפניו גופה הערום-רטוב-חטוב של עליזה. היא היתה בנויה לתלפיות למרות שנותיה ולידותיה. זקפתו איימה לקרוע את מכנסיו, אך בעזרתה האדיבה של עליזה מרום, אשר הצבע האדום-זועק החל לעזוב את פניה, נשלף האיבר המפמפם אל אויר העולם. היא שפשפה אותו בעדינות, ואז בפחות עדינות. צחי ניסה לנשק אותה אך פיו היה מלא ריר-טירוף לבן, לכן עליזה התחמקה וירדה לעבר מבושיו. היא העבירה את לשונה לאורך איברו החם, ומשראתה כי טעמו אינו נורא כפי שחשבה קודם, התחילה להעניק לו עבודת לשון ושפתיים משובחת, כפי שרק היא ידעה. על פניו נוצרה הבעה של טמטום ואושר, נראה היה כי צחי לא קיבל מציצה מקצועית בעבר וכעת הוא מגלה את העולם החדש. מצד שני, תתכן האפשרות שהמעבר בין אי שפיות זמנית שגרמה לו לתקוף אנשים חפים מפשע רק לפני מספר דקות (למען השם הטוב, הוא בעט בתינוקי) לבין ריגוש מיני מפתיע ככה בסוף יום חרא, עשתה במנגנוני ההנאה של גופו שפטים. אם היה מר מרום מתקין מצלמה נסתרת במקלחת והיה תופס את הבעות הפנים של צחי בדקות האחרונות, בוודאי שהסרט המצולם היה מכניס לו כסף רב - אם זה בתוכנית "פספוסים", או במעבדת מחקר של פסיכיאטרים. הרי בזמן כה קצר עברו פניו של צחי על קשת כה רחבה של הבעות: החל מרוצח פסיכופת בהתקף זעם בלתי ניתן לשליטה, לאחריו עיוותים ומצמוצים של כאב הנובע מפרשת דרכים התנהגותית בין כעס לרוגע, ולבסוף חיוך מטומטם של נער מתבגר המקבל מציצה טובה לראשונה. לעזאזל, זו יכולה להיות קלטת וידאו מאוד מבוקשת. חבל שמר מרום לא הניח מצלמה במקלחת.

בכל אופן, סטיתי מהנושא ולכן אשוב לצחי והחיוך הדבילי. עליזה בלעה את זרגו ללא רחמים, היא שאבה אותו והניעה את ראשה לכאן ולכאן. צחי לא שרד יותר משלוש דקות, שבסופם הפגיז את גרונה במנת זרע גדולה, תוך שהוא נאנח בעוצמות לא אנושיות. נראה היה כי הוא השיב את נשמתו לבורא עם האנחה האדירה הזאת. אך לא היה זה כך, נשמתו (אמנם מעורפלת קמעה) היתה עודנה באיזור. הגברת מרום מצאה לה לנכון לנסות להרחיק ממנו את נשמתו דווקא ברגע זה והחלה להכות את ראשו עם המברשת הקשה לגירוד הגב. היה זה מעשה טפשי מצידה, בעיקר מבחינת טיימינג: מדוע חיכתה עד שיגמור? הרי מצבו היה פגיע הרבה יותר כאשר אשכיו היו מלאים בשפיך. האם החוויה של קרבה למוות בחניקה גרמה לעליזה להשתוקק כל כך למנת גבר חמה בגרונה? אולי ראתה את הסוף מתקרב והרגישה צורך בטעימת מיץ גבר המייצג חיים חדשים?

בכל אופן, עליזה שילמה על טעותה. החבטות של הלופה על פרצופו של צחי לא היממו אותו, אלא השיבו לפניו את ההבעה המקורית של זעם חולני. ידיו שבו מייד למקומם הטבעי- סביב צווארה. צחי חנק אותה בעוצמה, והפעם ליטופי הביצים לא פעלו לטובתה. הדם החיוני פסק מלהגיע אל מוחה ועליזה עזבה את עולמנו כפי שהגיעה אליו- ערומה ורטובה. מחמת טירופו לא חדל צחי מחניקתו גם לאחר שחנק בוודאות גופה חסרת חיים. כך המשיך דקות נוספות עד שפסק באחת ונפל שדוד על רצפת האמבטיה, כשסכין חדה נעוצה במרכז גבו. הבת של משפחת מרום (זאת עם האף המדמם) עמדה שם והתייפחה. היא בכתה גם בכל השבעה. המראה של אימה המתה באמבט רדף אותה במשך חודשים רבים. למעשה, היא חייכה לראשונה רק לאחר שנה וחצי, כאשר נודע לה שהיא עברה בהצלחה את הטסט הראשון, למרות שאף פעם לא הסתדרה עם כל העניין הזה של חניה.
נכתב על ידי , 12/6/2005 00:27  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יהודה בן קילשון


בגיל 19, כאשר שיערות הופיעו לראשונה על פני, התחלתי לבלות שעות רבות מול המראה, ולבדוק את ההתקדמות של צמיחת הזקנקן. בחנתי את קבוצות השיער החדשות שנוספו מידי פעם, ואהבתי אותם. אימי הבחינה אף היא בזקנקן שצמח לו. "אם תגלח", אמרה, "זה יצמח לך יותר מהר". היא הושיטה לי את מכונת הגילוח של אבא והניעה את ראשה כאומרת "לך על זה, בני".
התיצבתי מול המראה באמבטיה. בידי הימנית מכונת הגילוח. בזזזז... בזזזז... בזזזז... שוב ילד בתולי ניצב מולי בראי. שום סממן לגבריות. המשכתי להביט בעצמי והתגעגעתי לזקנקן. בתנועה נרגזת השלכתי את מכונת הגילוח שהתנפצה לה לשברים רבים. הורי זעמו. הם לא הבינו מה שחשתי. במו ידי קטעתי את שיער הפנים היפה כל כך.

בגיל 20, זקן גדול ומרשים עיטר את פני. התהלכתי ברחובות העיר גאה, מביט באנשים כמו מלך שמביט על נתיניו. הזקן מילא אותי בעוצמה. יום יום הלכתי בראש מורם ברחבי העיר, נהנה מכל רגע. עד שיום אחד פגשתי באדם, שזקנו המפואר הקנה לזקני הרגשת קיפוח.
"יום טוב נערי", אמר האיש.
מבטי לא זז מזקנו האימתני.
האיש שם לב למבט שנעצתי בזקנו, אך התעלם מכך. "שמי יהודה", אמר, "יהודה בן קילשון".
"יש לך זקן יפה", אמרתי בקול חלש.
"גם לך", אמר יהודה בן קילשון.
"שלך יותר יפה. שלך הכי יפה".
"אם תרצה נערי", אמר יהודה, "אגלה לך את סוד הזקן"
"בוודאי שאני רוצה".
"אם כך", אמר יהודה, "בוא לבית הכנסת הערב בשש"
"אני אהיה שם".

"לאן אתה הולך?", שאלה אימי כשראתה אותי מול המראה, לבוש בבגדי השבת.
"לבית הכנסת".
"מה פתאום?", שאלה, "מה יש לך לחפש בבית כנסת? למה אתה לא מתקשר לחברים והולך לקולנוע? תיכף תתחיל להסתובב עם כיפה על הראש".
"עזבי אותי כבר", אמרתי ויצאתי. בדרך לבית הכנסת הבחנתי במשהו משונה באוויר, אבל לא יכלתי לנקוב בשמו. הגעתי בדיוק בשש. כמה אנשים שעמדו שם הפנו אותי לחדרו של יהודה בן קילשון. החדר היה חשוך ויהודה ישב על כיסא ועישן מקטרת. "ברוך הבא", אמר.
הבטתי סביב. תמונות של רבנים עיטרו את קירות החדר. יהודה בן קילשון כחכח בגרונו. "ניגש ישר לעניין", אמר, "אתה רוצה זקן כמו שלי, ואני מסוגל למלא את רצונך. השאלה היא המחיר"
"אעשה כל מה שתבקש"
"תחתום כאן", אמר יהודה בן קילשון. עשיתי כדבריו.
"העסקה סגורה", אמר יהודה ולחץ את ידי, "בבוקר תהיה אדם חדש"

עייפות גדולה נפלה עלי. חזרתי מייד הביתה וישר למיטה. חלמתי על אוצרות. על אבנים יקרות ומטבעות זהב. ברגע שהתעוררתי קפצתי אל מול הראי לבדוק מה נשתנה. הפנים שבהו בי מתוך הראי אכן היו שונות. זקן לתפארת עיטר את פרצופי החדש. מילים לא יוכלו לתאר את הרגשתי. לפחות לא מילים בעברית. יצאתי אל הרחוב. אף מלך לא הרגיש בימי חייו את מה שחשתי. הרגשה אלוהית. טיילתי שעות. ליטפתי את זקני החדש בהנאה. ואז ראיתי מולי את האדם שהיה אחראי על השינוי.
"בוקר טוב", בירך אותי יהודה בן קילשון, "איך אתה מרגיש?"
"אין מאושר ממני בעולם כולו", עניתי.
"יפה", אמר יהודה, "טוב לשמוע".
"אני מצפה לראות אותך גם הערב", אמר יהודה לאחר שתיקה קצרה, "בשעה שש בחדרי".
"אהיה שם", הבטחתי.
יהודה טפח על שכמי ופנה משם. המשכתי את טיולי המהנה. בשעת הצהרים שבתי לביתי.
"מה זה?", שאלה אימי, "פורים הגיע?"
"סליחה?", שאלתי.
"מאיפה הבאת את הזקן המזוייף הזה?"
"עזבי אותי כבר, טוב?"

לקראת שש בערב שוב התלבשתי ואימי אמרה "עוד פעם לבית כנסת?"
"כן", השבתי.
"ואתה לא מוריד את השטות הזאת מהפרצוף?"
"ביי". טרקתי את דלת הכניסה.
נכנסתי לחדרו של יהודה בן קילשון בדיוק בשש. "אתה דייקן", אמר יהודה, "וזו תכונה שאני מעריץ".
"תודה".
"בכל אופן", אמר, "אני מילאתי את חלקי בעסקה וכעת הגיע התור שלך".
"למה אתה מתכוון?", שאלתי.
"חבל שלא קראת את החוזה לפני שחתמת".
הוא הגיש לי את דף הנייר שעליו חתמתי אתמול. קראתי אותו בשקיקה.
"טוב", אמרתי, "נראה שיש לי פגישה בעוד שעה".
"נכון", אמר יהודה בן קילשון, "פגישה עם נער תמים". אמר וצחק.
הנחתי את הדף על שולחנו. בתחתית הדף ליד חתימתי היה כתוב באותיות קטנות: "יהודה בן קילשון, מחזיר עטרה ליושנה".
נכתב על ידי , 8/6/2005 21:58  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גבינה לבנה


מאז שאני זוכר את עצמי אני ממש שונא גבינה לבנה. לא מסוגל לאכול את החרא הזה. כשהייתי בכיתה ב' היתה מסיבת יומולדת לחבר שלי מאיר. היה שם מגש של בורקסים שכולם היו מלבניים ודקים, שזה הסימן הבינלאומי לבורקס תפו"א. לקחתי אחד ודפקתי ביס גדול. כנראה שהקונדיטור הטיפש הזה לא מבין בסימנים בינלאומיים, היתה שם גבינה מסריחה. אני שונא גבינה!
אין לי כל כך זכרונות מלפני כיתה ב'. אני בטוח שהסיבה שאני שונא גבינה קשורה למשהו שקרה לי בגיל הינקות, שזה עד גיל 9 בערך אם לוקחים בחשבון את השנים שבהם לא עזבתי לרגע את המוצץ שלי. אני משוכנע שאמא שלי אשמה בזה שאני שונא גבינה. בטח היא הכריחה אותי לאכול ותקעה לי כפיות עמוסות בחרא הזה, וזה עשה לי גבינה-פוביה.
לפני איזה חודשיים ראיתי בטלויזיה תוכנית על היפנוזה ושם היה מישהו שהיפנטו אותו והוא התחיל לזכור כל מה שקרה לו בגיל 4. אני חושב שזה לא היה מבויים, החרא הזה נראה לי אמיתי, היפנוזה. אני מאמין שאם אני אלך לאיזה מומחה הוא יוכל להוכיח את אשמתה של אמי בבעיות האכילה שלי, הוא בטח יגיד לי: "אתה סובל מתסמונת-פוסט-גבינטראומטית, אני ארשום לך כדורים".
חיפשתי באינטרנט מומחים להיפנוזה, עשיתי סינון לאלפי התוצאות, שמתי דגש מיוחד על מהפנטים שיש להם שפם גדול (כמו ההוא מהטלוויזיה), ורצוי עם ניסיון במוצרי חלב. בסופו של דבר קבעתי תור אצל אחד שעשה עלי רושם טוב, והלכתי אליו אתמול.
אחלה קליניקה היתה לבחור ברחוב גורדון, המזגן פעל שם בעוצמות לא רגילות, כנראה בשביל לשמור את הממתינים הרבים במצב של קיפאון, שלא יתלוננו. לפעמים אני רושם לעצמי על היד משפטים שמשעשעים אותי, כשחיכיתי בתור אצל הדוקטור הזה, רשמתי על היד "תא-עימדון".
כשהגיע תורי נכנסתי לחדר והרופא המשופם הושיב אותי על כורסא כזו מעור ודיברנו כמה דקות על בעית הגבינה שלי (פעם הפסדתי זיון בגלל שלא הסכמתי בשום אופן לאכול פרוסה עם גבינה שהכלבה ההיא הציעה לי, והיא נעלבה מהחרא הזה). הרופא עשה לי את הקטע הידוע מהסרטים עם השעון שהוא מטלטל לי מול הפרצוף, וזה עבד! הוא היפנט לי ת'צורה. מבחינתי עברה אולי חצי שניה מהרגע שנרדמתי לרגע שהתעוררתי, אבל הדוקטור הראה לי צילום וידאו של הפגישה שלנו ובה אני מהופנט איזה רבע שעה, עונה על שאלות שלו בתור ילד בן 3. זה היה מדהים.
כמובן, כמו שחשבתי, אמא שלי היתה אשמה בחרא הגבינתי והרופא תיקן הכל. העניין סגור. קמתי במטרה ללחוץ את ידו של דוקטור גרין, לתת לו צ'ק ולשוב לביתי, אולי לקנות קצת קוטג' בדרך. אבל הדוקטור הושיב אותי מייד בחזרה ואמר: "עניין הגבינה נגמר מר קריר, אבל שמתי לב לבעיה אחרת אצלך ואני רוצה להפנט אותך שוב, רק שהפעם במקום לגיל 3 אני אקח אותך לגיל 29".
"דוקטור גרין", אמרתי מייד, "אני בן 25"
"אני יודע", אמר, "אני אהפנט אותך 4 שנים לעתיד"
אני חושב שהייתי קצת מטושטש מההפנוט הקודם, לכן לא התנגדתי כשהוא הושיב אותי על הכורסא ונפנף שוב שעון מול פרצופי.
נרדמתי לחצי שניה, ואחריה ראיתי את הרופא מכין לי חשבונית. "כמובן שאני צוחק", אמר דוקטור גרין, "הרי ברור שהדבר בלתי אפשרי", ומייד הוסיף בקול מזלזל "להפנט לעתיד"...
כשסיים לקשקש על הדף (למה יש להם תמיד כתב לא קריא לרופאים האלה?), הגיש לי חשבון. איזה פראייר הדוקטור גרין הזה, היפנוט פלוס קלטת ב-45 שקל. הייתי מוכן לתת לו אפילו 300.

נכתב על ידי , 6/6/2005 20:13  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גברת זקנה אחת


היא לבשה שמלה אוורירית, שהבליטה את ישבנה המדולדל. רוב אנשי העיירה לא מצאו את אחוריה מושכים. הם לא מצאו אפילו חלקיק מגופה מושך. למען האמת הם מצאו את הכלב שרבץ ליד המסבאה של יעקב הרבה יותר סקסי מהגברת שפריכטר. בעודה פוסעת לעבר המכולת של נחום, הגברת הזקנה מעדה על אבן קטנה שנפלה קודם לכן ממשאית שעברה שם. הגברת שפריכטר נפלה על פניה ודם החל לזרום ממצחה. זו השנה ה-48 שהיא מתגוררת בנווה-זירמה עילית, כל אותן שנים ללא בן זוג. הותיקים מספרים עליה שהיא עובדת את השטן ועוסקת בפעילויות מיניות מוזרות בביתה הרעוע. איש לא נכנס אליה מעולם. איש לא סייע לה לקום מדרך העפר שעליה שכבה, נאנחת מכאב. רוח קלילה העיפה את שמלתה באויר וחשפה את ערוותה. צעיר לבוש בחליפה שחורה עם כובע לראשו יצא מהמכולת של נחום וצפה במחזה. הוא היה זר בנווה-זירמה עילית. התושבים גילו חוסר סבלנות כלפי הזרים המעטים שעברו בעיירה. אותו צעיר עצר שם רק כדי לתדלק את רכבו ולקנות כמה מוצרי מזון במכולת.
"את בסדר גבירתי?", פנה אליה הצעיר. שיער ראשו היה משוך לאחור בג'ל ובגדיו היו חדשים למראה. הוא הושיט לה יד בעודו רוכן אליה. היא אחזה בכף ידו ונעמדה.
"תודה לך בחורי הצעיר", אמרה הגברת שפריכטר, "אתה איש טוב ומגיעה לך ארוחה כפרית אמיתית. אני מזמינה אותך לביתי".
עוד משב רוח נפנף את שמלתה, הבחור מיקד את מבטו מייד באזור חלציה, אך הפעם לא ראה כלום. הגברת הזקנה שראתה את נסיונו של הצעיר לתפוס הצצה במבושיה, חייכה אליו חיוך גדול ובין רגע הרימה את שמלתה בשתי ידיה וניגבה באמצעות בד שמלתה את הדם מפניה.
"אני נאלץ להסכים להזמנתך הנדיבה", אמר הצעיר לאחר שזאת סידרה את שמלתה, "למדתי מסבי היקר לא לסרב לאשה שלא לובשת תחתונים".
הגברת שפריכטר ליטפה מעט את חזהו של הצעיר ואמרה "אני רק צריכה משהו קטן מנחום ואז נלך לביתי". הצעיר הנהן בראשו והחל לצעוד לכיוון המכולת. "אני מקווה שאתה אוהב צלי עוף".
דלת הבית חרקה כשהזוג המוזר נכנס פנימה. הגברת חלצה את נעליה וניגשה מייד למטבח. היא הזיזה מעט כיסא יחיד שעמד שם. "שב כאן", אמרה לו והוא ציית. "תשתה משהו?". הצעיר הנהן. שפריכטר פתחה ארון קטן ושלפה משם בקבוק ויסקי זול. "אני מעדיף משהו קל, בכל זאת צהרים עכשיו", אמר הצעיר, "אולי מיץ פירות?". הגברת פרצה בצחוק רם. הצעיר קם ותפס את שדיה בשתי ידיו, "אני לא צריך אלכוהול", אמר ונשק לשפתיה. היא נשכבה על רצפת המטבח ומשכה אותו מעליה. "זיין אותי עכשיו!", קראה, "זיין אותי כמו שלא זיינת מעולם". הצעיר שלף והחדיר. הוא רכן עליה והניע את אגנו. לאחר חצי דקה נפל הכובע מראשו, לאחר חצי דקה נוספת הוא גמר בתוכה ונפל עליה.
עננת עשן קטנה הופיעה לידם, כשהתפזרה עמד שם יצור אדמדם קטן, גובהו כמטר ושתי קרניו נצצו. הוא נראה מרוצה.
"כל הכבוד", אמר הקטנצ'יק, "זה כבר הרביעי בשבוע".
הצעיר קם ורכס את מכנסיו. הוא הביט סביב במבט מבוהל.
"איפה הכובע שלי?", שאל.

נכתב על ידי , 6/6/2005 14:10  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





158,773
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבא קריר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבא קריר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ