לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

שאלה תלויית שואל


 

לששת קוראיי שלום.  אני לא מתייחסת למלחמה ולמה שסביבה. לבי עם תושבי הדרום ועם החיילים; שני ידידים, שהייתי צריכה להיות שלשום במסיבה שלהם בחוף הים, גויסו.  מאחר ושבוע הבא אני אמורה לנסוע לחו"ל לזמן קצר, אני משתדלת לאתר משפחה מהדרום שתרצה להיות בדירתי .  אני מתפללת בכל ערב שישי על החיילים ועל האנשים בישראל וכל קורות שכונת המזרח התיכון.    

אז מה רציתי?   לדבר על אהבה. מצחיק קצת לדבר על אהבה רגע אחרי שמדברים על מלחמה. אבל אולי זה ההגיון הנכון.   עם הזמן אני מבינה שהחיים, חיי, הם הערות שוליים לאהבה. והיא, כך אני תופסת,  מהות הקיום כולו. אבל המושג אהבה עבר הרחבה משמעותית, זה כבר לא מפגש בין גבר לאישה, אלא יש פה משהו אינדוקטיבי, רחב. יש פה משהו מוחלט.  האמונה שלי, שהתפתחה בשנים האחרונות, היא תוצאה של הרחבת האהבה מן הפרט לכלל.  הצלחתי לעשות צעד כזה, צעד מפתיע ומוזר,  ונפתח בנשמתי חלון שלא ידעתי עליו. כמו בסרטי הפנטזיה,  כשמישהו פותח את דלת ארון הבגדים ומסתבר שהייתה  דלת לעולם קסמים? אז ככה. רק שכאן עולם הקסמים הוא העולם שלנו,  שאני מכירה ופוגשת אותו בצורה עמוקה יותר. לא משכתבת, פשוט עמוקה. נוסף עוד ממד לקיום.  אני מנסה לדבר על אמונה שלא במערכת מונחים דתית. קשה לי עם מערכת המונחים הדתית כי היא כופה אותי להיסטוריה שאני, במאה ה-21, תופסת כמשוחררת ממנה. כלומר אני לא רוצה להסתפק בדתיות, זה לא מעניין.  זה פולקלור ושירים ואין עוד מלבדו וכו, אבל זה לא מה שהתכוונתי: מה שהתכוונתי חי ותוסס בלב כמו תשוקה מינית, כמו התרגשות, כמו סכום כסף גדול שהופקד בחשבון. זה קורה כאן ועכשיו.  נכון, זה קרה גם פעם. והיו גיבורים גדולים, ויש ספר תנ"ך ותהילים. אבל, לפחות עבורי,  האמונה לא מסתכמת בתנ"ך ולא בדת. בהם היא מתחילה.   זה גם קשור לאנשים שעצבו אותי בשנים האחרונות מבחינה רוחנית ואינלקטואלית. אנשים אמיצים, כל אחד בדרכו. חוצי גבולות, חריפים, דואליים.  אחד מהם שונא אותי כהוגן כרגע, השני אולי לא זוכר מה שמי.  זה לא משנה.  זה משנה אבל לא מרכזי כלומר.   עם השנים אדם הולך ומבין לשם מה בא לעולם, לשם מה נשאר בו.  משמעות לחיים?  משמעות החיים של האדם היא רצונו.  רצונו של אדם כבודו. וכו וכו. אני יודעת מה אני באמת רוצה, עמוק בלב אני יודעת אבל לא יכולה...  לא נראה לי שזה יקרה, אבל אני גם קצת יודעת שכן. אני רוצה להאמין, אני מאמינה. אבל בינתיים אני עוד לא ראויה לזה.   אני כן יכולה לומר שמצב בו אדם רוצה בכל נפשו משהו וזה בלתי אפשרי, שהוא חש שכל נפשו לשם כוונה והוא לא שם, הוא לא במקום של הרצון, זה להתחיל.  אני מרשה לעצמי להפליג פה בפוסט כי זה לא מחייב, להפליג בפנטזיות וגחמות.  למשל לחשוב שמשה רבנו הקדיש את חייו להכניס את העם לארץ ישראל ולא נכנס.  ומה זה אומר.  ולהבדיל אלפי הבדלות (אלפי אלפי)   איך זה מרגיש שכל מה שרצית וכל מה שעשית התכנס למשהו שנמנע ממך?   שהתקיים ורקם עור וגידים אבל נמנע?  זה להתחיל להשיג רוחניות גבוהה יותר ממה שהשארת מאחור.  מה שאני באה לומר זה שמשה רבנו, חלק מהרוחניות והגדולה שלו, זה שלא נכנס לארץ הקודש.  זה לא מקרי וזה לא רק מכל מאות הטעמים שפורטו ברבות השנים כל המפרשים הגדולים. אולי מישהו מהם בעצם כבר אמר מה שאני מנסה לרמוז:  משה רבנו יצר את האומה הישראלית והוליך אותה למקום שהוא עצמו לא יהיה בו.  הוא כנראה תמיד ידע את זה, והוא הבין מדוע זה כך. והוא ידע לשאול בדיוק את השאלות הנכונות. משה לא שאל למה לא אכנס לארץ הקודש?   משה אמר "הראיני נא את כבודך".   

 

נכתב על ידי , 26/7/2014 16:29  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חיים


 

קצת קשה לקחת רגע שקט באוירה הנוכחית... נקווה ונתפלל לטוב ולהצלחתנו (ישראל) במהרה.  ועכשיו, האם נגש פעם אדם כותב או יוצר לכתוב או ליצור באוירה כל כך אדישה כמוני?   לומר את האמת, הדבר היחיד שדוחף אותי לכתוב זה שאני מעוניינת לחבר ספר מד"ב,  והשנים האחרונות שעברו מאז נסחתי את הסקיצה ( לפני כארבע חמש שנים) חזקו את רוב התחזיות שהעליתי; אם לגבי הגיבור והדמויות ואם לגבי המציאות בה הן פועלות.   אני מרגישה חסרת חשיבות באופן כרוני, אבל זו לאו דווקא תחושה שלילית לאדם הכותב. כי דווקא מתוך הצמצום שלי אני יכולה לתת יותר מקום וכוח לדמויות הנבראות.  אני מרגישה מן צורך לכתוב הכל ולהשתחרר מזה, מה שלפת אותי מגיל 24 בערך ועד היום.  בניגוד לאנשים אחרים שכתבו, סופרים שקראתי ברבות השנים והיו אחוזים במיתוסים, לי אין מיתוס כרגע. אני נקייה מזה.  בהמשך לפוסט האחרון שפרסמתי,  כשאדם מאמין במשהו, אם זו אמונת אמת, היא מחסלת את שאר האמונות הבדויות.  אז המסורתיות שלי, אותו פקסל אמונה,  העלה באש אמונות אחרות שניטעו בי פעם. אבל אני רוצה לעשות מקום ולתת חירות ליצירה, כי ביצירה אמתית מתרחשת בכל זאת אלכימיה, קסם, שאין בשום דבר בחיים.  לכל אדם יש איזו דרך פרטית ייחודית לחוות את המציאות במלואה. אפשר לקרוא לזה כשרון, או גורל.  אם אדם הוא מחנך, אז זו הדרך שלו להשאיר חותם, דרך תלמידיו. אם אדם הוא מתמטיקאי, אז דרך המספרים והנוסחאות. ואם אדם הוא יוצר, אז ביצירה ובאנשים שנחשפים לה.  ביצירה יש משהו מיוחד. משהו שאין בדברים אחרים, כמו סימולציה לחיים עצמם.   אבל מה שמפריע לי, זה שהיצירה גובה מחיר מהחיים.  ועכשיו, במיוחד על רקע המלחמה בדרום שמדגישה ומקדשת את החיים דרך סולם הערכים של עמנו, מתבררת המורכבות והשבריריות שלהם, קשה לי לקטרג ולגזול מן החיים עבור פרוייקט - ספר.   אבל אין לי ברירה כי כבר דחיתי את זה די. וכל פעם שאני רואה במאמרים הסוקרים מגמות חדשות בעולם, עוד תיאור של משהו, משהו שתארתי במדוייק לפני מספר שנים, אני משתכנעת שהיה משהו במה שהאמנתי בו, משהו ששווה לספר. משהו ששווה לתת בו חיים. 

 

נכתב על ידי , 19/7/2014 23:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גשרים


 

אני לומדת כעת את הספר "אורות" של הראי"ה קוק. על פי הרב קוק,  על פי האמונה היהודית,  הציונות והקמת מדינת ישראל הן שלב ראשון ; בהמשך אמור להבנות מחדש בית המקדש. ותשוב הנבואה. עד כאן תחזיות דתיות. אז מה עמדתי?  נפשי מסתייגת מכל וכל. א-ב-ל... לא יכולה שלא לנסות להבין ולהסביר...לפענח. כי חשוב להפריד בין נבואה למיסטיקה.  הרמב"ם, במורה נבוכים, אם לסכם עסק בבירור ההבדל בין נבואה למיסטיקה. הוא בנה גשרים שיאפשרו לאנשי מדע, לראציונאליסטים, להבין את הנבואה ולקבל אותה.  נחזור להווה;

אולי נביא הוא כמו אדם שמביט במציאות ונזכר במה שיקרה בעתיד?  אצל השם אין זמן ואילו אצל בני אדם יש. אבל בני אדם מכירים רק זמן באופן אחד, ליניארי. מהעבר לעתיד. אם ננסה שנייה למקם את הנבואה כתופעה אנושית (גם אם יש פה פריצה של האנושי) אולי הנביא זה כמו אדם שנזכר בעתיד?  כלומר שהשכל מנסה לגשר על החלומות והתמונות, זה כמו היזכרות?  נכון שיכולים להופיע גם חלומות סתם ומראות סתם, אבל מראות או השגות נבואיות הן כאלה שמעוגנות במציאות ובאמת (נניח רגע שכן).  אז איך מבחינה פסיכולוגית, נפשית, אדם מתנבא?  אולי כמו שאדם מנסה להיזכר. אולי בזמן הנבואה ישנה תגובה,  כמו ריח או מראה שמזכיר לאדם משהו שקרה פעם, ואז נשלף יתר הזיכרון ומשוחזר. אולי המראות שפעמים רבות מתוארים בתנ"ך (למשל אצל יחזקאל או דניאל) הם טריגר שמשחזרים את הזיכרון (לעתיד) בנביא? ואולי לכן הם כל כך צופניים ולא מובנים.  אולי המראות הם לא כשלעצמם הדבר החשוב אלא מה שהם מעוררים בזיכרון העתידי המשוער הזה? 

הבעיה שאין גבולות בדבר הזה. לאדם נדמה שהתנבא וזהו - הכל מותר. כל מטורלל יכול לקפוץ בחוצות העיר (כמו שמשוגעים אכן עושים לעתים ירושלים) ולומר שהוא המשיח, שהוא ישו. או להבדיל, שהאל נגלה וציווה עליו לנקום ולהרוג.  שאלה: למה נהייתי אדם כל כך מופנם מאז שעברתי מה שעברתי בגיל 24?   אולי אז, בניגוד להיום, לא הייתי מספיק מעורה בחיים ובאנשים כדי לתת לי זכות כזו, כדי להתייחס לחוויה או סדרת החוויות ההוא בצורה כזו? לא יודעת.  אולי אני צריכה להתפתח כאדם כדי שאזכה בכלל לשכלל את הכשרון הזה? האם מדובר בכשרון או במערך פנטזיות ? האם יש אפשרות עקרונית להבחין בין השניים? על פי האמונה היהודית - כן. יש הבדל בין פנטזיה או שגעון, לבין האמת של תופעת הנבואה.   דוגמא מתרבות הפופ:  האם יש הבדל בין אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון ומיק ג'אגר, לבין אלפי זמרים אחרים, נדחים ולא ידועים, שחיו בתקופתם?  כן. למרות שכולם השתוקקו ושרו והזיזו את האגן בקצב.

האם יש הבדל, וזה מעלה לי את סרטם האחרון של האחים כהן, בין בוב דילן ללואין דייויס?  כל זה מזכיר את שאלתו היפה ג'אונג דזה:  האם הוא חכם דאו (ג'ואנג דזה) שחולם שהוא פרפר, או פרפר שחולם שהוא חכם דאו?

 

בסופו של דבר, התשוקה שלי לאהבה היא כבר לא תשוקה לאהבה רומנטית. הכמיהה העמוקה של נפשי היא לזכות ברסיסי נבואה. תמיד ידעתי את זה, ותמיד התביישתי עמוקות.   שלוש הבהרות:  א - אין ביכולתי כזה דבר כמובן. ב - יתכן שאין דבר כזה נבואה, בהסטוריה האנושית, ומדובר בפנטזיה א-לה- הארי פוטר בידי אנשים כאריזמטיים מבריקים וכו.   אני לא יודעת, ואף רב או אתאיסט בעולם לא יודע. ג- העובדה שלא השתרשה בישראל תרבות פנטזיה ענפה מצביעה על כוחו של הספור התנכ"י.   כי לעומת האוריגינל, הכל מחוויר ונמוג.  אפשר לפרש את זה בשני אופנים: או שהשקר התנכ"י כל כך חזק והשתרש כל כך עמוק ולכן העם הנבחר לא יכול לקבל פנטזיות פחות טוטאליות. או, שהתנ"ך הוא אמת גדולה שמביסה את הפנטזיות הקטנות כי היא מנכיחה אותן מהר מדי מול המציאות. בניגוד, למשל, למסורות פנטסטיות אצל עמים אחרים. 

 

הלוואי שהשקט יחזור במהרה לארצנו. 

נכתב על ידי , 7/7/2014 23:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

54,439
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ