לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


"לב כבול - רוח חופשית"

כינוי:  _someone

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

החיים, איך לומר, מתגלגלים


 

הלוואי שיכולתי לומר במעט את מה שאאלץ לומר הרבה.  החיים, איך לומר, מתגלגלים. משנה לשנה, ממקום למקום. 

 

לא, אני לא יכולה למנות את כל הכוכבים. להביט בשמיים זה יותר מדי - אני משותקת. ככה גם עם אנשים. במיוחד אלו שאני אוהבת. למדתי שמשמעות החיים הינם החיים. אין משמעות בעולם 'הבא' שלא ניתן לתפסה פה.  וזו סוג של אמירה אתאיסטית, אולי ריצ'ארד דוקינס-ית? (אני קוראת את ספרו "אשליית האל" ונהנית מאד), אבל זה כמו שאפשר לקרוא את התנ"ך כפשט, דרש, רמז, וכסוד.  ואמר הגאון מוילנה שבעצם אין אלא הפשט.  

 

אבל כן... קשה לכול האנשים לפעמים, קשה בתנועה ואף קשה בעצירה. אני מברכת על היותי חיה, בריאה, היות עם משפחה. לצד זה, המתנה הכי גדולה שהחיים יכולים לתת הינו גבול. חיים טובים וחמים שכוללים סיפוק, הצלחה, התקדמות. וסוף. לא שיגלשו עוד ועוד. כי בכך לא אוכל פשוט לעמוד.

אולי אלוהים עשה חסד עם משה רבנו ותחם אותו מחוץ לארץ המובטחת?  אי מנסה להבין את ספור יציאת מצריים ומה שארע למשה. הספור הזה כולו מפיל תדהמה: איש לא יודע איפה נקבר, איש לא יודע מה קרה לו בקצה ההר, איש לא יודע את כל הנקודות המשמעותיות בחייו, אלו הנקודות שמכוננות את ספורי האומה שלנו. הוא נולד ונפטר ב-ז' באדר. אדר חודש קשה, מאתגר מאוד. חודש מר שנגמר במתיקות ושמחה (פורים).

אני יודעת מה זה להגיע כל כך קרוב ולא להיות מסוגלת להכנס. אני יודעת מה זה לרצות כל כך להיות קרובה לאלוהים, כשהצורך הוא שמחייה ומקיים.  מה החזיק את משה רבנו בקצה ההר 40 יום ולילה, בלי אוכל ושתייה? הצורך שלו באל. קרבה שהוא זכה לה, טיפין טיפין, אבל הצורך אינסופי בשלב מסויים, עם העלייה. והוא בחר לרדת. הוא היה חייב לחזור לחיים, לזמן, למקום.  אני חושבת שיש משהו שלא מבינים: משה לא ירד מההר כי הוא הורחק מאלוהים, כי אלוהים הוציא לשון ואמר לו, "תפוס אותי אם תוכל". הוא ירד מההר כי הוא רצה להפגש עם אלוהים, להיות קרוב אליו וסמוך עמו. אולי לא היה אדם בהסטוריה האנושית שרצה את מה שמשה רצה.  ולכן הוא ירד אל העם, עם עבדים, עמך ישראל, שהשתולל כיון שלא ידע איפה 'האיש משה', וכבר עמל ועשה לו פסל מזהב להשתחוות. אך כדי להפגש עם הבורא שב משה אל העמך הזה (מה זה בכלל אומר?) 

 

על פי ספור קורות הבודהה, הנסיך שיצא החוצה לראשונה מגבולות הארמון נתקל בסבל.  זה  נגע בו כל כך עמוק שהוא לא השאיר לעצמו אף מקום , להפך. הוא הקדיש את חייו להאבק בסבל הזה, לבטל אותו, לאיין אותו. אבל יש משהו בבודהיזם שאני לא רואה: איפה הארמון? איפה האני הנסיכי? בלי שהיה מגיע עם האני שלו, הנסיך, לא יכל היה בהמשך לפעול לבטל את אשלייתם של אלו. גם משה היה נסיך כשגדל בארמון מצרים. כשיצא מהארמון נתקל באיש מצרי מכה עבד עברי. הוא הרג את המצרי וברח. כשבחר, בהמשך, להביא את הבשורה הרוחנית לאנושות, הוא עשה את זה דרך זהות מסויימת. זהות של עם עברי, עבדים, עמך ישראל. דרך הזהות שקודשה ניתן היה בהמשך הדרך, דרך ההסטוריה, להתרחב אל האנושות. נקודת המוצא הייתה הזיכרון דווקא. נקודת המוצא בספור הבודהה היא השכחה. 

 

ריצ'ארד דוקינס, ביולוג בריטי חמוד, אתאיסט,  קיים דיון עם הרב הראשי של בריטניה לשעבר, הלורד ודוקטור ג'ונתן זקס. זה לא היה דיון מאוד חדשני, אבל היה בו משהו יפה. רוב הדיונים מהסוג הזה נידונים לאשפתות. הפעם נוצרה שיחה. לבי יצא אל דוקינס דווקא; אני מבינה אותו. הרב זקס מאוד מבריק, עם גובה רוחני עילאי, אבל גם מלא מעצמו.  לכל אחד יש עבודה עצמית בשפע. 

 

 

נכתב על ידי _someone , 17/3/2017 17:56  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



65,337
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ