לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2015

כמו אנטנה ממתינה


 

אני מתגעגעת לרוחות הרפאים האהובות;  

להעביר ידי דרכן ולראות, מן העבר השני...

החללים שהן משרות,  רוחות הרפאים ... כולן.

החיים ממשיכים להפתיע, להחריד.

 הידיעה ש  יגמרו, התשוקה ש יגמרו –

  האמונה, האשליה, כל מה שנועד להדוף את התחושה  ש

 אין  לנו לאן ללכת

 

 אני מתגעגעת לעצבות, שלום לחדלון אהוב,  

כמה התרחקתי,

כמו אנטנה על גג בניין פריפריאלי,

ממתינה לאות חשמל,

טפטוף דרומי מנחם אותי, אני

כפופה על הגג  וצופה בשקיעות בזריחות,

יום אחר יום ולילה אחר לילה.

איך הכול חי בי, איך האהבה היא הדרך שלי לעבודת השם

וכל ניסיון באהבה הוא ניסיון להיפגש עם

 פנים מול פנים עם מר אינסוף? מי את בכלל?

אנשים שאהבתי, הם היו, תעלות דרכן רעם לי החשמל

ושמא כשיבוא , לא עמדתי בו אהה

 אולי אני משתגעת, אז אחיה בצבעים

מוטב למות שמחה,   אחרי הכל,

החיים הם

משחק סכום אפס

 

 כמה כאב ואושר יכול אדם לנשק ביחד?

 אילו נשמות נשקו לי, כשעשיתי את דרכי אל העולם?

 חרדת, אינני יודעת, אני דבוקה של נשמות

הייתי מתה על קידוש האהבה;

 אחיה.

 

 

נכתב על ידי , 21/1/2015 00:16  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רגש הזדהות והרחבתו


 

קראתי עכשיו ברשימות של העתונאית אריאנה מלמד, "יומן אימוץ". היא כותבת על מסע האימוץ שלה, במסגרתו לקחה לגידולה שני ילדים מרוסיה.  מתוארת שם דרך חתחתים ובסופה הסתבר שיש לילדיה סינדרום אלכוהול עוברי, כמו שילוב בין אוטיזם והפרעת התנהגות קשה. האמת?  סביר שילדים שהוצאו ונלקחו לבית יתומים ממדינה מפגרת כמו רוסיה, הוצאו מבית והורים מאוד מאוד בעיתיים וחולים, ושלל מחלות גופניות ונפשיות שהיו אצל ההורים ועברו לילדים. אבל העוצמות הרגשיות שלה היו כה חזקות, ונגעו ללבי. דבר נוסף שחשוב לדעתי לציין, אריאנה מלמד היא אישה גדולת ממדים.  יש לה אינטליגנציה גבוהה כמו גם אינטליגנציה רגשית גבוהה. ויש שהיא מזכירה לי בדברים מסויימים את הבלוגרית הידועה "זו ש", שהייתה כותבת בישראבלוג בעבר.  זו עוצמה שיש לנשים מסוג מסויים, שנשיותן משוחררת מהחנופה שנושאת הנשיות הרגילה, הרזה והסטנדרטית.  נשיות חזקה יותר, שקובעת עובדות בשטח, ואי אפשר שלא להענות לה.  נשיות עצמאית באמת. אני מקנאה בנשים הללו ומרגישה בושה לא דוקא בגופי אלא באישיות הנשית שאין בי ויש בהן. הייתי רוצה לללמוד מהן.  שכן בכתיבה הדהד בחזקה הערך הזה: שהחיים והאהבה הנם בעלי תכלית מוסרית. לאהבה יש תכלית זולת עצמה.  האמת הזו ששררה מעל הטקסט של אריאנה מלמד לפתה אותי בחזקה. אני גם רוצה להיות יותר כזו, יותר ללכת בעקבות מה שאני מאמינה בו מבחינה רגשית, פחות אנוכית.  פעם, בערך לפני עשור, הייתי נשואה לזמן קצר. לא יודעת אם ספרתי על כך בבלוג או לא, ואם לא, אז הנה אני מספרת עכשיו. זה היה בנזוגי הראשון, האקס המיתולוגי, והיינו יחד סך הכל כמעט ארבע שנים, מתוכן נשואים קרוב לשנתיים.  אמנם נפרדנו אבל האהבה שהייתה מנת חלקנו, והמשיכה שנים רבות (עשר שנים למעשה) אחרי שנפרדנו, היא האור במגדלור חיי עד היום. היא מה שאפשר לי שלא לטבוע בביצת הרווקות בשנות העשרים שלי, גם כי לא הייתי רווקה, וגם כי אהבה אמתית מלמדת שיעור שבלתי נתן לשכחו, על ערכים ועל מה שמשנה ביחסי אדם לחברו.  ויחסים רומנטיים הם קודם כל יחסי אדם לחברו.  אני חושבת שדווקא כי הבחור הראשון שאי פעם לטף את שערי, ואני הייתי הראשונה ללטף את שערו, אהבנו בנחישות ובאמת, דווקא זה אפשר לי מאז ועד היום לראות לנשמותיהם של אנשים ולא להעצר בדקות העור, בעובי העור.  זה גם מה שאפשר לי, עם השנים, לקשור בין אהבה רומנטית לאהבה כללית לאמונה באל.   כשקראתי את הרשימות של אריאנה מלמד נזכרתי באיזשהו מקום גם איך אני תופסת את האמונה היהודית:  דרך או צורת התבוננות שמובילה למסקנה שהחיים, ובפרט אהבה, הנם בעלי תכלית מוסרית. כל היתר בחיינו הוא פסיק לעומת עיקר זה, עיקר העיקרים. וכל הקורפוס היהודי הוא אך אופנים להכליל את האמת הזו על כמה שיותר מערכות וסיטואציות.  בטקסט של אריאנה, בעיקר בתחילתו, כשספרה על בית היתומים באוקראינה אליו הגיעה לקחת את ילדיה לאמוץ, כשהיה ברור שהם יזכו בחיים טובים יותר אך כל היתר, כל העשרים או השלושים היתומים האחרים, לא יזכו בכך,  התבוננתי בסיטואציה והבנתי כמו שפעמים רבות הסבל מאלץ אותנו להבין, מה תפקידנו בעולם.  מהי התכלית.  ואיך להשתמש בבערה, באש האהבה, כדי לעמול ולהמשיך לחצות גבולות ולהרחיב את תחום המאבק, הלאה מן הפרט אל הכלל. הלוואי שאצליח. 


נכתב על ידי , 19/1/2015 16:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

הסיבה האמיתית שלקחנו את מישו הכלבלב, שהוא גור קטנטן ועוד יום ימלאו לו חודשיים, היא שאחזק את כושר האמפטיה והאמהות שלי. גם החבר, אני חושבת, צריך לעבוד על נושא האבהות למרות שהוא מדהים עם האחיינים שלו. אבל להיות הורה זה לא אותו דבר כמובן.  בכל מקרה מה שמעניין בגור, וזאת על אף שאני יודעת כי אין גור כלבים כמו גור אדם, פשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. אנחנו חייבים להעתר להם והאנוכיות המוחלטת והמתוקה שלהם מחייבת אותנו. הרי מה מחייב אותי לקום בלילה לכלבלב כדי להרגיע אותו?  מה מחייב אותי לקחת אותו על הידיים כשהוא בוכה?  לא ברור.  המתיקות והקטנות שלו, החולשה שלו, והתחושה שהוא באמת זקוק לי, באמת אני נחוצה ונדרשת. זו תחושה כלכך חזקה, שאני כמו אמא שלו, שהוא נזקק לי, תחושה שמנשלת מאנוכיות וגורמת לי לוותר על אנטרסים שלי לטובתו. מצד אחד זה מפחיד, כי השוד הרך הזה מייצר נישול, שהרי הילדים בסופו של דבר מנשלים ודוחקים את הוריהם מההסטוריה. מאדך הוא יוצר תחושה של תכלית.  יש לי תכלית, אני נחוצה. למי שההשוואה בין גור כלבים לתינוק נשמעת מאוד מופרכת, יש להזכיר כי כלבי הבישון סופר אינטליגנטיים, ובגילאים כה קטנים דווקא יש דמיון מסויים. אמנם את מישו אני משאירה לבד 7,8 שעות ואף יותר, כשאני יוצאת לעבוד, ותינוק אמיתי אי אפשר להשאיר, ובכל זאת.  עכשיו הוא נם בחדר העבודה במיטה שלו, אחרי שהוא עצבן אותי והשתולל יתר מדי, צעקתי ושמתי אותו שם וסגרתי את הדלת.  כשפתחתי אותה כעבור חצי שעה הוא לא נסה לצאת ולחזור אלי אלא הבין שאני כועסת ומוטב שיישאר שם.  אוף, אני קצת מתגעגעת לריח המתוק ולמגע שלו כשהוא יושב על ברכיי. כמו כדור שלג לבנבן...

 

 

נכתב על ידי , 17/1/2015 00:02  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

55,824
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ