לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סמוראי הכורסה


הבלוג הזה נועד לשכלל את כישורי הכתיבה שלי. שומר נפשו ירחק.

Avatarכינוי:  Igal

בן: 39

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2006

יאללה "מות אכילס", פרק ראשון


[טרום עריכה, לא לבוא בטענות על טעויות הדפוס והערות שלא הושלמו עדיין]

 

 

חלק א'

 

 

פָנְדוֹרִין

 

 

פרק ראשון,

ובו מתלכדים צירופי המקרים

לתוך שרשרת מאורעות גורלית

 

 

עוד בטרם הספיקה רכבת הבוקר מפֶּטֵרְבּוּרְג להגיח בשלמותה מתוך ענני העשן של הקטר, לא כל שכן לעצור עצירה מלאה לצד הרציף של תחנת נִיקוֹלָיֶיבְסְקִי, בשנייה שהכרטיסנים הורידו את המדרגות והצדיעו, איש צעיר בעל חזות מושכת למדי ירד בקפיצה מתוך קרון המחלקה הראשונה. אפשר היה לחשוב שמוצאו - איור מתוך ז'ורנל פריזאי, השר הלל לאופנות עונת הקיץ של שנת 1882: חליפת משי, כובע רחב שוליים מקש איטלקי, נעליים חדות חרטום, עם מוּקיים לבנים וכפתורי כסף, בידו – מקלון הליכה אלגנטי, גם הוא בעל ידית עשויה כסף. אך רוב-רובה של תשומת הלב הכללית הופנתה לאו דווקא כלפי מחלצותיו המגונדרות של הנוסע, אלא אל חיצוניותו המרשימה, ניתן לומר אפילו "מרתקת" של האיש. הצעיר היה גבה קומה, זקוף, רחב כתפיים. הוא הביט על העולם בזוג עיניים כחולות וזכות. שפמו השחור, הדקיק והמסולסל, הלם אותו מאוד, ובשיער השחור והמסורק בקפידה היה פרט ייחודי ומוזר – על-גבי רקותיו הוא הכסיף באופן שעורר עניין.

            הסבלים פרקו במהירות את מטענו של האיש הצעיר, מטען אשר ראוי לתיאור נפרד. פרט למזוודות ולתיקי בגדים, הורדו אל הרציף אופניים מתקפלים, משקולות התעמלות וצרורות עם ספרים בשפות שונות. אחרון לרדת מן הקרון היה אסיאתי נמוך קומה ועקום-רגליים, בעל מבנה גוף מוצק ופנים עבות-לחיים מלאות בחשיבות עצמית. הוא לבש *** ירוקים אשר כלל לא השתלבה עם סנדלי עץ עם רצועות ומניפת נייר צבעונית שהשתלשלה מצווארו על-גבי חוט משי. בידיו החזיק הגוץ אגרטל מרובע, ממנו צמח עץ אורן ננסי, אשר נדמה היה כאילו הועבר את תחנת הרכבת המוסקבאית הישר מתוך ממלכת הליליפוטים.

            לאחר שסקר במבטו את מבני התחנה המשמימים, שאף הצעיר את האוויר המעושן של התחנה בהתרגשות לא לגמרי מובנת, ולחש: "אלוהים אדירים, שש שנים". ברם, לא הניחו לו לשקוע בחולמנות למשך זמן רב. על נוסעי הרכבת מן הבירה כבר עטו העגלונים - ברובם, אלה המסופחים לבתי-המלון המוסקבאיים. הקרב על הברונטי יפה התואר, אשר נראה כלקוח מבטיח, התנהל בין ה"דוהרים" מתוך ארבעת המלונות שנחשבו למפוארים ביותר בבירה העתיקה – "מֶטְרוֹפּוֹל", "לוֹסְקוּטְנַאיָה", "דְרֶזְדֶן" ו"דוּסוֹ".

-         והנה, למה לא תבוא ל"מטרופול"! – קרא הראשון. – מלון חדיש ביותר, ממש על-פי הנוהג האירופאי! ובשביל הסיני שלך, קיים חדרון מיוחד המצורף לחדריך!

-         אין זה ס..סיני, אלא יפני, - הסביר האיש הצעיר, ובתוך כך התגלה שהוא מגמגם קלות. – והייתי רוצה שישתכן יחד איתי.

-         אם כך תואיל בטובך – אלינו, ל"לוסקוטנאיה"! – העגלון השני דחק בכתפו את המתחרה. – אם תשכור חדר מחמישה רובל ומעלה, ההסעה חינם. נגיע בן-רגע!

-         השתכנתי פעם ב"לוסקוטנאיה", - שיתף הצעיר. – מלון טוב.

-         בשביל מה לך, אדון, תל הנמלים הזה, - נכנס השלישי למאבק. – אצלנו ב"דרזדן" שקט, מהודר, והחלונות מופנים הישר לרחוב טברסקאיה, אל ביתו של הדוכס-המושל.

הנוסע התעניין:

-         באמת? זה מאוד נוח. אני, האמת היא, בדיוק אמור לשרת תחת פיקודו של הוד מעלתו. אולי באמת...

-         אה, אדוני! – קרא אחרון העגלונים, גנדרן צעיר הלבוש במותנייה בצבע פטל, עם שביל בשיער ששומן עד כדי שממש החזיר אור. – ב"דוסו" השתכנו כל הסופרים הכי טובים – גם דוסטוייבסקי, גם הרוזן טולסטוי, וגם האדון קְרֶסְטוֹבְסְקִי* בכבודו ובעצמו.

תחבולתו של הפסיכולוג המלונאי, אשר שם את לבו לצרורות עם הספרים, הצליחה בהחלט. הברונטי יפה התואר נאנק:

-         הרוזן טולסטוי, באמת?

-         אלא מה, ברגע שכבודו מואיל בטובו לבקר במוסקבה, ישר בא אלינו. – איש הפטל כבר הרים את שתי המזוודות וצעק על היפני. – בוא-בוא, אתה לקחת אחרי!

-         נו, שיהיה "דוסו", - משך הצעיר בכתפיו, מבלי שידע שהחלטתו זו תהווה את החוליה הראשונה בשרשרת הגורלית של המאורעות העתידים לבוא.

-         אה, מאסָה, איך שמוסקבה השתנתה, - חזר ואמר היפיוף ביפנית, אינו חדל מלהסתובב על מושב העור של הכרכרה. – ממש לא להכיר. ריצוף הכביש - מאבן, שלא כמו בטוקיו. תראה איזו כמות של ציבור מהוגן יש ברחובות! תסתכל, זוהי "קוֹנְקָה"[1], היא נוסעת לאורך מסלול קבוע. והגבירה יושבת למעלה, בקומה השנייה! ופעם לא הניחו לגברות לעלות למעלה, הדבר - בלתי-מהוגן.

-         מדוע, אדון? – שאל מאסה, ששמו המלא היה מַסָהִירוֹ שׁיבַּטָה.

-         מה זאת אומרת, שלא יציצו מן הקומה התחתונה, בעוד עולה הגבירה במעלה המדרגות.

-         שטויות אירופאיות וברבריוּת, - משך המשרת בכתפיו. – ואני, אדון, אומר לך זאת. ברגע שנגיע לפונדק הדרכים, מיד עלינו להזמין לך קורטיזנה, והכרח שתהיה מן הדרגה הראשונה. ובשבילי, אפשר אחת מן הדרגה השלישית. יש פה נשים טובות. גבוהות, שמנות. טובות בהרבה מן היפניות.

-         תעזוב אותי עם ההבלים שלך, - התרגז האיש הצעיר. – ממש מגעיל לשמוע אותך.

היפני נענע בראשו בגינוי:

-         נו כמה אפשר להתאבל על מידוֹרי-סאן? להיאנח בגלל אישה שלא תראה אותה כבר לעולם - זה מעשה מטופש.

אך אדונו נאנח בכל-זאת, ואחר-כך שוב,* ככל הנראה במטרה להסיח את דעתו מן המחשבות העצובות, שאל את העגלון (הם בדיוק חלפו על-פני מנזר סְטְרָסְטְנוֹי):

-         ולכבוד מי הקימו את הפסל בש..שדרה? לא ייתכן שלכבוד הלורד ביירון?

-         זה פּוּשְׁקִין, אָלֶכְּסָנְדְר סֶרְגֵייבִיץ', - נפנה לעברו העגלון, הבעת גינוי על פניו. האיש הצעיר הסמיק וחזר לפטפט בנוכרית, פונה אל הגוץ המלוכסן. הנהג הצליח להבין רק את המילה "פּוּ-שִׁי-קִין" שחזרה על עצמה שלוש פעמים.

בית המלון "דוסו" נוהל בדומה לטובים שבמלונות הפריזאיים – עם שוער לבוש מדים מפוארים, ניצב ליד הכניסה הראשית, עם אולם מבוא רחב ידיים,  שבו הוצבו כדים עם אזליות ומגנוליות, ועם מסעדה משלו. הנוסע מן הרכבת הפטרבורגית שכר סוויטה מהוגנת בעלות של שישה רובל, עם החלונות הפונים לעבר אל הכביש תיאָטְרָלְני. הוא נרשם בספר הקבלה כעוזר קולגיאלי אראסט פטרוביץ' פנדורין, וניגש בסקרנות אל הלוח השחור הגדול, עליו נכתבו בגיר, על-פי הנוהג האירופאי, שמותיהם של האורחים.

מלמעלה, בכתב גדול ומסולסל, נרשם התאריך: 25 ביוני, יום שישי – 7 juillet, Vendredi.[2] מעט מתחת, במקום המכובד ביותר, נכתב בכתב חסר-רבב: גנרל-אָדְיוּטָנְט, גנרל-חיל-פרשים מ. ד. סוֹבּוֹלֶב – מס' 47.

-         לא יכול להיות! – קרא העוזר הקולגיאלי. – איזה מזל! ובעודו פונה לפקיד הקבלה, שאל. – האם הוד מעלתו נמצא בחדרו? אנחנו ידידים מ..משכבר הימים!

-         אכן, בחדרו. – קד הפקיד. – כבודו התאכסן רק אתמול. עם הפמליה. תפסו את כל האגף הפינתי, הנה, המסדרון מאחורי הדלת ההיא – כולו שלהם. אבל בינתיים הוא נח, ונאסר להטרידו.

-         מישֶׁל? בשעה שמונה וחצי בבוקר? – התפלא פנדורין. – זה לא אופייני לו. ברם, האנשים משתנים לפעמים. תואיל בטובך למסור לג..גנרל שאני משתכן בחדר מספר עשרים. לבטח ידרוש לראותני.

והאיש הצעיר פנה כבר ללכת, אבל אז אירעה מקריות נוספת, אשר נגזר עליה להפוך לחוליה שניה בתוך השרשרת המחוכמת של הגורל. הדלת שהובילה למסדרון שתפס האורח רם-המעלה נפתחה לפתע, ומתוכה הציץ קצין קוזאקים בעל בלורית מפוארת, גבות שחורות, אף נשרי ולחיים שקועות וכחלחלות מפעת חוסר הגילוח.

-         איש! – הוא צעק בקול רם, לאחר בנופף בחוסר-סבלנות בדף נייר. – תאמר למישהו לשלוח מברק בהול בטלגרף. בזריזות!

-         גוּקְמָסוֹב, האמנם זה אתה? – אראסט פטרוביץ' פרש את ידיו לחיבוק. – שנים, שנים שלא התראינו! אתה עדיין ממשיך לשמש פָּטְרוֹקוֹלוּס בשירותו של האכילס שלנו? וכבר קיבלת דרגות יֶסָאוּל. ב..ברכותי!

אבל הקריאה החברית הזאת לא הותירה כל רושם ניכר לעין בקצין, ואף אם אכן הותירה, אזי היה זה רושם בלתי-נעים. היסאול שרף את הגנדרן הצעיר במבט עוין של עיני הצועני השחורות, ומבלי להוסיף אף מילה טרק את הדלת. פנדורין נותר קפוא בתנוחה מטופשת, כשידיו פרושות לצדדים – כאילו החליט לפצוח בריקוד, אך נמלך בדעתו.

-         אמת ויציב, - הוא מלמל במבוכה. – הכל נורא השתנה – ג..גם העיר וגם האנשים.

-         התרצה להזמין את ארוחת הבוקר לחדרך? – שאל פקיד הקבלה, מעמיד פנים כלא מבחין בהכלמות של העוזר הקולגיאלי.

-         לא, אין צורך, - השיב הלז. – עדיף שיביאו דלי של קרח מן המרתף. ובמחשבה שנייה, אפילו שניים.

בתוך החדר המרווח והמרוהט בפאר, החל האורח להתנהג באורח מוזר למדי. הוא התפשט לחלוטין, ביצע עמידת ראש, וכמעט מבלי שיגע ברגליו בקיר, עשה עשר שכיבות שמיכה. התנהגותו של האדון לא הפליאה את המשרת היפני כהוא זה. לאחר שנטל מן השרת שני דליים מלאים בשברי קרח, האסיאתי שפך את הקוביות האפורות והחלקות לתוך האמבט, מילה אותה במים קרים מתוך ברז הנחושת ופנה להמתין עד שהעוזר הקולגיאלי יסיים עם ההתעמלות המוזרה שלו.

כעבור דקה, נכנס פנדורין, אדמדם בשל תרגילי הכושר, לתוך חדר האמבטיה, וירד בהחלטיות לתוך בריכת הקרח המאיימת.

-         מאסה, הוצא את מדי השרד. עיטורים. בתוך קופסאות הקטיפה. אסע להציג את עצמי בפני הדוכס.

הוא דיבר בקצרה, מבעד לשיניים קפוצות. ככל הנראה, הטבילה דרשה מאמץ לא מבוטל של כוח רצון.

-         אל הנציב הקיסרי בכבודו ובעצמו, אדונך החדש? – שאל מאסה בטון מלא כבוד. – אם כך, אוציא גם את החרב. ללא חרב זה ממש לא יעלה על הדעת. השגריר הרוסי בטוקיו, אותו שירתת לפני-כן, זה דבר אחד, כלפיו ניתן היה שלא לנקוט בגינוני הטקס. ולעומת זאת, דבר אחר לחלוטין – מושלה של עיר בנוית-אבן כה גדולה. אל תתווכח, אפילו.

הוא יצא וחזר במהרה עם חרב השרד הפקידותית, נושא אותה בהדרת קודש בידיו המושטות לפנים.

בעודו עומד, כנראה, על חוסר התועלת שבויכוח, אראסט פטרוביץ' רק נאנח קלות.

-         אז מה בנוגע לקורטיזנה, אדון? – שאל מאסה, בעודו מביט בדאגה בפניו הכחולות מקור של אדונו. – הבריאות קודמת לכל.

-         לך לעזאזל. – פנדורין קם, משקשק בשיניו. – מ..מגבת ולהתלבש.

 

-         כנס, יקירי, כנס. ואנחנו מצפים לבואך פה. ממש, ניתן לומר, סנהדרין סודי במתקונתו המלאה, חֶה-חֶה.

במילים אלה בירך אדונה הכל-יכול של אמא-מוסקבה, הדוכס וְלָדימיר אַנְדְרֶיֶיבִיץ' דוֹלְגוֹרוּקוֹי* את העוזר הקולגיאלי הלבוש ברשמיות.

-         וכי מה נעמדת במפתן? אנא, גש הנה, לכורסה. וחבל שטרחת ללבוש את המדים, ועוד עם חרב. אלי אפשר להגיע בלי רשמיות מיותרת, במקטורן.

בששת השנים אותן בילה אראסט פטרוביץ' במסעות בארצות נכר, הגנרל-המושל הזקן נחלש מאוד. תלתליו החומים (ממוצא מלאכותי בעליל) סירבו להגיע לכלל הסכמה עם פניו חרושות הקמטים העמוקים, בתוך שפמו השמוט ופאות לחייו המפוארות, חסרו, באופן מחשיד, שיערות שיבה, ויציבתו האיתנה מדי – עוררה מחשבות על אודות מחוך. זה עשור וחצי שלט הדוכס בבירה העתיקה, הוא שלט בה ברכות, ובה-בעת - באחזנות, ועל כך כינו אותו צריו יוּרי דוֹלְגוֹרוּקִי וְוְוֹלוֹדְיָה "קן-גדול", ודורשי-טובו – ולדימיר "שמש-אדומה"[3].

-         אז הנה הוא אורחנו שבא ממעבר לים, - אמר המושל, פונה לשני אדונים חשובים למראה, אחד איש-צבא ואחד אזרח, אשר ישבו בתוך הכורסאות ליד שולחן כתיבה עצום ממדים. – פקיד המשימות המיוחדות החדש שלי, עוזר קולגיאלי פנדורין. מונה אלי מפטרבורג, ולפני-כן שירת בשגרירות שלנו הממוקמת ממש בקצה העולם, בקיסרות היפנית. תכיר, יקירי, - פנה הדוכס לפנדורין. – אוֹבֶּר-פּוֹליצְמֶייסְטֶר[4] מוסקבאי קָרָצֶ'נְצֶב, יֶבְגֶני אוֹסיפּוֹבִיץ'. עמוד התווך של החוק והסדר. - הוא החווה לעבר גנרל הפמלייה האדמוני, בעל מבט שליו ואחזני ועיניים חומות ומעט בולטות. -  וזהו פֶּטְרוּשָׁה שלי, ובשבילך – פּיוֹטְר פַּרְמֶנוֹביץ' חוּרְטינְסְקי, יועץ חצר ומפקד מחלקת הסתרים במשרד הגנרל-המושל. כל משלא יקרה במוסקבה, פטרושה מיד יודע על כך ומדווח לי.

אדון שמנמן, בן כארבעים, שביל מסורק בקפידה רבה על ראשו המואורך, עם לחיים שבעות שנתמכו בצווארון מעומלן ועפעפיים רדומות למחצה, הנהן בהדרת חשיבות עצמית.

-         אני, יקירי, לא בכדי ביקשתי ממך לבקר אותי דווקא ביום שישי, - אמר המושל בלבביות. – דווקא בימי שישי, בשעה אחת-עשרה, נהוג אצלי לדון בכל-מיני עניינים סודיים ועדינים. עכשיו, למשל, אנחנו אמורים לגעת בנושא רגיש – מעין להשיג כסף כדי לסיים לקשט את הכנסיה*. מצווה גדולה, צלב שאני סוחב שנים רבות. – הוא הצטלב בחרדת קודש. – יש שם אינטריגות בין הציירים, וגם מעילות לא חסר. נשב ונחשוב איך להוציא מעשירי מוסקבה מיליון לטובת עבודת האל. ובכן, רבותי חורשי-הסודות, הייתם שניים, הפכתם להיות שלושה. כמו שאומרים: "יחד, בעושר ובעוני". הרי אתה, אדון פנדורין, התמנית אלי בדיוק בשביל כל העניינים הסודיים, הלא כן? ההמלצות שלך נפלאות, ממש לא תואמות את גילך הצעיר. ישר מרגישים שאתה אדם עתיר-ניסיון.

הוא הביט בעיניו של העובד החדש במבט בוחן, אך הלז עמד בבחינה זו, ואף נראה שעשה זאת ללא יראה מיוחדת.

-         והרי אני זוכר אותך, - דולגורוקוי חזר להיות זקן לבבי. – נוכחתי בחתונה שלך, ודאי. אני זוכר, זוכר הכל... התבגרת, מאוד השתנית. נו, גם אנחנו לא הולכים ונעשים צעירים יותר. שב, יקירי, שב, אני לא אוהב גינונים מיותרים...

והוא קירב אליו, כאילו במקרה, את תיק השירות של החדש – העניין הוא, שאת שם המשפחה הוא זכר, אבל השם הפרטי ושם האב פרחו מזיכרונו. ובסוגיות מסוג זה, זאת ידע ולדימיר אנדרייביץ' רב-הניסיון, אסור לטעות. כל אדם נעלב כאשר מתבלבלים בשמו, וברגשות הפקודים שלך, על כמה וכמה אין לפגוע ללא הצורך.

אראסט פטרוביץ' – זה היה שמו של היפיוף הזה. בהביטו בתיק הפתוח, הזעיף הדוכס את פניו, זאת בגלל שהרשימה לא היתה טובה. הרשימה הדיפה ניחוח של סכנה. לא פעם ולא פעמיים בחן הגנרל-המושל את תיקו האישי של העובד החדש שלו, וטרם נתווספה כל בהירות בנושא.

תיק השירות באמת נראה מסתורי למדי. נו, בסדר, בן 26 שנים, בן הדת הפראבוסלבית, תואר אצולה עובר בירושה, יליד מוסקבה. כל זה – ניחא. בסיום הגימנזיה, בהתאם לבקשתו ובצו משטרת מוסקבה, מונה לפקיד רישום במחלקת הבילוש, וקיבל דרגה של רשם קולגיאלי. גם זה מובן. אך לאחר-מכן החלו איזה שהם ניסים ונפלאות רציפים. עבור מה, נשאלת השאלה, כבר כעבור חודשיים זכה בזה: "עבור שירות מצוין, מסור ומצטיין, קוּדם, בחסד נעלה, ללא הקפדה על פרק זמן השירות, לדרגת יועץ טיטולרי, וצורף לסגל משרד החוץ"? ובהמשך, בסעיף העיטורים, המצב אף גרוע מזה: "עיטור ולדימיר הקדוש מדרגה 4, עבור תיק החקירה «עזאזל» (ארכיון סודי של חטיבת הז'נדרמים הנפרדת)"; "עיטור סטניסלב הקדוש מדרגה 3 עבור תיק החקירה «גמביט טורקי» (ארכיון סודי של משרד המלחמה)"; "עיטור אנה הקדושה עבור תיק החקירה «מרכבת היהלום» (ארכיון סודי של משרד החוץ)". סודות, ותו לא!

אראסט פטרוביץ' הביט בממוניו הגבוהים באדיבות, אך בעיון, וסיכם את הרושם הראשוני בתוך דקה – רושם טוב, באופן כללי. הדוכס זקן, אך טרם איבד את חריפותו, ונראה שלא חסר לו כישרון משחק. גם הבעת הקושי שנשובה על פניו הוד רוממותו בעת קריאת תיק השירות לא חמקה מתשומת לבו של העוזר הקולגיאלי. פנדורין נאנח בהשתתפות, זאת כי למרות שלא קרא את התיק האישי שלו, עדיין, יכול היה לשער לעצמו, מה כתוב שם.

אראסט פטרוביץ' השתמש בפאוזה שנוצרה, והביט בפני הפקידים שהיו אמורים, מתוקף תפקידם, לפקח על כל הסודות המוסקבאיים. חורטינסקי עימץ את עיניו בחביבות, חייך, בשפתיו בלבד – הכל בלבביות, במבט ראשון, אולם בה-בעת, נוצר הרושם שלא התכוון אליך, אלא לאי-אלו משאות נפשו הפרטיות. אראסט פטרוביץ' לא השיב חיוך ליועץ החצר – טיפוס זה של אנשים הוא הכיר טוב מדי, ומאוד לא חיבב אותו. האובר-פוליצמיסטר, לעומת זאת, נשא חן בעיניו, ופנדורין חייך קלות לעבר הגנרל – אם כי, ללא כל שמץ של חנופה. הגנרל השיב לו הנהון ראש אדיב, אולם, איזה עניין מוזר, מבטיו לעבר האיש הצעיר לא היו נטולים רחמים. אראסט פטרוביץ' גמר אומר לא לשבור את ראשו בתהיות – הכל יתבהר עם הזמן – וחזר להביט בדוכס. גם הלז השתתף באופן פעיל בטקס הבחינה הדומם הזה, אשר, עם זאת, לא חרג מגבולות הנימוסין.

על-גבי מצחו של הדוכס צץ קמט עמוק, המעיד על דרגה עליונה של תהייה. המחשבה העיקרית שהעסיקה כעת את הוד רוממותו היתה כזאת: "הייתכן שנשלחת אלי בידי הקַמָרִילָה[5], עלם חמודות? האם יכול להיות שעליך לחתור תחתי? נראה שכן. כאילו חסר לי את קארצ'נצב".

ומבטו מלא-הרחמים של האובר-פוליצמייסטר נוצר תחת נסיבות מסוג שונה. בכיסו של יבגני אוסיפוביץ' נח מכתבו של מפקדו הישיר – מנהל משרד משטרת המדינה פְּלֶבָאקוֹ*. ואצֶ'סְלָב קוֹנְסְטָנְטינוֹביץ', ידידו הוותיק ופטרונו, כתב, באופן פרטי, שפנדורין – הוא אדם נבון ורב-פעלים, אשר בזמנו נהנה מאמונם של הקיסר המנוח, ובמיוחד, של צ'יף הז'נדרמים לשעבר, אולם השנים של השירות בחוץ לארץ גרמו לו לפגר אחר הפוליטיקה הרבתי, ובשל כך נשלח למוסקבה, כי לא נמצא לו שימוש בבירה. במבט ראשון, חיבב יבגני אוסיפוביץ' את האיש הצעיר – עיניים חדות כאלה, שומר על כבודו. הוא אינו יודע, המסכן, שהחלונות הגבוהים ויתרו עליו. סיפחו אותו לזקן המתפורר, המיועד, בקרוב, להיזרק למגרש הגרוטאות. כזה היה סוג המחשבות שפקד את הגנרל קארצ'נצב.

ועל מה חשב לו פיוטר פרמנוביץ' חורטינסקי – רק האל יודע. היה זה גבר בעל הלך מחשבה מסתורי מדי.

לסצינה עילמת זו הושם קץ עם הופעתה של דמות חדשה, אשר הופיעה בדממה ממקום כלשהו במעמקי חדריו הפרטיים של המושל. היה זה זקן גבוה ושדוף, לבוש מדי משרתים משופשפים, עם גולגולת קרחת ובוהקת, ופאות לחיים מסורקות ומבריקות. הזקן אחז בידיו מגש מכסף, עם אילו שהן צנצנות וכוסות.

-         הוד רוממותך, - אמר לובש המדים בזעף. – הגיע הזמן לאכול את התרופה* לעצירות. למה אחרי זה, תבוא להתלונן שפְּרוֹל לא בא והכריח. כבר שכחת איך אתמול רטנת ובכית? אז זהו. בוא, פתח את הפה.

רודן מסוגו של מאסה שלי, חשב פנדורין, למרות החזות ההפוכה. מאיפה נפל הגזע הזה על ראשנו?!

-         כן-כן, פרולוּשְׁקָה, - מיד נכנע הדוכס. – אני אשתה, אשתה. זהו, אראסט פטרוביץ', רב-המשרתים שלי, וֶדישֶׁב, פְּרוֹל גְריגוֹריץ'. מטפל בי מילדות. ומה אתכם, רבותי? התרצו לטעום? חליטת עשבים נחמדה. טעם דוחה, אבל מועילה להדהים במקרים של קלקולי קיבה, ומייצבת נהדר את פעילות המעיים. פרול, מזוג-נא להם.

קארצ'נצב ופנדורין סירבו לחליטה בנחרצות, וחורטינסקי, לעומתם, שתה, ואף טען שהטעם אינו נטול נעימות מסוימת.

פרול נתן לדוכס לשטוף את טעם החליטה בליקר מתקתק ובצנים לחם (לחורטינסקי הוא לא הציע), ניגב את שפתיו של הוד רוממותו במפית משי.

-         ובכן, אראסט פטרוביץ', אילו משימות מיוחדות עלי להטיל עליך, בדיוק? אין לי מושג, - דולגורוקוי, לבבי מדי אחרי הליקר, פרש את ידיו לצדדים. – כפי שאתה רואה, יועצים לענייני המיסתורין יש לי בשפע. נו, אבל לא נורא, אל תבוא במבוכה. תתרגל קצת למקום, תכיר את השטח...

הוא נופף בידו במחווה סתמית והוסיף בלבו: "ואנחנו, בינתיים, נברר איזה מין עוף אתה".

ברגע זה, השעון העתיק, עם עיטור מגולף המתאר את כיבוש איזמאיל,* צלצל אחת-עשרה פעמים, וחוליה שלישית צצה ונעלה את השרשרת הגורלית של צירופי המקרים.

הדלת שהובילה לחדר הקבלה נפתחה ללא כל נקישה, ואל תוך החריץ נדחף פרצופו המעוות של המזכיר. ברחבי המשרד עבר זרם ברור של מאורע-יוצא-מגדר-הרגיל.

-         הוד רוממותך, אסון! – הודיע הפקיד בקול רועד. – הגנרל סובולב נפטר! נמצא פה שלישו האישי, היסאול גוקמסוב.

הנוכחים קיבלו את החדשה באופן שונה – בהתאם למבנה האופי שלהם. הגנרל-המושל נופף לעבר מבשר האסון בידו – כאילו אמר, צא שטן, צא, לא רוצה להאמין לך – ובאותה היד החווה על עצמו את סימן הצלב. מנהל מחלקת הסתרים פקח לרגע את עיניו לרוחבן המלא, ומיד חזר והצר את העפעפיים. האובר-פוליצמייסטר האדמוני זינק על רגליו, ועל פניו של העוזר הקולגיאלי השתקפו שתי תחושות: תחילה התרגשות רבת-עוצמה, ומיד לאחר-מכן, הרהורים עמוקים, אשר לא משו ממנו במהלך כל הסצינה שעקבה לכך.

-         אתה, לך תקרא ליסאול, אינוֹקֶנְטי, - דולגורוקוי הורא ברכות למזכירו. – איזו צרה צרורה זו...

אל תוך החדר, מצלצל בדרבנותיו ובצעד מוקפד, נכנס אותו הקצין הנועז אשר לא שש לזנק לחיבוקו של אראסט פטרוביץ' במלון. כעת הוא היה מגולח למשעי, לבוש מדי לֶיְבּ-קוזאקים, וענד כמות עיטורים כה גדולה, שבין כל הצלבים ופני הקדושים הלכה העין לאיבוד מרוב יראת שמיים.

-         הוד אצילותך הנעלה, שלישו הראשי של הגנרל-אדיוטנט מיכאיל דמיטריץ' סובולב, יסאול גוקמסוב! – הציג את עצמו הקצין. – בשורה מצערת... – הוא השתלט על עצמו במאמץ ניכר, משך בשפמי השודד שלו, והמשיך. – האדון המפקד של החטיבה הרביעית הגיע אתמול ממינְסְק, בדרכו אל אחוזתו בְּרָזָאן, והשתכן במלון "דוּסוֹ". היום בבוקר מיכאיל דמיטרייביץ' לא יצא מחדרו במשך זמן רב. נמלאנו דאגה, התחלנו לדפוק בדלת – הוא אינו עונה. אז, העזנו להיכנס, והוא... – היסאול עשה מאמץ אימתני נוסף והשיג את שלו, סיים בקול חסר רעידות. – והאדון גנרל יושב בכורסה. מת... הזמנו רופא. הוא אומר, לא ניתן לעשות דבר. אפילו הגופה כבר התקררה.

-         אי-יאי-יאי, - המושל תמך בלחיו בידו. – איך זה? הרי מיכאיל דמיטרייביץ' הוא צעיר. בטח טרם מלאו לו אפילו ארבעים?

-         בן שלושים ושמונה היה, עמד להפוך לבן שלושים ותשע, - דיווח גוקמסוב באותו קול מתוח, עומד להישבר, והחל למצמץ במהירות.

-         ומהי סיבת המוות? – שאל קארצ'נצב, מזעיף את פניו. – האם הגנרל חלה?

-         לא ולא. היה בריא, נמרץ ועליז. הרופא משער כי מדובר בשבץ, או בשיתוק בלב.

-         טוב, לך לְךָ, לך, - הדוכס ההמום מן החדשות שחרר את השליש. – את כל אשר יש לעשות, אעשה ואיידע את הוד מלכותו. לך. – וכאשר נסגרה הדלת אחרי היסאול, נאנח ביגון. – אוֹח, רבותיי, תראו מה יקרה עכשיו. הרי מדובר באדם בשעור קומה כזה, חביבה של רוסיה כולה. מה רוסיה – כל אירופה מכירה את הגנרל הלבן... ואני התכוונתי לבקר אותו היום... פטרושה, שלח מברק להוד מלכותו הקיסרית, נו, אתה כבר תדע מה לכתוב. לא, לפני שתשלח, תראה לי. ואחר-כך תורה בקשר לסדורי ההבל, האשכבה ו... נו, אתה יודע. אתה, יבגני אוסיפוביץ', תדאג לי לסדר. ברגע שהשמועה תתפשט, כל מוסקבה תזרום אל "דוסו". אז תוודה שלא ירמסו אף-אחד, מרוב ההתרגשות. אני מכיר את המוסקבאיים. ושהכל יהיה מכובד, מוקפד.

האובר-פוליצמייסטר הנהן, ונטל מן הכורסה את התיקייה עם הדיווחים.

-         אני רשאי ללכת, הוד רוממותך?

-         לך. אוֹהוֹ-הוֹ, רעש, כמה רעש יהיה. – הדוכס נעור לפתע. – ומה לדעתכם, רבותיי, הרי סביר להניח שגם הוד מלכותו יגיע? ודאי שיגיע! הרי לא סתם מישהו, אלא גיבור פְּלֶבְנָה וטורקסטן* החזיר פה את נפשו לאל. אביר העשוי ללא חת, לא לחינם כינו אותו אכילס. יש להכין את ארמון קרמלין. לזה כבר אני אדאג באופן אישי...

חורטינסקי וקראצ'נצב פנו ללכת לעבר הדלת, מוכנים למילוי חובותיהם, והעוזר הקולגיאלי המשיך לשבת בכורסתו כאילו לא ארע דבר, והביט בדוכס במבט שלא היה נטול פליאה קלה.

-         אה כן, אראסט פטרוביץ', יקירי, - נזכר דולגורוקוי בעובד החדש. – אין לי כרגע פנאי בשבילך, אתה רואה בעצמך. אז בינתיים תתרגל למקום. ותשאר בסביבה הקרובה. אולי אטיל עליך איזו משימה. יש מספיק עבודה לכולם. אוֹח, איזה אסון, אסון.

-         ומה, הוד רוממותך, לא ת..תהיה חקירה? – שאל פנדורין לפתע. – אישיות כה חשובה. ומוות מוזר. נראה שכדאי לברר את העניין.

-         על איזו חקירה אתה מדבר, - הדוכס הזעיף את פניו במורת-רוח. – הרי אומרים לך, הוד מלכותו עומד להגיע.

-         ועם זאת, יש בידי בסיס להניח שמשהו כאן לא מסתדר, - הכריז העוזר הקולגיאלי בשלוות-נפש מדהימה.

דבריו עשו רושם של רימון שהתפוצץ.

-         איזו בדיה מגוחכת! – זעק קראצ'נצב, מאבד באחת את כל הסימפטיה שחש כלפי האיש הצעיר.

-         בסיס? – קרא חורטינסקי בבוז. – איזה בסיס כבר יכול להיות לך? מאיפה אתה יכול בכלל לדעת משהו?

אראסט פטרוביץ' אפילו לא הביט ביועץ החצר, אלא פנה ישירות אל המושל:

-         התדע, הוד רוממותך, ביד המקרה השתכנתי דווקא ב"דוסו". זה אל"ף. את מיכאיל דמיטרייביץ' אני מכיר עוד מימים ימימה. הוא ת..תמיד קם עם הזריחה, ולא יעלה על הדעת שהגנרל המשיך לישון עד שעה כה מאוחרת. אנשי פמלייתו היו מתחילים לדאוג כבר בשש בבוקר. זה בי"ת. אני, בתורי, ראיתי את היסאול גוקמסוב, שגם אותו אני מכיר היטב, בשעה שמונה וחצי. והוא לא היה מגולח. זה גימ"ל.

פנדורין עשה פאוּזה רבת-משמעות, כאילו לדבריו האחרונים נודעה חשיבות מיוחדת כלשהי.

-         לא מגולח? ומה בכך? – שאל האובר-פוליצמייסטר בתמיהה.

-         בכך, הוד מעלתך, שמעולם ותחת שום נסיבות, גוקמסוב לא יכול להיות לא מגולח בשעה שמונה וחצי בבוקר. עברתי לצדו של איש זה את כל המערכה הב..בלקנית. הוא מסודר עד כדי פדנטיות, ומעולם לא יצא מאוהלו מבלי שהתגלח, אפילו אם לא היו בנמצא מים והוא נאלץ להמיס שלג. אני מניח שגוקמסוב ידע שמפקדו מת כבר מן הבוקר המוקדם. אם ידע, מדוע שתק זמן כה רב? זה דל"ת. יש לרדת לעומקו של העניין. במיוחד, אם הוד מ..מלכותו אכן יגיע.

נראה שההערה האחרונה הרשימה את המושל יותר מכל.

-         ובכן, אראסט פטרוביץ' צודק, - אמר הדוכס, בעוד קם ממקומו. – יש פה עניין ממלכתי. אני מורה על חקירה סודית בדבר נסיבות מותו של הגנרל-אדיוטנט סובולב. ובטח נזדקק לנתיחת הגופה. אבל, יבגני אוסיפוביץ', תקפיד שהעניין יתבצע בצורה עדינה, ללא הדלפות. גם כך תהיינה המון שמועות... פטרושה, אתה תרכז את השמועות, ותדווח אלי אישית. את החקירה, כמובן, ינהל יבגני אוסיפוביץ'. אה כן, ואל תשכחו להורות על חניטת הגופה. רבים יבקשו להיפרד מן הגיבור, והקיץ עודנו חם. שלא ירקיב, חס וחלילה. ובכל הנוגע אליך, אראסט פטרוביץ', אז אם כבר הגורל שם אותך ב"דוסו", ואם הכרת את המנוח טוב כל-כך, נסה לברר את העניין מן הצד שלך, בעודך פועל, איך נאמר זאת, באופן פרטיקולרי. מה גם שעדיין לא מכירים אותך במוסקבה. הרי אתה פקיד למשימות מיוחדות – אז הנה לך משימה מיוחדת, אין מיוחד ממנה.



[1]

[2]  צרפתית - 7 ביולי, יום שישי.

[3]

[4]

[5]

 

נכתב על ידי Igal , 25/8/2006 23:42  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לIgal אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Igal ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ