לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ריק & רול

מסע בדמיון, כי שם הכי טוב...

כינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2015    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2015

הבחורה מהפוסט הקודם \ קומפורט זון


הבחורה מהפוסט הקודם - נפגשנו היום במוצ"ש היה... מגעיל. אפס כימיה ואולי אחד הדייטים היותר גרועים שהייתי בהם. עוד מהרגע הראשון שאספתי אותה. אני הייתי זה שדיבר והיא רק הגיבה במקרה הטוב. אה, והיא גם נראתה הרבה יותר טוב בתמונות מאשר במציאות. טענה שלא ישנה טוב ושיט כזה.

 

"את מרגישה טוב?"
"כן, פשוט תסיים את הבירה שלך ונלך"
"אין בעיה, נזוז עכשיו, לא רוצה שתהיי במקום שאת מרגישה בו לא בנוח"

 

חצי שעה על השעון.

 

ליוויתי אותה הביתה ואיך שיצאתי באתי לשבור את הקרח. סחבק אתם יודעים לא אוהב להשאיר דברים לא פתורים.

 

"תגידי, איך זה שהייתה לנו כזו כימיה טובה כשדיברנו בהודעות, אבל לא כשנפגשנו פנים מול פנים?"

בלה בלה, הבאתי לה דגלים אדומים בהתחלה כהגדרתה, אבל בכל זאת החליטה לנסות להיפגש איתי. והיא בכלל יוצאת עם מישהו איזה חודש כזה, למרות שלא באמת חושבת שיצא עם הסטלן הזה משהו מעבר.

 

אני גורם לעצמי להרגיש רע לפעמים על ידי זה שאני לוקח אשמה או אחריות על דברים שלא קשורים ולא חצי קשורים אלי.

גם אם היה פוגע בה אסטרואיד מהחלל או מכשף וודו שהיה גורם לה לא לרצות אותי, עדיין הייתי מאשים את עצמי בזה. 

לא יודע עד כמה היה לי חלק בדחייה שלה אותי. גם אם לא, בטח היינו לפחות שוכבים (והיא נראית כמו סקס פאקן מעולה), למרות שעם איך שהיא התנהגה באופן כללי, לא יודע עד כמה גם זה באמת היה קורה.

שמתי לב לזה עוד עם בלה בזמנו, שבחורה שאכפת לי ממנה (או לפחות בחורה שאני רוצה) היא כזו שמוציאה אותי מהקומפורט זון שלי במובן הרע ביותר, ופשוט גורמת לי להרגיש לא נוח ולא בטוב. אפשר לתאר את זה כמעין פרפרים בבטן של התאהבות של גיל ההתבגרות שהפכו לבחילה.
לא נראה לי שבאמת היה אכפת לי ממנה, די קשה להיות אכפת לך מבחורה שאתה לא מכיר. זה נטו עניין הישגי, של להתבאס על מה שעשית (או שלא עשית), ולא משנה אם קוראים לבחורה מרגול או בר רפאלי.

חזרתי הביתה ונורא היה קוסם להיכנס למלנכוליה. התחלתי לכתוב את הפוסט (שיסוים רק מספר ימים לאלר מכן), אוננתי לצלילי שירי אהבה עצובים ברדיו שנראו שהתאימו בול לסיטואציה, למרות שאני לא זוכר אפילו שיר אחד שנוגן באותו רגע (למרות שזיהיתי מה התנגן). רציתי להתקלח, לראות טלוויזיה ולהתפגר עם ג׳וינט אל תוך יום המחר בסיום מושלם למעין פנטזית לב שבור של מוריסי. בסוף מצאתי את עצמי מחליף הודעות עם אחד מחברי הטובים (שהיה עם עוד חבר מוכה גורל באותו רגע. שלו, לא שלי.), שרים כל מיני שירי מזרחית ומריצים בדיחות ערסים כתה ז' סטייל. על הג׳וינט וויתרתי, ראיתי אמנם שני פרקים של סדרת ההתמכרות הנוכחית, הלכתי לישון וקמתי כמו חדש. אולי באמת לא היה כזה נורא כל הסיפור עם הכלבה הזאת. גם זה שדחיתי את הפוסט הזה כבר כמעט שבוע אומר על זה משהו, לא? 

נכתב על ידי , 27/8/2015 00:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בית קפה קטן


בהסתכלות טכנית וחצי נכונה אני כרגע במצב הכי נורמטיבי ויציב שלי מאז שחזרתי ארצה, ואפילו אגדיל ואומר שבמצב הכי נורמטיבי ויציב שבו הייתי אבר. כמובן שכל זה נובע מהעבודה שלי ומכך שלשם שינוי יש לי עבודה מכובדת של גדולים עם משכורת מכובדת שאני גם נהנה ממנה (!!!), אבל משהו פה עדיין לא מאה אחוז מסתדר. המנוע דופק והכל טוב, אבל כאילו שחסר שמן בחלק מהצירים. אבל מה בעצם הבעיה?
אולי כל המהות הנורמטיבית הזאת די זרה לי. אחרי שנים של חילטורים, פרויקטים ועבודות זמניות והזויות, להיות פתאום בעבודה במשרה מלאה 5 ימים בשבוע בפעם הראשונה בחיי (שהכל מתרכז באותו מקום עבודה. יצא לי להיות בעבר במעין משרה מלאה מבחינת היקף השעות, אבל משילוב של שתי משרות חלקיות או יותר) מרגיש לי קצת מוזר להתנרמטב עם משרה מלאה שכזו.
אם בנורמטיביות עסקינן, נזכרתי שלפני כמה זמן סיפרתי לאחד מחברי הטובים על הילה (לא שהיה יותר מדי מה לספר, כן?) וסיננתי חצי בצחוק שהיא "נורמטיבית מדי עבורי", בלי יותר מדי לחשוב על זה לעומק. צחוק בצד, אבל מרבית הבנות שהייתי איתן עונות להגדרה של הזיה זו או אחרת. והילה, עם המקצוע שלה שהיא עוסקת בו, האוטו, הדירה עם השותפה באזור השקט והיפה של העיר, הפיקניקים עם החברים והארוחות שבת כל שבוע אצל ההורים, כל אלו ממקמים אותה על האוטוסטרדה לנורמטיביות שאני עוד נראה שרחוק משם.

בחזרה לענייני העבודה - היום השוותי את זה ל2008, שזו בערך התקופה האחרונה שבה באמת "הייתי על הגל" בהקשר של עבודה. מצד אחד זה כיף וטוב ונחמד, מצד שני השקט התעשייתי הזה גורם לי להתעסק יותר מדי בחיים עצמם (או במה שעושים כשלא מחפשים עבודה ואוכלים על זה סרט בשארית הזמן) וזה מרגיש לי קצת לא משהו. הבדידות מכה יותר חזק, ואני נאחז יותר ויותר בעבודה ובעיסוק בה גם בשעות הפנאי (ובלי עין הרע, לא חסר) כמקור כח, כמעין הוכחה למשהו טוב שמתרחש אצלי בחיים. איך חבר אמר לי פעם כשרציתי להיפגש איתו והוא היה מחוץ לעיר, שאני מרגיש בודד בפסגה. אמנם לא בפסגה של חיי עדיין, אבל כן מרגיש בודד. 

וכשאני במצב כזה של שקט תעשייתי יחסית מתחום העבודה ובלי הרבה חברים מבחינה מספרית, זוגיות זה כיוון שמושך אותי יותר ויותר. מעצבן אותי הבחוורות האלו שנעלמות. למען ההגינות, גם אני נעלם לפעמים. זה קורה עם בחורות שטרם נפגשתי איתן ושלרוב קולטים מהר מאד שאין מה לדבר. אבל מה שמעצבן אותי זה כאלו שנעלמות אחרי שנפגשנו, קבענו להיפגש, ואפילו היה דיבור סבבה איתן. לא בא לכן? סבבה. אבל מה, תגידו את זה. אני יכול לקבל את זה בצורה מנומסת וגם בצורה של פאק יו, אין לי בעייה. אבל משגע אותי העובדה שבחורה פשוט נעלמת בלי לומר מלה. כל זה עוד איכשהו ניחא בין המוני הסתמיות. לאחרונה הכרתי מישהי שטרם נפגשנו, אבל מהשיחות וואטסאפ שלנו הייתה כימיה נהדרת, כולל שיחות בנושאי סקס לרזולוציה די מפורטת. היום הייתה סוג של אי הבנה (מלווה בהבהרה והתנצלות מצידה) ונראה שהיא התעצבנה עלי ושאני שרוף אצלה, מקווה מאד שלא. היא מאד מעניינת אותי בקטע של קשר (או לפחות עד שלא אתבדה כהרגלי) ויהיה לי חבל מאד שזה לא ייקרה. מאחר הצהריים הרגשתי ממש רע בגלל זה, אבל לא יודע אם בגלל שזו מישהי שרציתי שייתכן שנשרפה (לא משנה בלי מי או למה), אלא עצם העובדה שקצת בטיפשותי הייתי זה ששרף (לא משנה מה יחסי אליה).

כבר כמה ימים השיר הזה מתנגן לי בראש. היום איך שעליתי על האוטובוס חזרה מהעבודה הוא התנגן והמילים התאימו בול. מה הסיכוי?

 

נכתב על ידי , 21/8/2015 02:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פח אשפה


זה אולי יישמע מאד מטופש, אבל עד לאחרונה לא היה לי פח אשפה במטבח, שזה היה משהו כמו חצי שנה מאז שנכנסתי. עד אז הסתדרתי בלי, התקמצנתי, התעצלתי, שכחתי, ועד שהתגברתי על שלושת אלה לא מצאתי פח שמתאים לי, וחוזר חלילה. השתמשתי בשקיות מאולתרות מכל מיני מקומות - מהמכבסה ומהסופר, קופסאות ביצים ופסטה ריקות, ושמתי אותן על כל מיני מקומות מאולתרים, בעיקר על השיש ועל הרצפה. שרדתי חצי כח שהיה קצת מיץ של זבל שהתקשה על הרצפה, אבל ברגע שהקיץ החל לתת את אותותיו והחרקים המעופפים התחילו לפטרל באוויר מעל השקית הפתוחה, הרגשתי שזה הרגע וקניתי לי פח אלגנטי עם מכסה. מדהים איך נהייה הרבה יותר כיף בדירה עם הפח. לא רק בקטע שאין מיץ של זבל שמתקשה על הרצפה או שכבר אין זבובים שמעופפים, אלא ההרגשה שאתה מפסיק להיות כזה קשה וכבד עם עצמך. 
בכלל, פח אשפה בלב זה דבר טוב שיהיה. מצאתי את עצמי בזמן האחרון מתחיל עוד איזה סבב ניפוי של אנשים מהחיים. אולי במבט ראשון הלב קצת נחמץ, אבל זה דרכו של עולם. יש לי (ולכולם, כן?) משאבים מוגבלים של זמן ואנרגיה, וצריך לבחור בקפידה על מי להוציא אותם. וכמו שחבר אמר לי בהקשר של אחת המנופות - מה שהתאים במקום אחד ב2011 לא מתאים במקום אחד בשנת 2015.
העבודה תופסת נדבך מאד משמעותי בחיים שלי. היא נותנת לי המון הערכה עצמית שהייתה חסרה לי, משכורת טובה וגם בתכל'ס ממש כיף לי שם מבחינה חברתית. מה שכן, היא נורא אינטנסיבית לפעמים, נורא דורשת ושואבת ואני מרגיש שהיא הופכת להיות הדבר המשמעותי שמגדיר אותי כרגע. זה אמנם טוב, אבל אני א. אני רוצה עוד דברים חיוביים נוספים שיגדירו אותי וב. אני פוחד שזה ייגמר ואז גם ההגדרה החיובית שלי תיגמר. אני מאד טראומטי בהקשר הזה, כי גם כשהייתי לא טוב במקום מסוים פיטרו אותי, וגם כשהייתי סבבה (וכשאני שם לב לזה ברטרוספקטיבה, לא באמת היה לי מקום לתת תפוקה שיהיה יותר מסבבה במקרה הטוב) פיטרו אותי, צעדי התייעלות ושיט כזה. כוסאמא שלך קפיטליזם. אז כן, כרגע לכאורה אין לי מה לדאוג מבחינת מצב כלכלי של החברה ואני גם באמת נותן עבודה מאד יפה ומקבל שבחים, אבל מחשבות רעות ורגשי נחיתות שהצטברו אצלך עם הזמן זה דבר שנורא קשה להעלים לגמרי, למרות שאני מרגיש שהן מתחילות להתנדף לאט לאט.
אלול מתקרב ואני כבר מתחיל לאכול סרט כמו כל שנה על השקיעה שנהיית יותר מוקדמת. 
נורא מתחשק לי להתאהב. הבנות בחיי כל כך סתמיות שאני בשלב מסוים שוכח שהן קיימות. אני קולט שאני שולח למישהי הודעה כשאני חרמן אחרי שלא רק שלא דיברתי איתה כמה שבועות, אלא שהיא אפילו לא עלתה לי לראש לשנייה. בכל העיר הזאת אין מישהי אחת שבאמת מעניינת שאשכרה אהנה לשבת איתה בדייט בבית קפה? כן, בית קפה, לא פאב עם אלכוהול ורעש שאני מנסה בדרכים הסליזיות שלי לחרמן אותה שם. 
בא לי לגור באיזה קיבוץ בצפון לאיזה שבוע. קצת מאיר אריאל ופינק פלויד, כנרת וגיטרה על הדשא בשקיעה, לחיות קצת זכרונות שלא באמת התרחשו.

נכתב על ידי , 10/8/2015 00:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת ב-10/8/2015 01:07
 





14,832
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpowderfinger אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על powderfinger ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ