לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Artist Formally known as Ze She'Ta'Ku'A Ba'Fifties


יומרנות כנה

כינוי:  זה שתקוע בפיפטיז

בן: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2009

המסע לפולין (או: מה כבר יכולה להיות סיבה אידיאולוגית לא לצאת למסע לפולין?)


במסגרת שיחות יום השואה היום יצא שנקלענו לסבב "הקשר שלי לשואה".

הרבה אנשים ציינו, מעבר לקשר המשפחתי שלהם, את המסע לפולין. חלק ציינו שהם יצאו, וחלק ציינו שהם "לא יצאו, אבל לא מסיבות אידיאולוגיות או משהו".

המשפט חזר על עצמו לעיתים די תכופות, עד בשלב מסוים מישהו לחש לעברי "איזה משפט מצחיק, מה כבר יכולה להיות סיבה אידיאולוגית לא לצאת למסע לפולין?".

 


בזמנו אפילו הבטחתי פה פוסט על המסע לפולין. אז שקד, שלא תגידי שאני לא מקיים הבטחות.


 

אני לא יצאתי למסע לפולין מכמה סיבות. אני מניח שלפחות חלקן נופלות בתחום ה"או משהו" שכוון אליו במשפט החוזר ההוא. אנסה להסביר את עצמי למרות שמהניסיון שלי, לאנשים קצת קשה לקבל ביקורות שכאלה על המסע לפולין.

קודם כל כי המסע לפולין, וזכרון השואה בכלל, קיבלו מעמד של חצי-קדושה עד קדושה-וחצי בנרטיב הציוני העכשווי. אז כשאנשים מבקרים את המסע לפולין או אלמנטים אחרים של זכרון השואה, זה ישר מקבל תווית פוסט-ציונית.

כשהביקורת לא באה ממקום פוסט-ציוני, אלא ממקום, לא עלינו, ציוני מאוד, זה מלווה בהכרח בתחושה של שחיטת פרה קדושה, אבל לא מהסוג הטוב. אנחנו דווקא חברה שהיא מאוד בעד שחיטת פרות קדושות ושבירת טאבואים, הטענה בזכות החשיבה הביקורתית המוחלטת היא בעצמה סוגשל ערך מוחלט שלא כל כך מבקרים אותו.

אבל זה יותר כשמדובר בפרות שאינן באמת קדושות עבורנו, או טאבואים שהם ממילא מיושנים וארכאיים.

 

והאמת היא שאני מוצא גם את עצמי מתייחס לכל נושא השואה וזכרון השואה ביראת קודש גמורה. אבל משתדל לנסות ולזכור גם בהם את כלל הכבדהו וחשדהו.

 


סיבה נוספת שבגינה אנשים לא מקבלים ביקורות שכאלה: כי לא כולם חושבים אותו הדבר. אז אני זורם גם אם סתם לא תסכימו.


 

הצד הראשון של הביקורת שלי על המסע לפולין נעוצה בכך שההתמודדות הרגשית עם נושא השואה היא סבוכה מאוד. תמיד כשמתעסקים בנושאים האלו מתעוררים רגשות עזים של כעס ושל עצב ושל חוסר אונים ושל רצון בנקמה ושל בלבול ושל תדהמה ושל רגשות אשם ושל כאלו שאין לנו מילים טובות מספיק כדי לכנות אותם.

והחוויה הזו של התמודדות עם השואה היא חוויה לא נעימה. וזה באמת מרגיש שחשוב מאוד לערוך את ההתמודדות הזו. לזכור זה חלק אינטגרלי מלא לשכוח.

אבל אין שם סתירה - זה לא נעים. ואני חושב שחרף הבון-טוניות שבדבר, לא כל י"אניק בן-טובים צריך להרגיש מחויב לעבור שבוע של התמודדות עם הנושא הזה.

אז זו הסיבה הראשונה שלא יצאתי למסע לפולין: אני חושב שזה היה לי קשה מדי.

מהסיבה הזו אני גם לא כל כך מבין את הזדעקויות "הולך ופוחת הדור" שנוגעות לזה שבני נוער מתעסקים במהלך המסע לפולין גם בדברים שאינם זכרון השואה. שהם מתעסקים גם בדברים "סתם" כמו החיים שלהם עצמם.

 


בפרט, אגב, הצטדקויות שנוגעות לזה שבני נוער שוכבים במסע לפולין. היא ספציפית תמיד מרגישה כמו צדקנות מינית מיושנת עם אצטלה לגיטימית שנובעת בסך הכל מזה שלבני ה17 האלו יש מנגנונים פסיכולוגיים בריאים להתמודד עם זוועות כמו יכולת הדחקה.


 

ולגבי העניין השני - אני חושב שאפשר ללמוד הרבה דברים מנושא השואה. כמו שמכל דבר שאנחנו לומדים על העולם אנחנו מנסים ללמוד על איך שהעולם מתנהל, או על איך שהיינו רוצים שהוא יתנהל, וכו'. רק שלשואה גם יש את עניין הקיצוניות הכל כך גדולה, ויוצאות-הדופן.

נראה שזה כל כך שונה מכל דבר אחר, עד שהוא כמעט סותר את כל מה שחשבת שידעת על בני אדם. בגלל זה האמירה של אנה פרנק בדבר זה שהיא מאמינה בכל זאת שבני אדם הם טובים מיסודם נראית כל כך נאיבית ולא ברורה. אני חושב שהיא גורמת לפתח מעין יחס של פטרוניות כלפי אנה פרנק, עד כמה שלא נעים להגיד דבר כזה. מעין הערצה של התמימות והאידיאלים שאפשר לחוש רק כלפי ילדים קטנים.

יש אנשים ש"לומדים" מהשואה על הצורך בהתנהגות לפי ערכי מוסר אוניברסליים, או על אופיו הצייתני של האדם, או על החשיבות שבכוח ובעצמה, או על חשיבות הלאום וההגדרה עצמית, או על אופיו של אלהים, או על החוסר-באלהים, וכו'.

ואני חושב, האמת, שאפשר ללמוד הרבה מאוד על הרבה מאוד דברים מנושא השואה. ואני אישית חושב שנושא השואה באמת דוחף אותי לזרועות הציונות והלאום היהודי וההגנה העצמית והשלטון הריבוני היהודי העצמאי, וכו'.

 


זה לא נשמע כמו נקודת ביקורת בינתיים?


 

אבל במסע לפולין לא מקבלים את המסרים האלו מההתמודדות עם לימודי השואה.

מקבלים אותם ממשרד החינוך.

ושם זה מתחיל להפריע לי.

 

כי ברגע שמתווך עם אינטרסים פוליטיים משתמש בנושא השואה כדי ללמד לקחים שיש להם משמעויות פוליטיות, זה מרגיש חשוד.

במיוחד אם הוא עושה את זה לחבר'ה בי"א, ע"י זה שהוא מכניס אותם למצבים רגשיים קשים.

זה מרגיש כמו פרופוגנדה, לא כמו לימודים.

בלי קשר לזה שבסופו של דבר המסר הציוני של המסע לפולין הוא מסר שאני מסכים איתו ושותף להשקפת העולם ממנה הוא יוצא, אני חושב שזה לא בסדר.

זה בכללי מרגיש לי לא בסדר ללמד דברים כדי לשכנע לפעולה פוליטית: כשאתה מלמד בשביל לשכנע בטיעון, אז לימוד האמת המלאה היא רק אחד מהכלים שאתה יכול להשתמש בהם. וזו נקודת מוצא די מחורבנת כדי ללמוד נושא שנראה לך חשוב.

 


ומעבר לזה, התחושה שלי היא שהמסע לפולין בי"א לא בא רק לשכנע אותך להיות ציוני. הוא גם בא לשכנע אותך להתגייס, ולקרבי. ואולי באיזשהו מקום גם לא לאפשר לביקורות על הציונות או על ההתנהלות של המדינה ושל הצבא - בגלל שהם הכרח.


 

ואני חלילה לא יוצא נגד גיוס לצבא - אני חושב שההחלטה להתגייס לצה"ל היא החלטה נכונה ובוגרת, ושזו האחריות והמחויבות של כל מי שגר במדינה. למעשה, במובן מסוים, אני חושב שזו האחריות והמחויבות של כל יהודי באשר הוא.

אבל בסופו של דבר אני חושב שזו החלטה שצריכה להתקבל מטעמים של חשיבה רצינית וכנה של האדם, ולא מטעמים אחרים של לחץ חברתי/לחץ של הורים/לחץ של סביבה. ולא מטעמים של קישור רגשי שערכו לו לנושא - בעקבות השואה או בעקבות חללי צה"ל.

 

יש לי כמה חברים שלא התגייסו לצה"ל. ואני אוהב אותם מאוד. ואני מעריך אותם מאוד בהרבה תחומים.

ואני חושב שזה שהם לא התגייסו זו טעות ואני מאוד לא מסכים עם ההגיון שהוביל אותם לבחירה הזו. אבל אני גם לא מעריך יותר אנשים שהתגייסו "כי כולם מתגייסים" בלי לחשוב על זה. אני חושב שההתגייסות היא עמדה פוליטית רצינית וככזו היא מחייבת מחשבה רצינית.

 

ובעיקר מפריע לי, כמו שציינתי פה בפוסט בעבר, השיח בישראל בו דברים יכולים להיות בעייתיים מוסרית או הכרח קיומי אבל לא יכולים להיות בו זמנית גם הכרח קיומי וגם בעייתיים מוסרית.

מהשיח הזה גם יוצא עוד שיח שמפריע לי הרבה יותר, והוא מתייחס לדברים כאילו הם יכולים להיות ברי-ביקורת או הכרח קיומי, ולא שניהם בו זמנית.

כאילו שביקורת על התנהלות הצבא, או על התנהלות המדינה בהקשרים בטחוניים, או על התייחסות המדינה לאזרחים הלא-יהודיים בה (לכאן או לכאן) היא לא בסדר בגלל שצריך צבא, וצריך למצוא איך להתייחס לאזרחים הלא-יהודיים במדינה ולשמור בו זמנית על היותה מדינה יהודית, וכו'.

 


כשלא מאפשרים ביקורת לא מאפשרים שיפור. דרך בדוקה לנוון דבר טוב ולהפוך אותו ללא-רלוונטי ברבות זמן היא להפוך אותו לקדוש.


 

לא סיפרתי את זה היום אבל אני לא יצאתי למסע לפולין. וזה לא היה מסיבות אידיאולוגיות, אבל גם לא מאוד רחוק מזה.

זה לא היה אקט פרובוקטיבי או מרדני כמו שאנשים מניחים אינטואטיבית.

אני ציוני ורדוף תסמונות דור שלישי ג'סט לייק דה נקסט גאי.

אבל הייתי ממליץ גם לאחרים לא לצאת.

אשמח לשמוע מה דעתכם.

נכתב על ידי זה שתקוע בפיפטיז , 21/4/2009 22:00  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





138,867
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזה שתקוע בפיפטיז אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זה שתקוע בפיפטיז ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ