לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ריק & רול

מסע בדמיון, כי שם הכי טוב...

כינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2015

קיץ


 לפני קרוב לשנתיים הסתובבתי בתל אביב כמו תייר - מכנסיים קצרות וכפכפי אצבע, מיוזע מכף רגל ועד ראש ומצלם כל מיני שטויות ברחוב עם אפליקציה של פישאיי. חומוס וים ביום, ערק וג'וינטים בלילה, בערך כמו איך שמשווקים את ישראל לנימולים זבי חוטם מתגלית. חטפתי וואחד בום בביקור הזה. שנתיים ליקקתי את הפצעים (או קילפתי את המוגלה, תלוי איך מסתכלים על זה) ועכשיו אפשר לומר שאני סוף סוף on the mend.

אז נכנסתי לעבודה החדשה וזה בדיוק מה שהייתי צריך בחיים. קצת כמו בתיה בזמנו, שמעבר לצורך פיזי (סקס לעומת... משכורת?) היא סיפקה לי את הקפיצה המנטלית הזו של בחורה כוסית עולם שרוצה אותי ו-ain't afraid to show it. אז ככה זה גם עם העבודה - טייטל יחסית מפוצץ וכל מיני דברים שיכולים להישמע מאד וואו במבט ראשון ומקווה שגם עבורי במבט שני. עזבו רק כסף, הייתי חייב את האמון הזה בי, את הזריקת מחץ לSWAG המקצועי ולבטחון העצמי, להראות שאני שווה משהו בעולם שמקדש את הקריירה.

עוד חצי שנייה הקיץ כבר כאן, ואני בתל אביב בפאזה שונה לגמרי. מבין שיש פה הרבה מעבר לחומוס ערק ים צרפתים הומואים ג'וינטים תיירות היפסטרים בתי קפה וכל השיט הזה שקורה בתוך כמה קמ"ר ספורים שלא מהווים שום אינדיקציה למה שקורה מחוץ להם. הניתוק הזה מעולה עבורי אפוא. די בא לי על הקיץ פה, לחוות אותו בתור תושב.

האתגר הגדול ביותר עבורי כעת הוא לייצב את החיים שלי. לא עוד נסיקה מהירה מעלה ואז צלילה חדה בסחרור מטה, אלא יותר בכיוון של עלייה מתונה מעלה מגובה בספרינטים פה ושם. חייב לעבוד על הלונג ראן. 

 

 


16.5

 

יצאתי לרכיבת אופניים לילית בסמטאות הציוריות של נווה צדק. שמות הרחובות מצלצלים לי מוכר אבל לא לרמה שאני יכול להגיד מה מוביל לאן ומה מצטלב עם מה. מעין רכיבה לא מתוכננת כזו שבה הרגליים לוקחות אותי בלי יותר מדי לחשוב. ניקוי הראש האולטימטיבי. נזכרתי איך הלכתי כמה וכמה פעמים בסמטאות הללו עם לבנה. היה נחמד, אבל לא בגללה, בגלל כל המסביב. חסר לי הנחמד הזה, מישהי לעשות איתה כיף גם מחוץ לחדר המיטות ואפילו קצת חברה (company , לא friend\girlfriend), לצאת לשתות עם אנשים וכזה, אולי להכיר את החברים שלה. 

עניין העבודה הסתדר (למרות שעדיין יש הרבה חששות ודברים לא פתורים, אבל כנראה שאלו גם לעולם לא ייפתרו), את עניין הסקס כבר מיציתי (אני עדיין חותר לזה ועדיין עושה את זה, אבל ממש לא מתלהב מזה כמו בעבר) ועברנו לשלב הבא שנשאר לי לקטר עליו - חברה ועניין בחיים. שלושת החברים הטובים והלא קשורים - כפרה עליהם, ואני באמת אסיר אותה שזכיתי לכאלו חברי אמת. לפעמים אני מרגיש בודד איתם כי לא תמיד יש לנו אותם תחומי עניין לבילויים - ההיילייט של אחד זה סמים, של השני זונות, ושל השלישי (עם החברה) זה להסתובב או לשבת שנינו ולחפור. אין לי בעיה עם אף אחת מהפעילויות הללו וזה נחמד אחת לכמה זמן, אבל בא לי קצת מעבר. ועם כל האהבה וההערכה שלי אליהם, הם יכולים להוריד אותי לפעמים.
קצת מצחיק\מוזר\מרגיז שדווקא הבנות שנראות הכי לטעמי באתרי ההיכרויות הן אלו שלא חוזרות להודעות שלי.
אהבה זה מעין מטשטש של תחושות, אינטואיציות וכל הגיון אפשרי. כשאתה אוהב מישהי (או משהו שאתה עושה לצורך העניין, לאו דווקא בנאדם), אתה נכנס לתוך איזושהי קונכייה אוטיסטית שבה אתה מתכחש לכל מה שהגיוני ונכון, אפילו אם זה ינצנץ מולך באורות ניאון. ככה קרה לי עם בלה בזמנו, שאולי הכי קרובה לענות להגדרה של המישהי האחרונה שאהבתי. אני זוכר את הסצנה הזו שאני אצלה בסלון אחרי הכאפה הנוראית שחטפתי, היא אומרת לי שהיא רוצה פסק זמן וחושבת לחזור לעיר הגדולה ליד הפרבר של ההורים, ואני בתגובה: "אה כן, אני אעבור איתך לשם ואתחיל מחדש. הרבה אומרים שזו עיר נחמדה". אידיוט כזה.

 

נכתב על ידי , 20/5/2015 23:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם קטן (או ליתר דיוק, מדינה קטנה) זה


שאתה קולט שאחת הבחורות שאתה מחזר אחריהן (ככה קוראים לזה היום?) היא אחותו של אחד הבלוגרים שהכי נהנת לקרוא בזמנו. 
נכתב על ידי , 11/5/2015 18:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מאז החזרה ארצה


כשחזרתי ארצה הגעתי הנה כמו רוח סערה. הייתי מפוצץ באנרגיות, חרף המאורע ה(אולי) לא כל כך משמח ו(האולי) הכרחי של לחזור ארצה, וחרף הביקור המקדים שהיה לי כמה חודשים כמה לכן, שהכין אותי שקל זה לא יהיה. 

עברתי לתל אביב, היה בסדר בצורה זו או אחרת, אבל לא מעבר. עבודה סבירה מינוס, חברים מצומצמים אך איכותיים (ניגע בבעיות שלהם אחר כך), חדר כושר וזיונים פה ושם.

הילה הייתה קו פרשת המים. היא מאלו שאכלתי סרט על כל דיליי של תגובה של הודעה בוואטסאפ. פעם אחרונה שזה קרה זה היה עם בלה. ספק מאד אם היא באמת הייתה מקבלת איזה מקום ברשימת הבנות שראויות לקבל איזה מקום. ממבט ראשון היא נראתה מושכת חיצונית (יסלחו לי כל הבנות, אבל אני אוהב בנות שדופות עד אפילו סטייל הירואין שיק כזה), מעניינת, עם חברים כיפיים וסחים במידת הסביר שיהיה נחמד להכיר, ואפילו להכיר אותה להורים רחמנא לצלן. באותה מידה אגב היא הייתה יכולה להיות ההיפך הגמור מזה, וישר אחרי סקס אחד (שבו היא לא תסכים לעשות בערך כלום ותהיה הכי גוש קרח בעולם, ובתכל'ס היא נראית כזאת...) יירד לי ממנה לגמרי, בדיוק כפי שכבר קרה עם רבות וטובות בעבר. אבל היא לא העניין פה. היא הייתה אצלי לארוחת ערב ביום שפיטרו אותי מהשטות הקודמת, ובגלל זה יכולתי להגיע הביתה כמה שעות קודם, לעצור לקנות כמה שטויות ולנקות את הבית (כבר כתבתי על זה פעם משהו שבכל פעם שאני רוצה להרגיש אפקטבי בדרך זו או אחרת אני מנקה את הבית. גם התחלתי מנהג מבורך של לעולם לא ללכת לישון כשיש כלים בכיור). חשבתי בהתחלה לא לספר לה שפיטרו אותי, פן הסיטואציה של כלומניק מובטל בדירת חדר באחד המקומות המחורבנים (אבל היי, אני אוהב את האזור!) בעיר לא בדיוק תדליק אותה בלשון המעטה. בכל זאת היא בסוג של תחילתה של קריירה שנראית די מצליחה לעיניים מבחוץ. בפועל בחרתי בטקטיקה אחרת - "החלטתי לעזוב, לא ראיתי משם שום כיוון או התקדמות". החלק השני של המשפט באמת היה נכון, אבל הראשון פחות. אכלנו, שמענו מוזיקה, קשקשנו הרבה עם קצת מועקה בגרון והתנשקנו עם גופות מרוחקים. היא לא שכבה איתי באותו ערב, וכמה ימים לאחר מכן שקבענו שנלך לאכול משהו, היא שלחה לי הודעה שהיא לא רואה לזה עתיד ושמעדיפה לחתוך. כנראה שאני לעולם לא אדע עד כמה למצב העבודה (וכפועל יוצא, גם מצבי האישי) היה קשר לזה. 

מאז נכנסתי למעין משברון כזה שבסיסו זה עניין העבודה. למזלי יצא לי לעשות איזה פרויקט שגם קיבלתי עליו פי 2 ממה שציפיתי כמו שכתבתי בעבר, אז זה איכשהו השאיר אותי עם הראש מעל המים. אבל עד אז, מה גם שזה בא בהפתעה בשלב מאוחר יותר, היה די חרבנה. הרגשתי את זה עם הבנות בעיקר, שהתחלתי לקבל יותר ויותר תשובות שליליות מבנות חדשות שהכרתי. כאילו שאני משדר משהו רע, שאני מנסה לבנות פנטהאוז כשאין לי בכלל יסודות לבניין. 

בשלב מסוים נגמר הפרויקט והתחיל כל הקרקס של החגים - פסח, יום השואה, יום העצמאות ולך תמצא עם מי לדבר. בתקופה שלי שם בעיר ההיא אני תמיד אומר שהייתי כל כך חד שיכולתי לזכור כל יום ויום בדיוק איך הוא הלך. בתקופה הזו של האבטלה הכל התבלבל והתערבב אחד בשני, נמרח והתחרבש כמו שפלסטלינה צבעונית הופכת לגוש חום מגעיל שלא ניתן להפריד ממנו כבר את הצבעים.

הייתי לפני כמה שבועות בראיון עבודה (ספוילר: לא צלח) ולאחר מכן מכיוון שזה כבר היה באזור, השותף מתקופת חו"ל אסף אותי ונסענו לפרבר השינה שלו, AKA למקום שאנשים עוברים אליו כשאתה נשוי עם אשה בהריון. אה, וגם כשיש לך אופציה להשכיר את הדירה מחמך בכלים כסף. טיילנו קצת עם הכלב ברחובות החצי שוממים של המקום המחורבן הזה, שלו הייתי גר שם, הדרך היחידה להתמודד איתם הייתה פרוזאק וציפרלקס. כל שיחה איתו אני מרגיש שהיה לנו עולם משותף לפרק זמן מסוים בדרך זו או אחרת, ואז נקרענו אחד מהשני עם כוחות צנטרופוגלים עצומים כאילו ששנינו נשאבנו למערבולת כזו כמו בגולשים בזמן. מערבולת ששלחה כל אחד מאיתנו למימד אחר, מימד שמבוסס על קצת אלמנטים שהיו בנו קודם, אבל לקח אותם למצבי קיצון. הוא לכיוון המשפחה וההתייצבות בחיים, ואני... נו, תקראו פה לבד ותבינו סעמק. 

בתקופה הזו לא שלחתי יותר מדי קו"חים. היו לי מטלות מהלימודים שטרחתי להעסיק את עצמי בהן יותר מערכן הסגולי. כשאלו גם לא היו טרחתי להמציא לעצמי כאלו, העיקר לא להתמודד עם הדבר האקוטי והחשוב ביותר ברגע נתון זה בחיים שלי. השיא היה שבאותו יום שביקרתי את השותף משם, קיבלתי (עוד) עצת אחיתופל מאבא שלי שהוא שלח את הקורות חיים שלי לחברת כח אדם שקר כלשהי, "בעזרת הקשרים שלו" עאלק (איך אומרים, הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק, אבל ניחא...). לונג סטורי שורט - הציעו שתי משרות שקר בשכר מינימום (או משהו ממש קרוב לזה) שהאכילו אותי סרטים על עצמי, היכולות שלי, המצב או המעמד שלי בחיים. הפיק הגיע כשהתעוררתי לאחר מכן ב5 לפנות בוקר, שטוף זיעה ואכול סרטים ולא הצלחתי להירדם.

רצה הגורל, והעבודה החדשה מצאה אותי יותר משאני מצאתי אותה. או ליתר דיוק, פייסבוק זה ה-כלי לשמור על קשר עם אנשים, ומסתבר שיזיזות בדימוס יכולות להביא תועלת גם מחוץ לחדר המיטות. עוד לא התחלתי מסיבות מקצועיות, אבל במבט ראשון זה נראה מבטיח: שכר טוב, שעות שמתאימות לי עם הלימודים, אנשים אינטליגנטים, אווירה צעירה והכי חשוב, משהו שקשור למה שלמדתי היכולת להתפתח מבחינת קריירה. אחד הדברים שהיו יותר חסרים לי זה לקבל את האפרובל הזה שמאמינים בי וביכולות שלי ושרוצים אותי בתפקיד אמיתי ולא עוד איזה מוקד טלפוני או מכירות (בלי שום העלבה כנגד אלו מכם שעושים את זה, וגם אני עשיתי זאת בעברי. אבל במצבי הנוכחי ואחרי כל מה שעברתי, די. מיצינו). 

עכשיו חובת ההוכחה היא עלי. אני מרגיש שקיבלתי הזדמנות פז שאסור לי למסמס אותה בשום מצב שבעולם. זה גם אומר שינוי פאזה בחיים שלי - מספיק עם השכונה, מספיק עם הבערך. אני חושש ומפחד זה נכון, אבל אין לי ברירה אלא לעבור את זה בהצלחה, וכך גם אעשה.


שבוע טוב חברים 


נכתב על ידי , 10/5/2015 01:47  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סאנִי מחפשת משמעות. ב-10/5/2015 02:44
 



לדף הבא
דפים:  

14,444
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpowderfinger אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על powderfinger ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ