לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


"לב כבול - רוח חופשית"

כינוי:  _someone

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2019

וזו תהיה אמירה


 

אני רוצה, לא צריכה, להגיד משהו. וזו תהיה אמירה פוליטית.  אני מקפידה לקרוא ולהיחשף לדעות מכל קצוות הקשת, מתוך הבנה שהאמת מתבטאת בכללותן.  נדמה לי שזה פלורליזם אמתי שאני נוקטת בו. אני קוראת כמעט תמיד, ככל שיש לי זמן, ברוב העיתונים. וואי נט, וואלה, מקור ראשון, הארץ, מעריב , ערוץ 7. לא בקביעות, בספורדיות. אבל משתדלת.  

כואב לי כל כך על הרצחה של הנערה אורי אנסבכר, זכרה לברכה, ביערות ירושלים. אני מכירה את המקום, כשלמדתי באונ' העברית נראה לי שטיילתי פעם לא רחוק משם.  כמה דקות מגן החיות התנכ"י ומקניון מלחה.  שבילי אופניים מעולים. מקום מיוחד מאוד, כמו נופל מחוץ לזמן.

אבל ניכר שבעיתון "הארץ" לא חוו את הטרגדיה של הרצח באופן בו אני חווה אותו בימים אלו. כאיום נורא, ניסיון לפצוע את האנושיות שלי, הנשיות שלי, הישראליות היהדות שלי. של עצם היותי פה בארצי. השתדלתי לקרוא את הכתבות, את התגובות. ולא מצאתי שם כאב כמו שאני חווה אותו. מצאתי שם רצון אמתי להימנע מלהתמודד עם ההשלכות שעשויות להיות למעשה הפרטי של הרוצח, ערבי חמוש בסכין, במישור הכלל.

 

הבנתי משהו על חלק מהקבוצה, אותה קבוצה שמצבה בסקרים ידוע. שנעה בין אידיאולוגיה שאין לה קונים לדמויות צבאיות  ואסתטיות שמציעות תבשיל ירקות (ואני אומרת את זה כמי שהולכת כנראה לבחור בתבשיל זה). השמאל, שהגברים והנשים שלו מוכשרים כל כך, משכילים, רגישים, מעוררים בי הרבה כבוד לדרכם, לקדמה שהם מייבאים לארצנו. שאחראים באחוזים ניכרים לכבוד שישראל זוכה לו מסביב לעולם בתחומי הבידור, התרבות, המדע והטכנולוגיה. הם שמאיישים את דרגות הקצונה הגבוהות בצה"ל, שמאיישים את רוב ארגוני הביון והמודיעין שלנו, ותודות להם נתפס הרוצח ביעילות. שמאיישים את רובה של מערכת המשפט. בקצרה, חלקים גדולים מההשכלה והאינטליגנציה.  הם. כלומר, הקבוצה.

 "הארץ" לא מייצג את כל הדעות של הקבוצה, אבל הוא עיתון לאנשים חושבים משם.  אי אפשר בשום פנים להפיץ בעולם מוסר הנגזר מליברליזם, הומאניזם ואוניברסליזם שעיתון "הארץ" דוגל בו, אי אפשר להגיע למוסר הנגזר מערכים אלו בלי להיות אישי, משפחתי ולאומי. אי אפשר לבחור להיות מאד טוב בלי לרצות מאד להיות. לא לבחור להיות טוב לאחרים בלי לרצות להיות חלק מהאחרים, בקשרי דם שם משפחה ובקשרי לאום. 

 כדי להיות באופן הזה צריך להבהיר: אני קיים. מתי ? אז ועכשיו. איפה? פה, בארצי.  ואנחנו, אנחנו יחד מול כל העולם ושיתפוצץ העולם. כמו שבאהבה זוג הוא קודם כל שניים מול כל העולם, power couple, ככה בלאומיות זה קודם אנחנו, כולנו כמשפחות הנארגות לעם, אחר כך ומתוכה אפשר למזג את הערכים שלנו כעם עוד עמים וקבוצות. "ויעזב איש את אביו ואמו ודבק  באשתו והיו לבשר אחד". קודם יש לאדם הורים, הוא מכיר בהם. ואחר כך ניתן לעזבם ולבנות זוגיות ומשפחה עם אדם אחר. 

מהם אותם ערכים? ערכים שאני דוגלת בהם, שגדלתי עליהם, שאני מוקירה ומברכת עליהם. רבים מחבריי המוכשרים מקדמים. סבלנות, שוויון זכויות, הומאניזם, זכויות מיעוטים.  אבל הם לא מבינים מדוע העם ממשיך לבחור ליכוד.  כואב להם. ואני מבינה את כאבם. 

אי אפשר לממש את הערכים שהשמאל הקלאסי רוצה בהם, של קיום מוסרי שפניו לכלל ולעולם הרחב, בלי להכיר בכך שאנחנו קיימים קיום לאומי, את ייחודו פגיעותו ועצמתו של קיום זה שלנו כישראלים.  והדבר הזה נכון גם לחרדים, דרך אגב. גם הם חווים משבר מסוג אחר, ולא זה המקום להרחיב.  בלי להבין מי אנחנו ואיפה אנחנו קיימים, בלי לומר: אני, ולאהוב את זה, אי אפשר להגיד שום דבר על כלום. עדיף לשתוק. לכן גנץ מצליח.  

 

 כשסבתא שלי נפטרה, חרב עלי עולמי. הייתי בת 9.  ישבנו שבעה בבניין של סבי וסבתי. במשך שנים המשפחה לא התאוששה, כי סבתא וסבא (שנפטר מספר שנים אחרי) היו השורש, אבי העורקים.   חודש אחרי שסבתא נפטרה, נפטר השכן מהקומה שמתחתיה.  ההבדל בין המוות שלה לשלו הוא החוויה שלי.  ההבנה שלחוויה הפרטית הזו יש אמת שקשורה לאמת הכללית, שמחוברת איכשהו לאמת של מה שקרוי "העולם", שיש משמעות אמתית, נצחית, לחוויית האבל שלי על סבתי ולכן היא חשובה, היא התחלת היכולת להבין מהם ערכים ואפילו, מהי האמונה.  

ההבנה שרצח של נערה יהודיה בידי ערבי לא שקולה בשום מישור שאינו לשוני לרצח של נערים ערביים שמפגינים בגדר בעזה.  מותם של נערים או נערות הוא דבר איום ונורא. הוא בזוי והוא נתעב. והוא מזעזע. אבל כשעיתון הארץ או אמנים  מסוימים ממהרים לחבור ולכסות את השכול ברדיד הומניזם כללי ורחב, ממהרים לעטוף את הזהות של הקורבן שלנו בזהות הכללית האנושית של "היות קרבן למצב", הם שוללים את האפשרות לנחמה. מכיון שהם מנתצים את האפשרות של האנשים שאהבו את יקיריהם לעטוף את מותם במשמעות הראויה להם: כללית, נצחית. הם, למעשה, אם לא במודע אז בתת מודע, מנתצים את המשמעות.  כל אדם שרפרף על המוות, שעמד מול המוות איכשהו, בין אם זה מוות בשירות המדינה,  כחייל, מוות כתוצאה של מחלה, תאונה, מוות מכוון, מוות של גבורה או העלמות חסרת פשר, אדם יודע בתוך לבו שהוא עומד מול המקום בו כל המשמעויות חדלות, במושגינו. מול האין.  אנחנו חיים כיון שעלינו לנסח מהאין הזה משמעות. זו מהותנו כאנוש.  לכן אנחנו מקימים טקסי אבל. לכן אנחנו מקיימים טקסי לאום, זהות. לכן יש לנו שמות. 

הפוסטמודרניזם מהסוג ש"הארץ" מקדם הוא נורא בייחוד במקרים אלה, פיגועי טרור, מכיון שהוא מנתץ את המשמעות של הרע בעולמנו כישראלים.  ואז הכאב לא רק שמועצם, אין לו אפשרות להתעכל.  ואין לו אפשרות להשתלם לכלום. 

המשמעות, שהיא היא ההצגה הגדולה ביותר, היא הדרך של האדם, כיחיד וכאומה, להתמיד באנושיות. ולהתוות את האנושיות שלו.  ברגע שעוטפים את אבלם של אזרחי ישראל על רצח נתעב בידי מחבל ערבי, בכל מיני דיבורים כללים על "המצב" ותוצאותיו, לא מאפשרים לציבור לדעת משמעות.  וכך, לא ניתן להביא את המצב לתסיסה הנדרשת, המדויקת, אשר ממנה, תוך שהיא עוברת בכל המשמעויות שהעם שלנו חווה ומעניק במודע ובתת מודע הקולקטיבי ורק ממנה, ניתן בסופו של דבר, בעתיד, בימי המשיח המטאפורי, להעניק לה שם אחר. ולעשות שלום.

נכתב על ידי _someone , 11/2/2019 10:26   בקטגוריות אקטואליה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



66,202
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ