לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ריק & רול

מסע בדמיון, כי שם הכי טוב...

כינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

רקוויאם #3


הימים הראשונים של החזרה היו די באסה. מצאתי את עצמי נמרח על הספה בחוסר מעש, אומר לעצמי שהנה אני יושב ושולח קורות חיים כמו חיה רעבה ומסתער על הלינקדין וקבוצות המשרות בפייסבוק כמו פלס"ר גולני בעזה... שזה מה שאכן עשיתי, אבל באחוזים בודדים יחסית ממשך הזמן של היום, שעה שלא שרפתי שעות על איזה משחק מחשב מטופש מלפני כמה שנים. כל החברים, מכרים, או איך שלא נקרא להם היו עסוקים, וחוץ מהשכנה (שפגשתי אותה ביום שחזרתי, ויום אחרי זה היא עזבה את העיר), המוסלמית (שפגשתי אותה ביום שהיא נסעה לטיול מחוץ לעיר לכמה ימים) ואת השלישית (נו, יודעים לבד כבר מה היא מטרת המפגש. ואוטוטו תדעו גם מה פשר הכינוי) לא נפגשתי עם אף אחד (אולי רק המוסלמית יכולה להיחשב כ"חברה" מבין שלושת אלו, וגם זה בדרך קצת מעוותת), שעה שהמוח שלי מסתחרר ואני צועק לעצמי בראש שאני רוצה לחזור לארצי עם נמל התעופה המושבת. חידשתי את המנוי בחדר כושר לתקופה קצרה, שלפחות אם אני פה אני לא אהפוך לפדלאה אימתנית, ואז אכלתי סרט שאני לא באמת רוצה להישאר פה אבל ברמה של עוד שבוע ושסתם בזבזתי כסף, שאין לי יותר מדי ממנו לחינם. איזה משהו שהייתי אמור לעשות הסופ"ש (שהיה אמור להיות די מתגמל) התבטל ונשארתי תקוע לבדי בלי תוכניות ממשיות. בשישי דיברתי עם החבר הכי טוב (פה, לא באופן כללי. אפשר אפילו להגיד שזה יותר משבצת תפקיד מסוימת שנכנסים אליה מאשר כינוי ממשי) ואמרנו שאולי ניפגש מאוחר יותר אל תוך הלילה, למרות שזה גם אי אפשר לדעת איתו. הוא עם הזוג המעאפן שבשלב מסוים די התחלתי לשנוא אותם (או לפחות לסלוד מהם) ואחרי זה קופץ לבית חולים כי אחותה של החברה שלו מאושפזת (משהו בקטנה, תירגעו). התקשרתי באזור 11, לא ענה והחלטתי כבר לצאת לבדי לבר האהוב (לשם הבהרה, זה בר ולא פאב. משמע שבמרבית החלל אפשר לרקוד, להסתובב, לשבת על הבר ולא רק למות על השולחן שלך). תמיד מוצאים שם מישהו שאתה מכיר, אם לא אז תמיד אפשר לנסות להביא משם מישהי (מקום ההעמסות שלי בעיר), ואם לא זה ולא זה, אז הי, יש שם אחלה מוזיקה ותמיד כיף שם בסופ"שים. בדרך לשם הוא סימס לי שהוא עם הזוג המעאפן ויגיע לאזור מאוחר יותר בגפו. נכנסתי ופגשתי שם את חלש האופי עם איזו בחורה. התקשרתי אליו קודם לכן והוא אמר שהוא איתה, וסיכמנו שאם הם מתפצלים הוא מסמס לי. לא התפצלו אז לא סימס, פריטי לג'יט. בחצי שעה - שעה הקרובות נהיינו משהו כמו עשרה ישראלים שם, ואני החלטתי לחתוך. הבטן אותתה לי קצת כאבים, ובסופו של דבר נשארתי ברונדלים על האסלה בבית עד 5 בבוקר. אולי זה גם בא די בטוב, אני לא אוהב את כל הערבי כיתה האלה. 

שבת היה מוקדש למנוחה, שזה טרמינלוגיה יפה ל"להימרח במיטה עם הלפטופ בלי לעשות כלום". קמתי ב2 בצהריים אחרי ליל הבלהות הזה, וזה די הפתיע אותי בתכל'ס. גם כשאני ממש עייף אני לא באמת מצליח לישון אחרי 11-12. חיזלשתי את הרעיון של לצאת בערב, למרות שדי התחשק לי. לא יהיה טוב להעמיס על הגוף כמויות של אלכוהול ושירותים של מקומות בילוי שאתה משלשל כמו מניאק זה אף פעם לא דבר נחמד. המנוחה לגוף השתלמה בסופו של דבר, כי בראשון הצלחתי להזרים את השלישית למנאז' אה טרואה נחמד עם הבשלנית. וכן, זה היה מתיש. פעם ראשונה שלי ככה עם שתי בנות. מזל שהן זרמו אחת עם השנייה, אחרת אני לא יודע איך הייתי שורד את זה. אל תאמינו לסרטי הפורנו, זה פאקן מתיש!

אם פעם אהבתי את הריחות של הרחובות הללו, האנשים שמתהלכים בהם ביום והשיכורים שצועקים בהם בלילה, היום הם כבר מהווים בי סלידה. שידור חוזר של אותם תהליכים משנה שעברה כשאני שם לב לזה, אבל בקטע רע. מצחיק אותי איך לא יצא לי עדיין להיתקל בבלה מאז אפילו פעם אחת. אנחנו גרים די קרוב אחד לשנייה ויוצאים פחות או יותר לאותם מקומות, או לפחות לאותו אזור.

להרגיש בודד וזר במקום אחר זה לגיטימי ומתקבל על הדעת, דבר טבעי. אבל בבית שלך זה כבר דבר אחר. וכשאתה יודע שאתה נוטה לתחושות האלו בכל אשר תלך, הרבה יותר נוח לחוות אותן במקום כמה שיותר רחוק שיש, שהן תרגשנה הכי טבעיות, הכי נורמטיביות. המקום הזה פה הוא משהו שנופל על ההגדרה של בין לבין. לעיתים זה בית ולעיתים זה מעין NO MAN'S LAND כזה שבורחים אליו וממנו כמו ריקוד מסוגנן ומחושב. הלוואי ויכולתי להחשיב את המקום הזה כמקום זר לחלוטין וכך גם היו לי אפס ציפיות כלפיו וחיים יותר קלים, אבל זה לא ככה. אני פה כבר תיכף קרוב לשנתיים ואין לי פה באמת משהו מעניין או התפתחות משמעותית שאני יכול להתגאות שצברתי. תיקון קטן - צברתי פה התפתחות אישית מטורפת, אבל דברים מוחשיים שאני יכול להחזיק ביד שיש לי: כסף, קריירה, חברה, אפילו חברים, קשה לי להגיד שיש לי. היו בעיקר הרבה בנות. הרבה מאד מהן למעשה אחרי שלב מסוים, עם ממוצע יציב של שלוש בחורות שונות כל שבוע. פייר? אם היה לי פה יותר חברים או סתם אנשים להסתובב איתם וחיי חברה יותר פעילים, סביר להניח שהמספרים הללו היו קטנים בהרבה. 

לכל דבר אני מנסה למצוא הקבלה מסוימת מנסיון העבר שלי או מתחומים אחרים - ספורט, כלכלה, עסקים וכו'. מעין מה קרה שם ואיך אני הולך ליישם את הפתרון של זה ברגע נתון זה. קצת כמו חסידי חב"ד והאיגרות מהרבי. הלוואי וזה אכן היה עובד, כי זה היה יכול לעשות לי חיים הרבה יותר קלים. אבל זה לא עובד. המציאות היא מורכבת ובעלת הרבה יותר רבדים ממה שנדמה לנו. היא חסרת אותה דרמה דיכוטומית בשקל של "הוא שונא אותי!\הוא אוהב אותי!" ולרוב הרבה יותר משעממת מאיך שאנחנו רואים דברים אצלנו בראש. 

אני לא מרים ידיים. הייתי אומר שזה לדעת לשחק נכון עם הקלפים שיש לך. אני לא מרגיש שזה להרים ידיים כי אני מרגיש שכבר לא בא לי להילחם על להיות פה יותר. קצת איבד את המהות, ואני מרגיש שכל יום פה יכול רק להרוס אותי יותר ויותר. מה שאני צריך זה לבנות, ולא להרוס. וגם לא להישאר במצב סתמי סטגננטי. יש קצת עצב, אבל יש גם אופטימיות.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 28/7/2014 19:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על הדרך בין ברוקלין לאמסטרדם


קשרים זה דבר שנבנה ודבר שנהרס. אנשים מתפתחים ומשתנים וזה סבבה לחלוטין. על חלק מהאנשים שמהם התנתקתי כואב לי, מחלק פחות, ועם חלקם הניתוק היה הדבר הטוב ביותר שקרה בכל שנות הקשר שלנו.
היה לי מעין חבר מהתיכון, נקרא לו לירן לצורך העניין. לא באמת היינו אף פעם חברים יותר מדי טובים. היו איזה פעמיים שלוש נראה לי שנפגשנו רק שנינו אחד על אחד, עוד כמה פעמים שנפגשנו עם עוד איזה חבר משותף ופעמים נוספות אין ספור בכל היציאות ענק האלו בשלב מסוים בצבא. הוא איש של צחוקים, הומור רדוד ומפגר כזה, מהאלה של כדורגל בשכונה. הוא היה גם חבר טוב של שני החברים הכי טובים (והלא כל כך קשורים אחד לשני) שלי מהתיכון, ככה שהרבה פעמים קל לי להשתמש בו בתור דוגמא כשאני מסביר את זה לחברים שלי.
את לירן (כמו אנשים בודדים נוספים אגב) חתכתי מהחיים שלי במודע בשלב מסוים. קשה לי להגיד מתי זה בדיוק קרה מכיוון שגם לא באמת היינו חברים באמת טובים, וגם לא באמת היה איזשהו ריב ביננו שאפשר לסמן אותו כ"לפני ואחרי" בקשר. בשלב מסוים פשוט החלטתי שאני לא מעונין בכל קשר איתו. ברור שאם אני אפגש איתו באיזשהו פורום (מה שאגב לא קרה כבר שנים) או שאם הוא יתקשר אלי או יכתוב לי בפייסבוק (מה שקרה פעם אחרונה ב.... 2011?) אני אתחבק איתו, אדבר איתו ואריץ איתו צחוקים כאילו לא קרה כלום, אבל בתוך תוכי אני יודע שאני לא רוצה אותו בחיים שלי. אני לא רוצה אותו מהסיבה הפשוטה שאני לא רוצה טמבלים שיורידו אותי למטה. אפשר להגיד שיש לנו חוסר בתחומי עניין משותפים או כל מיני סיבות יבשות, אבל האמת לאמיתה היא שאני פשוט לא רוצה להקיף את עצמי באנשים כמוהו. אני מרגיש שהקדמתי והוא לא, או שיותר נכון יהיה להגיד, שהתפתחנו לכיוונים אחרים, והכיוון שאליו התחפתחי אינו משתלב עם אנשים כמוהו. 
אני לא חושב שיש בזה משהו רע. זכותו של כל אדם לקבוע את הסובבים אותו. אבל אני מרגיש שעם אנשים מסוימים אני נהפך להיות אותו לירן. אני כבר מתחיל להרגיש (מול אנשים מסוימים שנוכחותם בחיים שלי חשובה לי) כאותו אחד שעומד מנגד אל מול ההתפתחות האישית שלהם ומהווה ייצוג של ה"למטה". ואני לא יודע איך לשנות את זה.
אני יכול להיות סופרסטאר. עשיתי את זה כבר, עובדתית. מה זה סופרסטאר אתם שואלים? אולי לעמוד ביעדים שלי (שלא תמיד ניתנים למדידה בצורה מספרית) ולקבל איזה פשששייי קטן של התרשמות מהסובבים. הייתי סופרסטאר בלימודים כשהייתי צריך, בלהוריד משקל\להעלות שרירים כשצריך, עם בחורות (תמיד צריך), כסף ועבודה (כנ"ל) ומה לא. אפילו חברתית רחמנא לצלן בתקופות מסוימות. עכשיו:
א. אני לא סופסטאר במה שאני מאד צריך כרגע, שזה לראות מה נסגר עם החיים ההזויים שלי ולהכווין אותם למקום קצת יותר נורמלי.
ב. מה שאני סופרסטאר בו לכאורה כבר לא רלבנטי לחיים של רבים מהסובבים אותי, ונראה קצת ילדותי בהתאם אליהם. ומה זה הלהיות סופרסטאר אם לא לקבל את החותמת הסופית מאחרים שנותנת לכך את התוקף? 
וכמו שלירן לא יכול להציע לי יותר ממה שהיה אולי נורא נחמד בסוף התיכון או בצבא, ככה גם אני מרגיש, שאני לא יכול להציע מעבר למה שהצעתי בעבר. אני נשארתי עם אותה סחורה, והם שדרגו מערכת הפעלה.
יצא לי אפילו לתת איזו גיחה לארץ. חלקה נפלה על כל השיט של המלחמה והטילים, אבל אין מה לעשות. חוץ מזה, סחבק לא מת כל כך מהר, על אפם ועל חמתם של כל החפצים לדבר.
כמו בשידור חוזר של שנה שעברה, ביקור בארץ שהיה אמור להיות מעין חופשה או לפחות ביקור נטול דאגות התהפך והפך להיות סרט של הזייה ותהייה מה נסגר עם החיים שלי אחרי שדברים מתמוטטים כמו במעין מהלך תבוני מתוכנן מראש.
הכל הרגיש מוזר. הלכתי ברחובות ילדותי עם החבר מ"שני החברים הכי טובים מהתיכון שלא קשורים אחד לשני", והוא אמר לי שאני נראה מוזר. קצת תלוש, לא באמת קשור למה שקורה פה. הרגשתי כאילו אני מרחף, כמו במעין חלום. אני מכיר כל פה כל רחוב וכל פנייה, אבל משהו בתוכי לא ממש שם, מעין אני לא מכאן אבל לא ממש זר
וכך העברתי את מרבית זמני בארץ בבריחה. מרתון, מרוץ משוכות, אולי אפילו טריאטלון, מכל דבר שרק אפשר. כמו בכל הסרטי מלחמה האלה, שאין לחיילים מה לעשות כשיורים עליהם חוץ מלרוץ בזיגזג. 
הספקתי כבר לחזור, אותו ריטואל כמו שנה שעברה פחות או יותר: אוכל עם ההורים לפני, נפגש עם הבחור השני מהצמד הלא קשור בנתב"ג, אבל הפעם זה בלי לעשות ג'וינטים ואז לרוץ לנסות לתפוס מונית לרכבת ולצאת מזיע ומג'ייף בחום, לקנות בדיוטי פרי בקבוק וודקה שבמבצע (לפחות הפעם הוא לא נשבר לי בשדה כמו אז. אבל ייאמר לזכותם שהם הסכימו להחליף לי. חמודים) ולנסות לשרוד את הטיסה, שתמיד נראית כיפית במבט ראשון, אבל אחרי חצי שעה אני רק מת לעוף משם כבר. 
והגעתי לאותה עיר שכל כך הייתה חשובה לי, כאילו מי יישמע מה כבר יש לי כאן. וההזייה חזרה, אותו דבר כמו בעיר ילדותי. הולך כמו מרחף, תוהה לעצמי מה לעזאזל אני עושה פה.
כשהמטוס החל לרדת לנחיתה הרגשתי שאני חייב לחרבן, סעמק, טיסה שלמה של כמה שעות טובות ורק עכשיו נזכרתי? הגעתי לשירותים הראשונים שנקרו בדרכתי והלכתי לחרבן. בהמשך היום וליום המחרת שלשלתי עוד מספר פעמים. לא יודע אם זה משהו מהאוכל של המטוס או לא. אולי זה משהו פסיכולוגי כמו שכבר (נראה ש)קרה כמה פעמים בעבר. והריטואל המשיך: מיליון שנה בביקורת דרכונים בשדה, תיק שלא נפרק כמה ימים טובים, שנ"צ על הספה איך שחוזרים והרבה לתפוס את הראש בהקשר של איך מתקדמים מפה הלאה.
על מי אני עובד, הייתי מת להיות ב2013, כמו בקיץ ההוא שחזרתי לפה אחרי הביקור בארץ. היה לי פה הרבה יותר ביד, אולי לפחות חשבתי שיש לי, והעיר נראתה הרבה יותר מבטיחה, או לפחות חשבתי שכך. עכשיו אני כבר שבע וציני. אולי ככה יהיה יותר נוח לחתוך דווקא.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 22/7/2014 20:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של powderfinger ב-23/7/2014 18:36
 



נכסים נזילים


כי זה מה שבתכל'ס יש בחיים שלי. אלו גורמים לי לתהות האם יש לי הרבה או שמא אין לי כלום, והקפיצות בין שתי נקודות הקיצון של המחשבות הללו היא כל כך מהירה, דראסטית ופתאומית.

אני שומע ברדיו שיר ישן רומנטי שאני אוהב. הייתי נורא רוצה להזדהות איתו (ועם דומיו) כמו פעם, אבל כרגע החיים שלי בכזה באלגן שאני בתת מודע לא נותן לעצמי להתעסק ב"זוטות" מעין אלו.

 

שבוע טוב חברים

נכתב על ידי , 20/7/2014 02:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

13,003
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpowderfinger אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על powderfinger ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ