| 5/2013
הארה בזמן אימון בחדר כושר
כבר הרבה זמן אני מתכנן לכתוב פוסט על ה"מיתולוגיות" או ה"משמעותיות". קרי, אותן בחורות שנפגשתי\יצאתי איתן, או אפילו הכרתי אותן לזמן קצוב, אבל היו בעלות השפעה מאד משמעותית עליי, ועוד ביחס הפוך למשך הזמן הפיזי אותו בילינו יחדיו.
זוכרים מה כתבתי לפני כמה זמן (או אולי אפילו זה היה בפוסט האחרון, באמת אין לי מושג) על כך שהטעויות שאותן אנו מבצעים אינן רנדמוליות, אלא מובלות על ידי קו מחשבה מסויים שמוביל אליהן? ובכן, נפל לי האסימון לגבי מכנה משותף לגבי כל אותן הבחורות ה"משמעותיות", אלה אשר רציתי לקחת את הסיפור איתן צעד קדימה. כולן חיו סגנון חיים שהתאים, או שהיה נראה לפחות כאילו היה מתאים לסגנון חיים אליו שאפתי דאז.
פיקסי - אותה "ילדה קטנה אהבתי בגליל", עם השלומאליות החמודה שלה, שהיינו מקשקשים על הסבל שלנו בשירות הצבאי ועוד כל מיני דברים שעניינו אותי אז בגיל 21.
גויה - בחורה יפייפיה מארץ רחוקה, שהתאימה לי כמו כפפה ליד בפנטזיה הזו של הטיול (הקטע המצחיק הוא, שדי דמיינתי לפני שטסתי שיהיה לי קטע עם מישהי מהמדינה שלה, לא יודע למה. כנראה שמחשבה חיובית עובדת) שבו הכל גדול, זז ובתנועה. כללי משחק גלובליים ולא מקומיים.
דקלה - לחיות את אותה מגניבות תל אביבית (למרות שהיא בכלל לא גרה בתל אביב!!) של סיומו של התואר והחיים לאחריו. בארים בפלורנטין, קפה של שישי בצהריים וכו'.
בלה (הבחורה מלפני שני פוסטים. בלה יהיה שם מתאים עבורה) - רואה מחוץ לקופסא לגבי מערכות יחסים, חובבת BDSM קלות ובאמת שזיון מעולה.
*אגב בלה - עוד לא נפגשתי איתה מאז. הייתה לה נסיעה אחת מחוץ לעיר, והשבוע הולכת להיות לה עוד אחת למספר ימים. אנחנו מדברים במהלך השבוע, אבל יש לי הרגשה שזה בעיקר אני היוזם, ואלמלא אני, זה פשוט לא היה קורה. היא חוזרת לקראת הסופ"ש, ואמרתי לה שאפשר שניפגש בשישי (שזה יוצא שבועיים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו). היא בתגובה: "אולי". חאלס. אני יכול להסתדר עם כן, ואני גם יכול להסתדר עם לא. אבל כל החוסר וודאות הזו שיש בחורה שמוצאת חן בעיני, אבל אין לי מושג קלוש אם אני גם מוצא חן בעיניה פשוט משגעת אותי.
אז מה משותף? כולן הגיעו לי בתקופה מסויימת של חיי. יכול להיות שאם גויה ופיקסי היו מופיעות בחיי עכשיו, לא הייתי מוצא בהן יותר מדי עניין. כנראה שגם כנ"ל אם הייתי נפגש עם דקלה בתקופת הצבא, או עם בלה בטיול וכו' וכו'. עכשיו תגידו, נראה לכם שיש איזושהי התאמה נצחית, שתקפה לכל זמן?
| |
סקירת מציאות רגעית
אני רוצה להתחיל לפרט ולכתוב על כל החוויות שלי במקום המטורף הזה ופשוט לא יודע איך ומאיפה להתחיל. זה מסוג הדברים האלה שאתה נזכר בהם בגיל מאוחר ומעלה חיוך מטופש על הפנים. אין לי כרגע תכנון קונקרטי לחזור לארץ, אבל מדי פעם אני רוצה לעשות לעצמי איזה review קטן כזה רק כדי להבין איפה אני עומד פחות או יותר, ולספק לעצמי איזושהי חוות דעת קטנה של נקודות לשימור ונקודות לשיפור. וואלה, אני לא יודע מאיפה להתחיל. איך אני אוהב את השאלות האלו של "איך שם?" או "נו, נהנה?". איך לעזאזל אני אמור להשיב לשאלות כאלו? בטח שלא בכן ולא. התשובה הראשונית שאני נוטה לתת היא שזו חוויה מדהימה, אבל גם לא פשוטה בעליל. ואז השיחה מתחילה להתפתח בתחום שרלבנטי ומעניין יותר עבור אותו שותף לשיחה: כסף, בנות, עבודה, טיולים, מה הלאה וכו'.. היופי פה בבלוג הוא שאני מדבר על הכל, ומלבד פרטים שיכולים להסגיר זהות/מיקום אני לא מהסס לשתף שום דבר. היי, בשביל זה הגעתי לפה מלכתחילה, ואפילו עושה את זה כבר שמונה שנים בלי לפספס אפילו חודש אחד. ראוי להערכה, לא?
טוב נו, חפרת. אז מה הפואנטה שלך בכל הסיפור?
בתכל'ס, אין טוב ורע, וקשה לי לתת מגמה כללית שתאפיין את כל השהות שלי פה עד כה. היו רגעים שהרגשתי על גג העולם, ורגעים שבהם הרגשתי כמו סמרטוט רצפה. התחום הכלכלי הוא משהו שאני מרגיש שדי טעון שיפור אצלי, ואני מאד מקווה שתחול איזו תנועה בתחום הזה בשבועות הקרובים. מבחינת כל כך הרבה דברים אחרים, לא מעט מתקדמים לא רע. בכל זאת, אני נמצא במקום שבסופו של יום אני יכול להגיד שטוב לי בו. ולא רק זה, אלא שגם התחלתי להתמקם בו, ואפילו מרגיש שהמקום הזה כבר הפך להיות הבית שלי. בדרך זו או אחרת. הכל פה הולך בהקצנה, אותו דאבל אור נאט'ינג שפירטתי עליו כבר פה בעבר או שלא. או שיש ים הצעות עבודות שמרביתן חופפות אחת עם השנייה, או שאין כלום. או שיש שתיים-שלוש בחורות בשבוע, או שאני נשאר עם הזין ביד למשך שבועות. כך יוצא שהחיים פה הולכים. ובהתאם לכך גם טופי ההחלטות שמתקבלות. אני מרגיש שהחיים שלי זה משהו שאני מנתח כל צעד וצעד פה. אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו, כי לעזוב את הארץ (ועוד להיכן שאני נמצא, ובדרך שבה עשיתי זאת) זה לא דבר של מה בכך. מהצד השני, להיכנע לחיים זה דבר שחורה לי באופן כללי, ופה הכניעה לחיים יכולה להיות הרבה יותר דרסטית וקיצונית. כל הדברים האלו שאני עושה פה מצריכים המון דלק ואנרגיות, כל יום הוא מעין מאבק מחודש. ומי אלו האויבים, את חלקם אפשר לבחור. אפשר לבחור אם להתרגש מהחתונה של האהבל שהיית חבר שלו בתיכון ומחק אותך מהפייסבוק, או מהבטן ההריונית של אשתו של איזה בינוניסט אחר בטיול מעאפנים שלהם לאיזו בירה אירופאית בדיל של הדקה התשעים, או מאורן הבן זונה עם החיוך פרצוף תחת שלו שדורש סטירה, או מחצי שמועה על איזה מזדיין אחר שמרוויח לא רע.
אויב שאי אפשר לבחור אותו הוא עצמך. אין מנוס אלא לדעת להרים את עצמך מתי שצריך, לדעת לנטרל השפעות וגירויים חיצוניים על מנת להבין מה באמת אתה רוצה וצריך, ומתי להכין חביתה וסלט במקום ביצים קשות.
אבל גם לדעת שלא תמיד אתה הוא האויב. לפעמים, מה לעשות, אתה עושה ככל שיבכולתך להצליח, אבל יש מכשלות ומגבלות מעבר ליכולתך. וכמו שאתה יודע להילחם ולהיאבק, צריך גם לדעת מתי לטפוח לעצמך על השכם. להפנים את זה שגם אם לפעמים לא רואים הצלחות מיידיות, זה לאו דווקא אומר שאתה לא פועל טוב.
נזכרתי איך שנסעתי בגיל 18 ב910 עם אמריקן ביוטי של הגרייטפול דד באוזניות. מדמיין שהאוטובוס הוא פונטיאק GTO ישנה וכביש החוף זה איזה HIGHWAY 61 , רק מדמיין את הבריחה שלי. שאני במקום עצום וענק עם מעין רומנטיקה קסומה ומסתורית, הדרך שלא נגמרת, ושכל מקום חדש צופן בחובו קסם והפתעות לאין שיעור. עכשיו אני הכי קרוב להגשים (או פשוט לחיות) את אותה פנטזיה מגיל 18 של הספק מסע ספק בריחה. מה הפואנטה פה? וואלה לא יודע. יש לי מיליון סיומיים אופציונליים לפסקה הזו. מעניין אותי מתי אתחיל להרגיש שהכל קטן וסוגר עלי שוב, ושאתמלא עוד צורך עז לבריחה נוספת. ככה זה האופי שלי כנראה, והדרכים שלי לפרש ולהתמודד עם המציאות.
אני רוצה להתחיל לפרט ולכתוב על כל החוויות שלי במקום המטורף הזה ופשוט לא יודע איך ומאיפה להתחיל. זה מסוג הדברים האלה שאתה נזכר בהם בגיל מאוחר ומעלה חיוך מטופש על הפנים. אין לי כרגע תכנון קונקרטי לחזור לארץ, אבל מדי פעם אני רוצה לעשות לעצמי איזה review קטן כזה רק כדי להבין איפה אני עומד פחות או יותר, ולספק לעצמי איזושהי חוות דעת קטנה של נקודות לשימור ונקודות לשיפור. וואלה, אני לא יודע מאיפה להתחיל. איך אני אוהב את השאלות האלו של "איך שם?" או "נו, נהנה?". איך לעזאזל אני אמור להשיב לשאלות כאלו? בטח שלא בכן ולא. התשובה הראשונית שאני נוטה לתת היא שזו חוויה מדהימה, אבל גם לא פשוטה בעליל. ואז השיחה מתחילה להתפתח בתחום שרלבנטי ומעניין יותר עבור אותו שותף לשיחה: כסף, בנות, עבודה, טיולים, מה הלאה וכו'.. היופי פה בבלוג הוא שאני מדבר על הכל, ומלבד פרטים שיכולים להסגיר זהות/מיקום אני לא מהסס לשתף שום דבר. היי, בשביל זה הגעתי לפה מלכתחילה, ואפילו עושה את זה כבר שמונה שנים בלי לפספס אפילו חודש אחד. ראוי להערכה, לא?טוב נו, חפרת. אז מה הפואנטה שלך בכל הסיפור? בתכל'ס, אין טוב ורע, וקשה לי לתת מגמה כללית שתאפיין את כל השהות שלי פה עד כה. היו רגעים שהרגשתי על גג העולם, ורגעים שבהם הרגשתי כמו סמרטוט רצפה. התחום הכלכלי הוא משהו שאני מרגיש שדי טעון שיפור אצלי, ואני מאד מקווה שתחול איזו תנועה בתחום הזה בשבועות הקרובים. מבחינת כל כך הרבה דברים אחרים, לא מעט מתקדמים לא רע. בכל זאת, אני נמצא במקום שבסופו של יום אני יכול להגיד שטוב לי בו. ולא רק זה, אלא שגם התחלתי להתמקם בו, ואפילו מרגיש שהמקום הזה כבר הפך להיות הבית שלי. בדרך זו או אחרת. הכל פה הולך בהקצנה, אותו דאבל אור נאט'ינג שפירטתי עליו כבר פה בעבר או שלא. או שיש ים הצעות עבודות שמרביתן חופפות אחת עם השנייה, או שאין כלום. או שיש שתיים-שלוש בחורות בשבוע, או שאני נשאר עם הזין ביד למשך שבועות. כך יוצא שהחיים פה הולכים. ובהתאם לכך גם טופי ההחלטות שמתקבלות. אני מרגיש שהחיים שלי זה משהו שאני מנתח כל צעד וצעד פה. אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו, כי לעזוב את הארץ (ועוד להיכן שאני נמצא, ובדרך שבה עשיתי זאת) זה לא דבר של מה בכך. מהצד השני, להיכנע לחיים זה דבר שחורה לי באופן כללי, ופה הכניעה לחיים יכולה להיות הרבה יותר דרסטית וקיצונית. כל הדברים האלו שאני עושה פה מצריכים המון דלק ואנרגיות, כל יום הוא מעין מאבק מחודש. ומי אלו האויבים, את חלקם אפשר לבחור. אפשר לבחור אם להתרגש מהחתונה של האהבל שהיית חבר שלו בתיכון ומחק אותך מהפייסבוק, או מהבטן ההריונית של אשתו של איזה בינוניסט אחר בטיול מעאפנים שלהם לאיזו בירה אירופאית בדיל של הדקה התשעים, או מאורן הבן זונה עם החיוך פרצוף תחת שלו שדורש סטירה, או מחצי שמועה על איזה מזדיין אחר שמרוויח לא רע. אויב שאי אפשר לבחור אותו הוא עצמך. אין מנוס אלא לדעת להרים את עצמך מתי שצריך, לדעת לנטרל השפעות וגירויים חיצוניים על מנת להבין מה באמת אתה רוצה וצריך, ומתי להכין חביתה וסלט במקום ביצים קשות (לשים קישורררררר).אבל גם לדעת שלא תמיד אתה הוא האויב. לפעמים, מה לעשות, אתה עושה ככל שיבכולתך להצליח, אבל יש מכשלות ומגבלות מעבר ליכולתך. וכמו שאתה יודע להילחם ולהיאבק, צריך גם לדעת מתי לטפוח לעצמך על השכם. להפנים את זה שגם אם לפעמים לא רואים הצלחות מיידיות, זה לאו דווקא אומר שאתה לא פועל טוב.
נזכרתי איך שנסעתי בגיל 18 ב910 עם אמריקן ביוטי של הגרייטפול דד באוזניות. מדמיין שהאוטובוס הוא פונטיאק GTO ישנה וכביש החוף זה איזה HIGHWAY 61 , רק מדמיין את הבריחה שלי. שאני במקום עצום וענק עם מעין רומנטיקה קסומה ומסתורית, הדרך שלא נגמרת, ושכל מקום חדש צופן בחובו קסם והפתעות לאין שיעור. עכשיו אני הכי קרוב להגשים (או פשוט לחיות) את אותה פנטזיה מגיל 18 של הספק מסע ספק בריחה. מה הפואנטה פה? וואלה לא יודע. יש לי מיליון סיומיים אופציונליים לפסקה הזו. מעניין אותי מתי אתחיל להרגיש שהכל קטן וסוגר עלי שוב, ושאתמלא עוד צורך עז לבריחה נוספת. ככה זה האופי שלי כנראה, והדרכים שלי לפרש ולהתמודד עם המציאות.
| |
גבר רומנטי
פגשתי לאחרונה בחורה באתר היכרויות, ממש חמודה. דייט ראשון יצאנו לארוחת צהריים באזור של הבית שלה, והיה נחמד. לאחר מכן היא לקחה אותי לפארק ליד הבית שלה, ובשלב מסויים התחלנו להחזיק קצת ידיים. היא קצת עקצה אותי שבמסעדה בהיתי באיזו מישהי (היי! היא ממש הייתה דומה למישהי שאני מכיר. וחוץ מזה, לא בהיתי בה!). כשנפרדנו בתחנה היא עשתה את אחד הדברים השנואים עליי שבחורות עושים בדייטים (וכבר כתבתי על זה), שזה "נשיקת ציפור" כזו, מעין משהו של חצי שנייה על השפתיים בלי לשון, שלך תבין מה היא רוצה ממך עם זה. אם זה כן, לא, מהססת, מתביישת\לא רוצה לבאס אותך במקום ציבורי, רוצה לקחת את זה לאט וכו'..
היה לנו שבוע די עמוס ולא מאפשר מבחינת עבודה, והתפננו רק בסופ"ש. במהלך כל השבוע יצא לנו לסמס, קצת סקייפ ושטויות כאלה, ואפילו נפגשנו לאיזה חמש דקות באיזה אירוע המוני משותף שלשנינו יצא במקרה להיות בו.
ביום שישי היינו אמורים להיפגש בערב, ובעודנו מקשקשים אחד לשנייה באסאמאסים בבוקר, היא פתאום מביאה יציאה של: "אה, סיפרתי לך שיש לי בית ריק? השותף שלי נסע הבוקר לאיזה שבוע מחוץ לעיר". רמז עבה משהו. נפגשנו, הלכנו לבר שיצא לי להיות בו בנסיבות קצת אחרות, אבל הוא נראה כמקום קלאסי לדייטים (היא אגב גם מכירה אותו מסתבר) עם אזורים שיושבים על מזרונים על הרצפה וכל זה. יושבים, מתקרבים, ובשלב מסויים אני שם עליה את היד, מדי פעם קצת נשיקות. מודיע לה שאני הולך שנייה לשירותים, "אוקי, אז תסיים שם ואז נזוז אליי?" טוב, קטונתי מלסרב.
הגענו אליה לדירה, מזגתי לי כוס מים (לא לפני שהסתבכתי עם המיכל, כן?) ואחרי כמה דקות עברנו לחירמונים ומזמוזים. אחרי שתי דקות במאונך עברנו למיטה, מה לעשות שכל הסיפור הזה לא כל כך נוח בעמידה? מתחרמנים, ופה ושם פרטי הלבוש מתחילים לרדת. שנינו נשארים עירומים, ופתאום היא קופאת.
"אני לא יכולה לעשות את זה, מצטערת. אוי, זה כל כך מעאפן, אני מה זה מצטערת"
"אה?"
טוב, אני חלש בלזכור ציטוטים. בקיצור, חבר לשעבר. נפרדו לפני משהו כמו ארבעה חודשים. היו ביחד שנתיים וחצי, גרו ביחד. אני הגבר הראשון שהיא מגיעה איתו לסיטואציה כזו מאז שהם נפרדו.
"אוי, אני מה זה מצטערת. לא ציפיתי שזה ייקרה לי בכלל. הייתי חרמנית קודם לכן אבל עכשיו לא יודעת מה קרה לי... .... רוצה שאני אעשה לך ביד?" שוב, קטונתי מלסרב.
אני גומר, וממשיכים להתכרבל ולקשקש קצת.
"את יודעת מה הבעיה שלך? שאת לא באמת משחררת מהאקס שלך. אני רוצה לבוא ולהכיר אותך, אבל אני מרגיש שאת פשוט לא נותנת לי. לא הייתי אף פעם במצב שלך אחרי קשר ארוך שנגמר, אבל אני מרגיש קצת לא בנוח שאני נפגש איתך, וחלק לא קטן מהערב, אפילו כשאנחנו במיטה, את מדברת על החבר שלך לשעבר. אפילו כשאנחנו מתנשקים, אחרי כמה שניות את ישר שוברת אחורה."
ממשיכים להתכרבך אחד בשנייה עוד כמה דקות, ואז התחלתי לנשק אותה. הפנימה את מה שאמרתי. והתחלנו להתנשק נשיקה ארוכה ורטובה שלא נגמרת. התחלתי לשחק לה בשדיים ובפטמות, והפעם אני הייתי זה ששבר מהנשיקה לטובת משחק אוראלי בפטמות. מתכונן לרדת עוד למטה,
"אפשר?"
"כן."
"בטוחה?"
"כן."
וואו, לא זוכר מתי היה לי סקס לי כך טוב. אז ככה זה מרגיש להיות הגבר הראשון החדש שבחורה שוכבת איתו לאחר שלוש שנים מונוטוניות? גם מבחינת אכילת הסרטים וגם מבחינת הלהט.
אבל לא באתי לדבר פה על סקס וזיונים. בשלב מסויים התחלתי להרגיש שאני נמשך אליה מעבר למשיכה פיזית, עוד לפני ששכבנו. אני רוצה את זה, אבל גם פוחד מזה בו זמנית. ושוב אני מרגיש את חרדת הנטישה שבה וחוזרת, והבלבלות, הסרטים והפרנויות שהיא לא עונה, או שהיא תתקשר ותגיד שלא בא לה וכל זה. ופה זה יותר חזק מבדרך כלל, כי באמת בא לי עליה. לא סתם עוד זיון שאפשר לשרוד את הדחייה חרף הפגיעונת הקטנה באגו.
גם אמרתי לה שעד כמה שזה שונה מהכיוון שאני לוקח את החיים שלי אליו בשנים האחרונות, אני קצת לא מרגיש בטבעיות לידה. אבל לא בקטע רע. אני לוקח כל דבר לאט ובזהירות, כי אני פשוט פוחד להרוס משהו עם החרמנות, טמטום והאימפלוסיביות שלי. אז עדיף ללכת על ביצים מאשר לחשוב מהביצים. לאחרונה התרגלתי שה"בטבעיות" שלי זה: משפט פתיחה צולע => מגע פיזי ישיר ולעיתים די תקיף => חותר למגע => שאלת כן\לא שלא מאפשרת יותר מדי תמרון => כן - בואי ניקח מונית \ לא - שיהיה יום טוב ונלך לבחורה אחרת. ואיתה, זה לא ככה. זה לא ככה כי אני מרגיש שיש לי מה להפסיד, כי מדובר פה לדעתי בהרבה יותר מסתם עוד זיון.
מעבר לזה, אני גם שואל את עצמי למה בעצם בא לי עליה, ומה גורם לי להימשך אליה בעצם. והאם אני גם באמת נמשך אליה? ובכן, זוכרים את הפוסט הקודם? זה משהו שאני די פוחד שקורה\ייקרה. אני אומר שטעויות שעשינו בעבר יחזרו גם בעתיד. טעויות הן לא דבר אקראי, וכך גם הצלחות אגב. יש לנו קו מחשבה מסוים שמוביל אותנו לבצע את אותן טעויות (וכך גם לגבי הצלחות), ולפי דעתי די קשה לעלות עליו ולהצליח לנתב אותו. אני חושב שאני מסתכל על נשים בתור איזושהי סוג של סחורה, מוצר, או יעד שצריך להשיג. אולי זה איכשהו לגיטימי כשמדברים על להשיג זיון להיום בלילה (אם את\ה רוצה איזושהי הערה פמיניסטית\להטיף לי מוסר, בבקשה תנוח\י. לא לשם כך התכנסו כאן.), אבל לא כשמדובר על לקחת בחורה למשהו מעבר לזה. לא מדובר פה על יעד כמו להשיג ציון בפסיכומטרי או משהו כזה, אלא על רצון שלי שאמור להשתלב ברצון של הצד השני. לי יש רק 50 אחוז מההחלטה בתכל'ס. אני פוחד שמה שקרה עם פיקסי, גויה ואפילו עם דקלה במובן מה ייקרה גם פה. שאני אקח בחורה חצי אקראית, אלביש עליה תכונות ורצונות שהקשר ביניהן לבין המציאות בפועל אפסי בהחלט, ועליה אבנה פנטזיה שלמה, שאני אהיה זו שאפגע ממנה בסופו של דבר. אבל לך תסתבך עם רגשות.
היי, זוכרים את הבחורה שסו קולד נדלקתי עליה מהאינטרנט? זו שבאה הולכת באה הולכת, וכל הנראה נשארה בשלב ההולכת? יצא לי לדבר עליה קצת עם הדוקטורנטית (עליה אגב, לא יצא לי לדבר פה יותר מדי. בחורה טובה ואינטלגנטית, ובאמת עוזרת בעת הצורך) לא מזמן, והיא אמרה לי משהו שאני תקוע יותר מדי במחשבות שלי, בכך שאני רוצה משהו (לרוב זה פשוט מסתכם בסקס על שלל גרורותיו) ופשוט לא מקשיב לצד השני. אפילו לא בקטע של לפענח קונטקסט, אלא פשוט להקשיב. כן, לא, שחור, לבן, אדום, ירוק.
בואו נראה מה יהיה. נתגלגל וניתן לדברים לקרות. הכי טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
