לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014

פחד מלחמות ?



(ברקע:  Elliott Smith - Either/Or)


לפני זמן מה קראתי פוסט מעניין אצל ענת פרי, שכותבת כבר כמה שנים את הבלוג "בזכות עצמה".  פרי היא אינטלקטואלית והסטוריונית שחוקרת את תולדות היהודים באירופה במאה ה-18 ואילך.  על כל פנים היא ירושלמית רבת שנים והבלוג שלה מזכיר את אחת הדמויות המורכבות של עמוס עוז, אלו ששותות תה על יד החלון כשבחוץ גשום, ומניעות את הכפית מפעם לפעם.  פרי כתבה בפוסט המדובר על ספר סופרת יהודיה אמריקאית בשם אוה הופמן, Lost in translation:  אוטוביוגרפיה ומסה על לשון וילדות בצל השואה והגירה כפויה לקנדה, השתלבות ועלבונות הזרות והעוני והטיפוס במעלה הסולם החברתי, השאיפות להצלחה ופירסום ומחירן ואורח החיים האמריקני מנקודת מבטו של מהגר. ספורים כאלה בד"כ לא מעניינים אותי, אבל הפעם נתפסתי במילותיה העדינות של פרי:  "גיבורת הספר חשה שקשיי ההתבטאות בשפה האנגלית אינם מאפשרים לה להיות הנערה שרצתה להיות, והיא פותחת במסע כיבוש, לו היא מקדישה בעצם את חייה, כאשר המטרה היא כל הזמן מטרה חברתית, כיבוש של עמדה נכספת של יוקרה חברתית – להיות אינטלקטואלית ניו-יורקית, ולהפוך את המוצא הפולני וכל המשתמע ממנו – המבטא הזר, נקודת המבט החוץ-אמריקנית, הביקורתיות של איש החוץ שמגובה בניסיון מבפנים – במקרה שלה מישרת כותבת ועורכת ב"ניו יורק טיימס", מחסרונות לנכסים".  עד כאן דברי פרי.  חשבתי פתאום על סבתי רבקה ז"ל (שנפטרה במרץ השנה), שעלתה לישראל בסוף שנות השלושים לחייה,  התמודדה בישראל ובירושלים באומץ וקושי רבים, לא נעה מרצון לכבוש מעגלים חברתיים כאוה הופמן,  העורכת ב"ניו יורק טיימס",  אבל גם היא נשארה בסוף אישה שדודת מולדת. נכון שישראל נעשתה לה עם השנים בית, גם בזכות בנה (אבא שלי) ונכדיה,  וגם כי ישראל היא ביתם האמיתי של היהודים. אבל הזכרונות, שמשכו אותה תמיד לשפות הזרות בהן שלטה בוירטואוזיות,  הם שמנעו ממנה להרגיש שישראל היא ארץ מולדתה.   כמו רבים מבני דור הסבים,  גיבורת הספר והוריה חווים טראומה ופחד בלתי נתפס ממלחמות. מלחמה שתקרע אותם מביתם ומבני משפחתם, כמו שארע במלחמה"ע ה-2,  לא מאפשרת להם לסגל את אותו חספוס שהצברים (ואני בתוכם) סגלו עם השנים - עורף קשה.  כישראלית שחיה כל חייה בישראל, אני יכולה לומר בצורה פשוטה שאינני מפחדת ממלחמות עוד.  לא עברו 5 או 6 שנים מחיי בלי שפרצה מלחמה זו או אחרת בארצנו הקטנה,  שאיימה לכלות אותה.  ואחרי שזה קרה כל כך הרבה פעמים, כמו ישראלים רבים אחרים, התחסנתי. אין זה דבר רצוי, מלחמה, אך אין זה מעורר בעתה ותחושת כלו כל הקיצין. גיבורת הספר והכותבת, אוה הופמן, מונעת ממערכת תגובות של פחד.   כותבת פרי: "כשגיבורת הספר רוצה לתאר את מבוכתה מן המיפגש עם חבריה באוניברסיטה בטקסס, היא מתארת פתאם כיצד הלכה לאיבוד בעיר העתיקה בירושלים וחשה פחד מן העוברים ושבים שנראו לה זרים ומאיימים ללא כל אפשרות למצוא עמהם מכנה משותף, וכך חשה גם כלפי חייל במדים שעבר במקום, ואת כל זאת היא חשה רק מהתבוננות, מבלי להחליף מלה עם איש. זוהי ההתייחסות היחידה שלה לישראל, תלושה ומוזרה מכל הקשר, כאילו חיפשה הזדמנות לומר שאם מישהו מצפה ממנה בתור יהודיה להתייחס בספרה ולו בכמה מלים לישראל. שהרי מה שיש לה לומר זה שבשבילה היהודים והערבים בישראל כולם פנאטים מפחידים שחיים בפלנטה אחרת ואין לה עמהם דבר וחצי דבר. זו התייחסות מאד מקובלת לישראל בקרב אינטלקטואלים יהודים אמריקאים שכותבים ב"ניו יורק טיימס", כי ישראל היא מדינה מאד מאיימת לאינטלקטואלים יהודים שמוערכים בחברה הנוצרית, זו המדינה היחידה בעולם שהם חשים צורך להסבירמדוע אינם חיים בה, ומתקשים לסלוח לישראל על כך שהיא מאלצת אותם להתמודד עם היהדות שלהם".

אני זוכרת את ימי ילדותי, כשאבי שב מהמילואים עם הרובה הגדול על כתפו והמדים הירוקים, הרגשות הפשוטים של האהבה והגאוה והבטחון שעלו בי אל  אבי.  גם את הדריכות אני זוכרת באופן שהסיר את הרובה מכתפו.  זכרונות כאלו גרמו שהמלחמות התכופות, שאיימו ליצוק את חיי בטראומה קיומית, לא נחוו ככאלה. להפך.  ואת זה בדיוק היהודים האמריקאים, בפרט אינטלקטואלים יהודים ניו יורקרים שכתבים ב"ניו יורק טיימס",  בניהם של נצולי השואה שנמלטו ממזרח אירופה, אינם חולקים עמנו הישראלים.  הם שמעולם לא ראו את הוריהם או עצמם כחיילים מגנים - רק כנרדפים.   ישראל מאלצת כל יהודי להתמודד עם יהדותו, על ידי כך שמאמתת אותו עם ישראליותו.  עם היותו בן לדת היהודית, אך גם היותו בן ללאום הישראלי,  שמחזיק בטריטורייה ומגן עליה בצבא חזק.  ישראל משנה את הזהות היהודית, את התת מודע הקולקטיבי, והופכת אותה לדת לאום וזהות קוסמופוליטית ביחד.  בצורת הסתכלות זו אפשר להתמודד באומץ עם העבר המדמם מתוך אחיזה איתנה בהווה המתפרץ כנגד עינינו ומותיר נקודות אור רבות לתקווה ואמונה.  אלו המילים שהייתי אומרת, לו יכולתי, לגיבורת הספר ולמחברת, אוה הופמן.  


נכתב על ידי , 24/11/2014 23:48  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הורות סימן שאלה


 

 לא מרגישה כלום כשאני אומרת את המילה - לא חיוב ולא שלילה.   אולי זה יבוא, בינתיים אני עוד לא שם.  איך זה ששיח אמהות בפורומים וקבוצות תמיד נופל לקלישאות הכי גדולות?  שאחרי שאת הופכת לאם את תופסת פמניזם בצורה מאד אחרת?  לא יודעת.  מה שמעניין אותי באמהות זו האהבה שהיא טומנת בחובה.  להפגש עם צורה נוספת של אהבה (ודאגה) שאני לא מכירה.  אבל מעבר לסקרנות הזו, אין לי דחיפות להרות. אומרים שלאישה יש דחף אורגאני להעשות אם. אז למה לי אין ?  אני רוצה להנשא, זה כן. ואני שמחהעל הזוגיות, ורוצה להיות נשואה למי שבא ממשפחה טובה. אבל ילדים? פה יש סימן שאלה. אולי זה אנוכי מצדי, כי זה כמו לומר שאני רוצה לקבל בלי לתת.  מצד שני אולי ייעודי בעולם הוא לתת בדרך אחרת, לא של ילודה. אבל אני רק יודעת מה יש לי בלב, ומה אין. כי אין שם עדיין כמיהה לאמהות, עוד לא. אולי ואולי בעתיד זה יבוא.

 

 

נכתב על ידי , 23/11/2014 00:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יש פה פקציה


 

25.9.2013

 

בנוגע לאמונה; יש פה פקציה, כן. אבל דווקא מתוך הפיקציה צומחת אמת גדולה. זה מה שחילונים לא מקבלים. כלומר, מי שעומד מן הצד רואה את המחזה: את התיאטרליות שבתפילה, בכי על צדיק, התחברות לספורי האבות מפעם, איך אנשים מחפשים שוב ושוב ושוב לאורך כל הדורות להאחז בנגיש להם, בידוע. אם זה קברי צדיקים, קמעות, תמונות. או אם זה עבודת אלילים שונה.  כי זה אנושי ואי אפשר להתרחק מהאנושי.  אני למשל לא יכולה להתרחק מהפנימיות שהובילה אותי למקומות בהם הייתי. כל המקומות נמצאים בתוכי. אני לא אדם אחר, אני אותו אדם.  אני עוברת במקומות האלה גם היום, בזיכרוני, עוברת ובוחרת שלא להכנס אליהם. אבל כדי לבחור אני חייבת להכנס. אני מבררת מה נמצא בהם ובוחרת. שוב ושוב בוחרת. אני לא יכולה או מוכנה לשכוח ולמחוק דבר. אם נחזור לחילוני המתבונן, למה יוצאת אמת גדולה מתוך הפיקציה של הדת? למה יוצא משהו מהתפילה בבית כנסת, מחבורת אנשים שמדברים אל מישהו שלא נמצא? שפונים שוב ושוב אל מילה – אלוהים- שלא עונה ? שמפתחים מערכת יחסים עם מילה?  כי החיים עצמם פקטיביים, הזמן הוא פקטיבי.  מהי אהבה? נאחזתי באהבה כל כך חזק פעם, באהבה הרומנטית, שתי אהבות גדולות וחצי ידעתי. כל אחת הביאה תנובה אחרת: אהבה ברגש, אחת בגוף ושלישית בשכל.  כל אחת נתנה לי מה שנתנה. גם אם היינו נשארים יחד, ההורמונים של ההתאהבות אחרי שלוש ארבע שנים מתפוגגים. גם אם זו אהבת סוף הדרך שכל העולם רועד, ההורמונים מתחלפים אחרי שלוש שנים. כבר לא מביטים בפנים של בנאדם ורוצים למות על המקום. כבר לא. אז מה? מה זה אומר? תחת הפיקציה מתגלה אמת, אם בוחרים להענות לה. דווקא כשהרגש דועך אפשר לעלות אל מה שמעבר לרגש.  לבחור באדם בו התאהבנו.  דווקא כשלהט התפילה שוכך אפשר לבחור לאהוב את האל.  אהבת האל מהי?  לא משנה, העיקר אהבה. העיקר להמשיך לשאול להתלבט לנוע.  לבחור.  התפילה היא מסך, אפילו האמונה היא עצמה מסך.  כן אני חיה כיום בפיקציה, בשקר שאני יודעת משהו שפעם לא. שאני מאמינה באל, שאני מסורתית. כל אלה מילים שמסוככות על משהו. על מישהו. אולי על עצמי. אולי על מה שגיליתי בתוכי, בתוך אנשים אחרים. ענווה היא הלם, היא שתיקה, ענווה היא הלם ההווה האמיתי. 

אני קוראת את התנ"ך, לומדת את המורה נבוכים, רבי נחמן מברסלב, משנה, מי שלא יהיה. אני נותנת את מלוא המשמעות לטקסטים ומתמסרת להם.  ואז אני בשישי בערב בבית הכנסת, או אצל המשפחה בירושלים ואנחנו מטיילים ברחובות בשמחת בית השואבה.  הכל קורה, כביכול הזמן נע. האם משהו נע?  אבל אני אותו אדם.  אני נזכרת בפנאטיות במי שהייתי בגיל 21, בשיא יופיי אז, אני לא מתחרטת על כלום. התפוצצתי מתשוקה, כן, חפשתי כל כך  ולא הצלחתי למצוא.  קצת לפני גיל 24 הפכתי לאדם אחר, ומאז אני אותו אדם "אחר".  אבל אני לא אדם אחר. כש-א' שאל אותי בגיל 16 מי אני, עניתי שאני מחפשת אמת.  שזה מגדיר אותי יותר מכל.  מעניין, קצת לפני שהכרתי את ההוא כתבתי ביומן שהבחור הבא שאוהב ישנה אותי מן היסוד. וייקח ממני כל מה שנותר. לא ידעתי אז שאין סוף למה שיש, ואחרי שלוקחים לך את כל מה שנותר דווקא אז אתה יכול להתחיל לקבל. 

 

נכתב על ידי , 19/11/2014 01:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

55,270
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ