פה לא מדברים יידיש |
| 5/2010
אנשים שלי
איך זה שתמיד יש את הקטעים האלו שאנחנו לא מצליחים להבין?
אפילו כשאני מנסה ממש חזק להבין, אני עדיין לא מצליחה.
אני מרגישה שאני מאמצת כל שריר בגוף שלי כדי להרגיש טוב עם המצב הנוכחי
וסך הכל באמת שהכל מסביב זורם טוב,
אבל יש את הרגעים הקטנים האלו, המשפטים שנזרקים לחלל האוויר, המילים הקטנות שמסובבות הכל
וכל זה אוכל ומכרסם אותי מבפנים ואני יכולה לחשוב על זה שעות ולהרגיש איך עוד שכבה במוח מתקלפת מרוב עצבים.
ואז אני מרגישה שאני פשוט משתגעת.
זה מדהים שאני ואתה זה לא הרבה בכלל, זה אפילו די מעט, קמצוץ של משהו.
אבל במקביל אנחנו עולם שלם, אולי זה בגלל החברים שלי.
ואני אוהבת את החברים שלי, כי בתוך הסיטואציה שלי ושלך יש לכל אחד משמעות אחרת.
אני אוהבת את הדרכים שכל אחד מהם בוחר להתבטא.
כשהם רוצים לשאול אותי אם שכבנו, כל אחד עושה את זה אחרת.
מיקי שואל: "הייתם ביחד?"
אבי מכווץ גבות וממלמל: "את רוצה לספר לי משהו?"
מוש יגשש בזהירות: "רגע... את והוא... אתם... אהה... שכבתם?"
ורק אלי לא ישאל כלום. כי הוא יודע שאם אני ארצה אני אספר לו.
כשכל אחד שואל בדרכו שלו, אני תמיד עונה את אותה התשובה, הרי כולם התכוונו לאותו הדבר.
ואיפה שהוא, אני מודה לעצמי שהתשובה שלי היא לא.
אם היא הייתה כן, סביר להניח שהיה לי כרגע המון מטען רגשי עליך.
כי מה לעזאזל קרה לי שנהייתי כל כך רגשנית לאחרונה?
יכול להיות שאני הופכת למה שתמיד תיעבתי?
אז תמיד הכי טוב לברוח לטיולים ארוכים ברחובות סואנים
כשלצידי האדם שאני הכי מרשה לעצמי לברוח אליו לאחרונה.
כי רק בזכות אח שלי אני לא יושבת בבית ונותנת למחשבות שלי עליך לכרסם אותי.
לולי.
| |
לנפץ אותנו
אתה פה כל הזמן
כשטוב וכשרע
אתה מחבק ונוגע
צועק וקורע
כל הזמן הזה היית פה, מתחת לאף
ולא יכולתי להסתכל עליך ככה
פתאום אני רואה אותך אחרת
זה אתה האחר
אולי זה סתם כי הגבולות מיטשטשים
ואולי אני סתם בחורה
ואתה, כל כך אתה, מכיר אותי על כל רבדיי
הספקת כל כך הרבה, ובכל כך מעט זמן
אתה מבחין כשמשהו מוזר בי, ואתה לא מתבייש לשאול
זו אני שמתביישת לענות
זו אני שמפחדת ממך
מפחדת להרוס אותנו
ופתאום כשאתה שואל למה אני מוזרה
אני שואלת מה קרה לנו
אתה מרגיש את זה ממני, ואולי בגלל זה קרה לנו משהו
אתה החבר הכי טוב שלי, אתה זה שממלא לי חלל עצום בחיים
פתאום אחרי שנה וחצי- קשה לי לדמיין את עצם קיומי בלי הנוכחות שלך
אתה עצם היותי, אתה זה שמעצבן אותי וזה שעושה לי טוב
אם רק היה אפשר לנפץ אותנו לרגע אחד ושאחרי זה הכל יהיה בסדר
מזה בדיוק אני פוחדת.
פוחדת לנפץ. אני יודעת שאני אוכל לאסוף את השברים,
אבל עצם חוסר הידיעה והחשש שאתה לא תוכל לאסוף אותם- זה מה שמפחיד אותי
אני כל כך אוהבת אותך. כאדם, כחבר. פשוט אוהבת
ומפחדת שהגבול יטשטש ויעלם.
ככה אני בטוח אהרוס אותנו.
הלוואי שהאהבה שלך אליי היא כמו האהבה שלי-
כזו שמסוגלת לאסוף את אחרון הרסיסים מכל ניפוץ שיכול לבוא עלינו...
לולי =)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
