לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סמוראי הכורסה


הבלוג הזה נועד לשכלל את כישורי הכתיבה שלי. שומר נפשו ירחק.

Avatarכינוי:  Igal

בן: 38

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2007

דו"ח קריאה - ישעיה ברלין: ביוגרפיה מאת מייקל איגנטייף


 





 


ראשית כל, אני מוכרח לציין - ספר זה השיב לי את חדוות הקריאה, משהו שכבר מזמן לא חשתי. אני קורא המון, במידת הנאה כזאת או אחרת, אבל חדוות קריאה, משהו מלווה בתחושת הגילוי הקסום... לא, כמעט ונעלמה לי, למעט הקריאה במספר מצומצם של סופרים אהובים. הספר הזה, לעומת זאת, השאיר אותי ער עד שלוש לפנות בוקר - והרגשתי שנורא קשה לי לצלול חזרה מתוך המציאות הגשמית כל-כך שלו. אז כל הכבוד למייקל איגנטייף, באמת. ככל שאני יכול להבין, תחום ההתמחות שלו זה קלאסיקונים ספרותיים רוסים, כך שבכלל - חובה לקרוא את שאר הדברים שלו.


גילוי נאות נוסף - אני פשוט מטורף על הגותו של סר ישעיה ברלין. הגות שאת עיקריה, למרבה הפלא, ניתן לצמצמם לטענה מרכזית אחת: האידיאלים האנושיים, או, אם תרצו, הערכים - אינם משתלבים זה בזה. מה זה אומר בפועל? בפועל זה אומר ש"חירות, שוויון ואחווה" הם דברים נהדרים, אולם מעצם הגדרתם הם לא באים בחבילה אחת. לדוגמה, החירות שלי לנופף באגרופים מסתיימת, במדינה מתוקנת, בקצה אפו של רעי. הניסיון להשוות ביני לבין המובטל הארכטיפי מדימונה, יבוא על חשבון חירותי, ובהכרח גם על חשבונה של תחושת האחווה הבסיסית שאני חש כלפיו.


ברלין פתח תחום מדעי חדש - חקר הרעיונות, ותגליתו המרכזית הייתה, שתנועת ההשכלה האירופאית הטביעה במוחותיהם של הדורות הבאים את הרעיון שניתן לגלות את הערכים האנושיים האמיתיים מתוך חקר רציונלי של טבע האדם. ומכיוון שכל בני-האדם נולדו שווים (לפחות, בכל הקשור לתבונתם), ברור למדי שהם רוצים את אותם הדברים. ההתנגשות בין הערכים היא מורשת של חינוך שגוי, או של עוול, וניתן למחות אותה באמצעות רפורמות רציונליות. בני האדם יכולים להיות (ולעיתים קרובות כל-כך, הינם) עיוורים לטבעם האמיתי, ויש צורך לשחרר את תודעתם, גם אם באמצעי כפייה.


"זה אחד הטיעונים החזקים והמסוכנים ביותר בתולדות המחשבה האנושית. ננסה לאתר את שלביו אחד לאחד. לא ניתן לגלות את הטוב האובייקטיבי, אלא על-ידי התבונה; אכיפתה של זו על הזולת, אינה אלא הפעלת התבונה הרדומה בתוכם; שחרורם של בני-האדם, פירושו לעשות בדיוק את מה שהם היו עושים לעצמם, אילו רק היו רציונלים, בלא קשר לרצונם הם; מכאן, שאין מנוס מכמה צורות של כפייה אלימה במיוחד, שהיא בבחינת חירות מוחלטת." (מתוך ההרצאה Freedom and it's Betrayal)


שוב, חשוב נורא להדגיש, אמונה זו נובעת מתוך השכנוע העמוק כל-כך, והאנושי כל-כך, כי ניתן ליישב בין כל הדברים הטובים, מעצם היותם טובים: אושר, חירות, אחווה, עושר... האמונה היא שבעולם האידיאלי, כל אלה יהיו נחלת הכלל ושהעולם האידיאלי הוא בר-השגה. אלא שברלין כתב על כך:


"כל דבר הוא הינו אשר הינו: חירות היא חירות, ולא שוויון או הגינות או צדק או תרבות או אושר אנושי או מצפון רגוע. אם חירותי שלי, או של מעמדי או עמי, כרוכה במצוקתם של כמה יצורי אנוש אחרים, הרי שהמשטר המעודד זאת הוא בלתי צודק ובלתי מוסרי. אולם אם אני מקצץ בחירותי או מאבדה, למען הפחתת החרפה שבאי-שוויון זה, ואיני מרחיב על-ידי כך באורח ממשי את חירותם האישית של אחרים, הרי שחל קיפוח מוחלט של החירות. דבר זה עשוי להתפצות בהרחבת צדק או אושר או שלום, אבל הקיפוח נשאר בעינו, וערבוב ערכים הוא לומר כי אף שהחופש ה"ליברלי" האישי שלי עשוי להתקפח, הרי שמתרחב חופש אחר כלשהו - "חברתי" או "כלכלי".


(מתוך "שני מושגים של חירות").


מטרות האדם הן רבות וסותרות, ההגיון ותבונה הם מוגבלים, והרציונליזם הוא כלי מופלא, אלא שהוא אינו מספק הרבה פתרונות בעולם שמונע בידי רגש ורצון, להפך, בהתעלמו מהם ובהכרזה כי יש להם מעמד נחות ממנו - מביא הרציונליזם לתוצאות איומות, אם כי - צפויות למדי.


כאן אציין נקודה שנייה בהגותו של ברלין, שמשום מה נוטים לשכוח ממנה, אך לדעתי היא מהווה את מרכז הכובד השני לתורתו, שלא נופל בחשיבותו מן הראשון:


"לגבי כל מטאפיזיקאי רציונלי, החל באפלטון ועד לאחרון תלמידיהם של הגל או מרכס, נחשבת נטישה זאת של המושג בדבר הרמוניה סופית, אשר בה תיפטרנה כל החידות וייושבו כל הסתירות, כדבר שבאמפיריות גולמית, ככניעה לפני עובדות מעורטלות, פשיטת-רגל בלתי-נסבלת של התבונה נוכח הדברים כפי שהינם, כישלון בהסברה ובהצדקה, בהמעטת כל דבר כדי שיטה, אשר אותם דוחה ה"תבונה" בזעם. אולם אם אין אנו מזוינם בערובה א-פריורית לאמיתותה של ההנחה האומרת כי הרמוניה מוחלטת של ערכים נכונים עשויה להימצא במקום כלשהו - אולי בממלכה אידיאלית כלשהי שאת אפיוניה אין אנו יכולים, במצבנו המוגבל, לתפוש במלואו - כי אז עלינו לחזור ולהישען על המשאבים הרגילים של בחינה אמפירית ושל דעת אנושית רגילה, ואלה ודאי אינם נותנים בידינו הרשאה להניח (או אף להבין מה תהיה משמעות האמירה) כי כל הדברים הטובים, או, בעצם, כל הדברים הרעים, מתיישבים זה עם זה."


(מתוך "שני מושגים של חירות")


עכשיו, שימו לב, כי כל מילה בפיסקה הזאת, שיעקב שרת תרגמה באופן מגושם כל-כך, חשובה. מה שבעצם נאמר פה הוא, שאין לאנושות שום כלי מהימן פרט לניסיון שלה. זוהי טענה לא בנאלית כלל ועיקר - משמעותה היא שכל טיעון החורג מתחום הניסיון, הוא משאלה ותו לא. משאלה שעשויה להתגשם, אך בסיכוי שווה, אם לא גדול יותר - עלולה להיכשל בצליל מהדהד. אם אין לטענה כלשהי חיזוק בניסיון האנושי (המונה כמה אלפי שנים טובות) - יש להתייחס אליה במידה לא מבוטלת של חשדנות וזהירות. טענה זו הופכת את כל תורתו של סר ברלין לתורה שמרנית, דבר שהליברלים השמאליים נוטים לשכוח, בניכוסם את תורתו הליברלית של ברלין למטרותיהם. זאת, בשעה שהשמאל, מתוך הגדרתו, מאמין במצב האידיאלי שבו יתרחש השילוב המיוחל של הערכים: מדינה צודקת והומנית, רודפת שלום ואיתנה, עשירה ושוויונית, וכד'... כדי שכל אלה יקרו, טבע האדם האגואיסטי והמוגבל מוכרח יהיה לעבור שינויים ברוכים. האם הדבר ארע מתישהו בעבר המוכר לנו? ודאי שלא! אם כך, מדוע שיקרה?


"ישנו רק עולם אחד, עולם הניסיון האנושי; זה העולם האמיתי היחיד" כתב ברלין על איינשטיין.


"תחושת מציאות זו - האומרת שהעולם הוא מה שהוא נראה, וכי ניתן ללמוד להכירו על-ידי מחקר סבלני ודקדקני -היתה הערובה הבטוחה ביותר כנגד כל שיכרון אידיאולוגי" כותב איגנטייף על ברלין. 


כאן נסיים לבינתיים עם ברלין ההוגה, ונשוב אל ברלין האיש.


 


מבלי לעשות ספוילרים, אציין רק שלושה דברים מרכזיים, מעין גילויים, אשר הפתיעו אותי בקריאת הביוגרפיה:


1. ישעיה היה אדם בר-מזל בצורה מדהימה: הוא נולד במשפחה עשירה ומיוחסת (די לומר שהרבי מלובביץ' ז"ל היה אחיינו הרחוק, ויצחק שדה - דודו); היה ילד יחיד אהוב ומטופח; חמק מרוסיה המהפכנית בזמן - גם כדי להתרשם דיו מנפלאות האידיאולוגיה הקומוניסטית הלכה למעשה, וגם בריא ושלם; הוא נכנס מיד וללא בעיה לקודש הקודשים הבריטי - אוקספורד, והתאים לו ככפפה ליד; כל עיקול בקריירה האקדמאית והאזרחית שלו עשה לו רק טוב, וזאת ללא מאמצים מיוחדים מצדו; הוא תמיד היה במקום הנכון ובזמן הנכון, הכיר את כל האנשים הנכונים (מפרויד ואיינשטיין ועד לצ'רצ'יל וקנדי) וזכה לכל הערכה אפשרית על פעליו; הוא חי חיים ארוכים, בריאים למדי וממצים באופן פנומנלי; בקיצור, היה לו מזל עצום! הדאון-סייד היחידי הוא, שככל שהבנתי, הוא נשאר בתול עד גיל 40+, שזה קצת פסיכי בעיני, אבל מילא.


2. מסקנתי האישית מהקריירה של ברלין בתור איש רוח היא שבתחום שלנו (וכאן אני מכנס את מדעי הרוח והחברה תחת גג אחד), אתה מוכרח להיות פורץ דרך. אחרת זה לא שווה כלום - תהיה פרופסור משעמם, עם קביעות משעממת, תרוויח את פת הלחם המשעממת שלך, תסע לכמה עשרות כנסים משעממים ותמות מוות משעמם מבלי להותיר כל זיכרון. אך ורק פריצות דרך נחשבות.


3. ברלין והציונות - ברלין תמיד העיד על עצמו כעל ציוני מסור ואדוק. הוא הבין שהפיתרון היחיד לבעיית היהודים הוא מדינת לאום ריבונית. אלא מה, ממש כפי שילדותו ברוסיה האדומה פיכחה אותו לעולם (בקשר לשיפור מצב האנושות באמצעות הוצאות להורג המוניות), כך בגרותו הבריטית האליטיסטית וההיכרות הראשונה שלו עם פעיל ציוני מרכזי - עשו את ההיפך בנוגע ליחסו כלפי מדינת ישראל. מה זאת אומרת? זאת אומרת שברלין גדל והתחנך בחברת אותם האנשים שטענו כי לבריטניה אין ידידי נצח, אלא רק אינטרסים נצחיים. בנוסף, היו אלה אנשי המעמד המיוחס בבריטניה, שיחסם כלפי יהודים היה... בואו רק נאמר - מזלזל משהו. אינטרסים וזלזול הביאו לתוצאות שונות, מהסכם מינכן עם היטלר ועד לפרסום ספרים לבנים למיניהם, וריצוי הערבים על-חשבון חייהם של היהודים, בארץ ובאירופה. ברלין עצמו, כמובן, הביע מדי פעם בפעם את התנגדותו הרפה, אבל בפועל - הוא היה חלק מן המערכת הזאת. כשביקר בארץ, היה אורח הכבוד של חבריו לספסל הלימודים - הנציבים ופקידי המנדט הבריטיים, ובנקל אפשר לדמיין אותם יושבים על המרפסת, לוגמים את התה ומשחררים הערות בוז לגבי היהודונים המצחיקים האלה, עם כל הכבוד אליך, ישעיה חביבי. אז ברלין התנגד לגולויי האנטישמיות, ורצה בסתר לבו מדינה יהודית עצמאית, אולם הוא עבד במסירות באותה המערכת שהתנגדה לכך בכל כוחה העצום. יתרה מזאת - הפעיל הציוני הראשון שאותו הוא הכיר היה חיים וייצמן. ברלין לעולם נשבה בכריזמה שלו, והפך לנאמנו. תזכרו שמדובר בוייצמן, הנציג של השמאל הליברלי בציונות: שילוב נדיר של התרפסות בפני הבריטים והבריטיות, ופייסנות כפייתית כלפי הערבים, עד לרמה של הצעות לכינון מדינה דו-לאומית. היכרות זו הותירה רושם אפל על כל הציונות של ברלין. אפילו בן-גוריון נראה לו קיצוני בדיעותיו, שלא לדבר על הרוויזיוניסטים. וזה, לדעתי, ממש צחוק הגורל, הרי אילו היה פוגש ברלין תחילה את ז'בוטינסקי, היה נשבה בקסמו מיד ולנצח. דווקא ז'בוטינסקי עם תפישותיו המפוכחות והיבשושיות לגבי הפוליטיקה, והבנתו העמוקה לגבי עוצמתו של הרגש, עמדו בתיאום עם הגותו המדינית של ברלין עצמו. ובאמת, אין בעיני סתירה גדולה מזו שברלין, הציוני, המפוכח, והזהיר, הפך לתומך נלהב של "שלום פאקינג עכשיו" - התגלמות החולמנות המסוכנת כל-כך, אשר מפניה הזהיר במשך כל חייו. צחוק גורל מרכסיסטי - הווייתו של ברלין (אשר תיעב את מרכס ואת מה שמרכס ייצג) השפיעה בצורה אומללה על תודעתו.


 


 


ספר מופלא - מומלץ בחום.


 

נכתב על ידי Igal , 4/2/2007 13:52  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לIgal אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Igal ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ