לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


החומר ממנו עשויות הערגות

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2016

ריחות ורוחות


 

תמיד מפתיעים אותי ריחות של אנשים. כשאומרים ריח על מישהו, כיום, זה נותן קונוטציה מידית שלילית, אם יש ריח זה כאילו אומר שאותו אדם לא נקי. כי ההנחה היא שלא אמור להיות ריח טבעי, יכול להיות רק ריח של פירות או פרחים או משהו, כלומר בושם או סבון . אבל אני מדברת על הריח הטבעי של אותו בנאדם.  לפעמים כשאני יושבת למשל ליד מישהי או מישהו מהעבודה, קרוב למחשב, אז פתאום מתגנב הריח של האדם. אולי מבעד לסבון שאתו התקלחו, אבל עדיין ניתן להבחין בריח הממשי. זו פשוט צורה מעניינת להכיר, צורה שקטה אבל אמתית כזו. לפעמים אנשים מאוד עדינים, הריח שלהם עקרוני וחזק. התחושה הראשונה שלי זו בד"כ רתיעה, דווקא כי זה ממש אינטימי.  כמו שאנשים מספרים לי על עצמם דברים אישיים (אנשים נוטים לספר לי על עצמם דברים כאלה), והתגובה הראשונית שלי זו דחייה.  זה כעס. או חשד, כמו שציינתי, חשד באי ניקיון. אבל עם הזמן אני מבינה שהחשד הזה לרוב לא מבוסס. כלומר יש 'הומלסים' ג'יפות שלא מתקלחים, אבל לא על זה מדובר.

אני חושבת שמאנשים שאהבתי באמת, היו שלושה כאלה, הריח הוא מה שנשאר אתי עד היום.  לכל אחד היה ריח כזה מעניין, שככל שאהבתי ככה נוספו עוד מחשבות או תחושות. זה מעניין שהריח משתנה לפי כמה שאני אוהבת את האדם וכמה שאני נמשכת.  אני זוכרת שאת הבנזוג המיתולוגי קשרתי במשך זמן רב לבושם "פולו ג'ונס" שהיה לוקח מאבא שלו, לפני הפגישות שלנו. עד שעם הזמן גיליתי את הריח הרגיל שלו, שהיה מתון ועדין יותר.   אבל גם החלטי. גם הוא היה כזה שילוב של עדינות והחלטיות.  והבחור השני שאהבתי, נקרא לו מ',  הריח שלו באמת כבש אותי. אולי כי מהות הקשר אתו הייתה הכי ארוטית. הייתי מסניפה את הסוודר שלו שעות. אחרי שהוא נתק את הקשר, שמרתי את הסוודר שלו בשקית, הייתי מריחה אותו וידעתי שלאט לאט זה יתנדף. וכשזה קרה, כשהריח נעלם, זה עזר גם לי קצת לעבור הלאה.  השלישי, שמכונה ההוא,  הריח שלו הגיע אלי יחסית בהפתעה. הפתיע אותי שהוא חמצמץ ממה שחשבתי. עז כזה. אני חושבת שהבנתי יותר עליו כשזה התרחש. הבנתי שהוא לא עדין ומוקפד כמו שחשבתי. שיש שם המון קשיחות. הבנתי את האורגניות שלו פתאום בצורה אחרת.  אולי לכן עם אנשים שמעשנים זה קשה, כי זה מסווה את הריח, עוטף אותו במן דקות של עשן. לפעמים כשאני לא אוהבת מישהו אז הריח שלהם גם מרתיע אותי; ולכן לפעמים אני מנסה למצוא בריח משהו טוב, כדי שגם האדם, אוכל למצוא בו משהו טוב. לפעמים זה עובד.  מה שמעניין זה שאת עצמנו, בגלל שאנחנו רגילים, קשה לנו להעריך לפי הריח. אלא במקרים קיצוניים של ג'יפה או אחרי מקלחת / בושם. אבל באמצע כזה, כשנקיים אבל כבר הסתובבנו פה ושם, אז הריח שלנו שקוף. כשאני בכל זאת מצליחה לאתר רמזים, זה עוזר לי לאהוב את עצמי יותר. 

 

נכתב על ידי , 19/4/2016 12:49  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כל הדרכים לאיבוד


כל כך כואב לי. על המיטה,בוהה ובוכה. התנור החייזרי מפזר אל החדר אדוות חום. מקודם אמא חבקה אותי חזק והכינה לי מרק. ואז החברה הכי טובה באה, נסענו בכל העיר, בין בתי קפה. רק שלא אשאר לבדי.  אני נזכרת כשסבתי נפטרה. הייתי בת 9. אהבתי אותה, היא כמעט גידלה אותי, היא וסבא. כל יום הייתי אצלם. אהבתי אותה מאוד. היא קבלה סרטן, לוקמיה , בגיל64, ומתה תוך כמה חודשים. אני זוכרת שאמא ספרה לי שסבתא מתה, הלכנו ברחוב ואמא הסתכלה לי בעיניים ואמרה, ואני נפלתי על המדרכה באמצע, והתחלתי לבכות. אני אדם מאוד אמוציונלי. לא האמנתי שהיא נפטרה. אפילו הצליל נפ-ט-רה, נראה לי כל כך לא קשור בה. אמא אמרה איך היא באה לבית החולים, סבתא סבלה מאוד, ואמא נכנסה וישבה לצדה. ואז היא נסעה וכעבור כמה שעות היא נפטרה, והאחיות טלפנו לאמי שתבוא לבית החולים.  כל כך אהבתי את סבתא, והיא עזבה. אני זוכרת שחזרנו הביתה וסבא בכה בחדר השני. הייתי נבוכה, לא ראיתי אותו ככה אף פעם.  הלוויה הייתה משונה. ההחצנה של האבל. הטקס. זו לא דרכי להיפרד. וכל המנחמים. הלכנו אחרי הגוף שלה, עטוף בתכריכים, והלכתי אחרי וראיתי והבנתי שסבתא שם. ולא יכולתי להסתכל. 

ישבתי היום מולו, האדם שאני הכי אוהבת בעולם חוץ מהוריי, ישבתי מולו, הבטתי בו ממולל טישו, הבטתי בקטנות שלו, בעדינות, הבטתי וראיתי כמה כואב לו, ושאני לא יכולה לעזור. כמה הוא רחוק. כל השבוע שמעתי את הרקוויאם של מוצארט, כדי להכין את עצמי. כל השבוע בכיתי ושמעתי את הרקוויאם, ישנתי שינה טרופה. חלמתי חלונות בלהה. ידעתי שזו הפרידה שלי ממנו.  אני נזכרת את הפרידה מהבנזוג הראשון, אבל זו הייתה פרידה איטית מאוד, כמו גסיסה ארוכה ארוכה. וזה שונה.  איך אהבנו, נשמה תאומה שלי. מבחינתי סופה של אהבה זה מוות לכל דבר. זה אבל לכל דבר.   הילדים שלא אלד לו, הילדים שלא נגדל יחד, הנשימות שלו שלא ארגיש על העור, כשהוא מחבק  ברפיון.  המילים הרכות שלא אשמע, הריח שלו, אלוהים, הריח שלו. הצעדים הסמויים בנעליים המגוחכות. האצבעות הזעירות, האוזניים. הרוק, הדם בוורידים שלו, הלב שלו, הספוגית הזו שמעניקה לו חיים בכל רגע לרגע. הייתי רוצה לנשק את לבו, ללטף את ריאותיו, להרגיש את הדופק שלו, לתאם אותו עם שלי.  חזרתי הביתה, ופתחתי את אלבום התמונות שלי ושל הבנזוג הראשון. הבטתי בי בשמלה לבנה, בנו מחייכים, נזכרתי. הייתי חייבת, הייתי חייבת למקם את האהבה הזו ברצף כדי להבין, כדי לנסות להאמין שפעם אי פעם החיים יחזרו. ולהתפלל שאוהב, ושזה יהיה אדם בריא, אדם שיאהב אותי ואת החיים שאני רוצה לרקום עמו.   אני רוצה קצת למות ולא לקום מחר. אבל אני מבינה שהחיים חייבים להמשך.  והיחיד שיוכל להציע נחמה כעת זה פרוסט. לכן השארתי, אז בגיל 21 כשקראתי ברצף את "בעקבות הזמן האבוד", השארתי את הכרך האחרון.  עכשיו אקרא אותו, כי הוא היחיד שיכול להיכנס ללב ולנשמה בכובד הזה, להיות אתי קצת. ואני מתפללת שאתגבר על המוות הזה, ועל האובדן.  אני חייבת. תמיד אוהב אותו, כי אני ככה. אוהבת לתמיד. תמיד אוהב אותו ותמיד אקווה שאולי מתישהו הוא יבחר בחיים, אולי מתישהו יהיה מאושר. ואולי מתישהו, גם אני.

 

 

9/2/2010

 

נכתב על ידי , 19/4/2016 01:37  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על צילום והגשמה עצמית


 

דורנו בורח. דורנו בורח באמצעות באמצעות אוזניות עם מוסיקה ב-Stream,  חיבור בלתי פוסק לקטעי ווידאו, חיבור ל-בינג', ולשלל הרשתות החברתיות, חיבור לוואטסאפ , החלפת תמונות וסרטונים והודעות. השתלטותו של הכושר המדמה בתקופתנו הוא ביטויו לצורך בהגנה. דורנו הוא מודע, מיודע  אבל, מעל לכל, זה דור שבורח ומגן על עצמו.     

מדוע אני נזכרת בעניין הזה עכשיו? נתקלתי בפוסט בפייסבוק של יוצרת קומיקס מוכשרת שכתבה על הדיכאון עמו היא חיה שנים ועל בחירתה להתחיל לקחת כדורים.   הפוסט לווה באלפי תגובות ושיתופים, רובם נלהבים ומחזקים. דורנו סובל בשיעורים גדלים מדיכאון וחרדה. בייחוד, נשים. זה נכון במערב, בגלל סיבות שכבר מנו בכל מיני הזדמנויות, אבל זה נכון יותר ויותר גם לנשים באזורים לא מערביים שחשופות, בגלל רשתות התקשורת, למה שנשים מערביות/ אמידות מקבלות. או איך שהן נראות.  כלומר המצב הרגשי הוא נגע שאי אפשר לנתק ממה שקורה לדור.  כן, התהליכים של המאה ה-21 החלו לתת את אותותיהם במלואם - שנויים במבנה המשפחה, מוסד הנישואים, יציבות במקום עבודה. אבל מדובר בסינדרומים ותופעות שהן תוצרים ולא מניעים ראשוניים.

מדוע נשים יותר מגברים? אולי מפני שמנגנוני ההגנה שהדור הזה יצר - הווידאו, המוסיקה, השיתוף, לא מגנים עליהן מספיק. מסיבה זו נשים מרבות בשיתוף, צילום והפצה של מצבי חיים. יותר מגברים. גברים צורכים וידיאו-ים שמערבים נשים בקונוטציה מינית, כלומר פורנו, אבל אני לא רוצה להקדיש כרגע תשומת לב לתופעה הזו.  אנשים גם משתפים וידיאו-ים מצחיקים, שנונים, מעניינים. הוידיאו והצילום הם שפה. אבל מעל לכל, מעטפת, התגוננות. מה שמביא אותי לשאלה הבאה:  ממה האנשים בדורנו צריכים להגן?   ממה הם בורחים?

 

נגע במשהו אחר לגמרי. על פי ספר שמות, כשאלוהים התגלה בהר סיני, הדבר השני שנתן, אחרי "אנוכי אדוני אלוהיך שהוציאך מארץ מצרים", היה: "לא תעשו כל פסל וכל תמונה". שלילת הגשמה כחלק מהפולחן הדתי היה הדיבר השני בעשרת הדברות. כלומר, עניין עקרוני ביותר. אם ככה, מובן שהתעורר בלב האנשים שחוו את ההתגלות רצון לעשות משהו גשמי.  עד שהרצון התגלגל והתגלם בעגל הזהב.   בהתגלות היה גם ממד שעשוי לפצוע את הנפש, לצד הרוממות והאמת שמלאה את הלבבות. אולי לא עבור כל האנשים, לא עבור צדיקים כמו משה רבנו אהרון, אבל בכלל העם התעוררו רצונות מנוגדים לקולות שראו, לאל נותן הדיברות. הכמיהה להתקרב למי שדיבר (והעם "ראה את הקולות") יכולה ליצור סכסוך פנימי בנפשו של האדם.  

למה שמש העגל באמת?  במסורות של ריבוי אלים או של הפיכת עונות, גרמי שמיים או איתני טבע לאלים, השוואות או הנגדת האדם עם משהו כביר ולא אנושי, התגלם באלילות המוחש – מקדש, פסל, קורבן.   היהדות המונותאיסטית והרעיון שלה: אלוהים אחד שהגשים את העולם אך לא מצוי בו מבחינה גשמית, לא מחקו את הצורך בהגשמה. העגל מבטא זאת.  אפילו בניית המשכן והכרובים בקודש הקודשים מבטאים זאת. העגל מגן על האדם מהמפגש עם בוראו. מתי? כשהאדם מוגבל מדי או חלש מדי לשם כך. ובינינו, מי לא מוגבל או חלש מהיותו אדם?

 

נחזור כמה אלפי שנים קדימה. בימינו, העגל הוא האדם. במובן זה הסלבריטיז (האייקונים משנות השישים השבעים והשמונים) היו תחנת ביניים, השלבים הראשונים בהתפתחות הטכנולוגית. דמויות שעלו לגדולה, מה שקרוי, ידוענים, עלו עם התפתחות הטלוויזיה והרדיו שהיו חד צדדיות.  עד שבאה הטכנולוגיה הבשלה, האמתית, הדו צדדית. האדם המודרני מבין כי הוא סלבריטי. הוא מאליל את עצמו כדרך להתמודד ולהתגונן. יש בזה אינטואיציה מעניינת בגלל ההבדלים בין העגל לתמונה העצמית (סלפי): ראשית, פני אדם מול צורה של חיה. שנית, התמונה המודרנית היא זמנית ולא מוחשית, טיפה באוקיאנוס הנצחה אדיש(ולא עוד מה שהיה צילום בראשיתו – הפיכת ההווה לנוסטלגי, הנצחה בנייר).

האלילות במאה ה-21 היא נטיית האדם להגשים את עצמו ולבקש מאחרים להכיר את מה שהוא עושה. להכיר אותו.  אבל הטכנולוגיה המתקדמת ביותר כבר 'מבינה' את הזמניות של התמונה והוידאו.  האלילות מתקדמת עם התקדמות המוחש למופשט. לצד התרחבות הרצון, והצורך, הולכת ופוחתת האפשרות הבימתית (כלומר היות הצילום או הווידאו 'מאורע'). אנשים מראים אך פחות ופחות נראים.

 

הפשטה. הפשטה היא תהליך שעבר עניין אחר, רוחני מאד, הכסף. יותר מבכל תקופה אחרת, כמות הכסף הווירטואלי לכמות הכסף ה"ממשי",  היא אדירה.  המעבר למטבע הכסף אחרי המסחר בחיות משק או עבדים הוא מהפכני.  אבל הכסף האופציונאלי (הקרדיט) שהפך לכסף וירטואלי, מופשט, הוא המצאה אפילו יותר מטלטלת.  וגם זה, למרבה הצער, עשוי לפצוע ולדכא את הנפש. האדם רוצה כסף ומתאווה לו. הוא מתקשה להשתוקק כראוי לכמויות של טריליוני דולרים, המייצגות את מושאי תשוקתו, המועברים משרת מרכזי ועלום לשרת מרכזי אחר, עלום ממנו. כביכול, הכסף והצילום הם שני דברים שונים. הכסף בלתי מושג, הצילום מושג בקלות. למעשה, חוויית הצילום היא 'מאורע', למי שיש לו כוח ומעמד. עבור האדם הבודד, ה רגיל, טקסיו נשארים ריקים. מוטחים אל אדישות. 

בני ישראל קבלו במעמד הר סיני את התורה. בהתגלות היה (גם) ממד שעשוי לפצוע את הנפש. משה נעלם והם נפלו לעשיית עגל הזהב. הם לקחו את כספם והתיכו אותו לצורה של עגל, אל מצרי על פי רוב הדעות. הכסף הוא אולי שיא הרוחניות של האדם. האלילות, שפל האנושיות.  דורנו רוצה "להגשים את עצמו". ואני קוראת את המשפט הזה כמות שהוא:  להגשים- את-עצמו.  להיעשות גשמי.

 

 דורנו בורח, דרך ההגשמה, מקרבה כבירה. ההפשטה היא דרכה של ההיסטוריה למחוק את האלילות ההיא ולאפשר את מה שממנה הדור הזה מתגונן. הזהב הפך לספרות דיגיטליות, העגל לפנים המבליחים לזמן מה – לרשמים.  הצילום בזמננו הוא דחף, הוא דחוף.  הוא מנגנון הגנה. הכסף מתרבה ובורח, מתחפש ומתרוצץ.  ממה הדור מתגונן? נראה שכל זה מצביע על הופעה גדולה, מחודשת, משמעותית בזירה ההיסטורית. אבל של מה? או של מי? 

 

נכתב על ידי , 16/4/2016 16:39  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

60,644
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ