לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014

הורות סימן שאלה


 

 לא מרגישה כלום כשאני אומרת את המילה - לא חיוב ולא שלילה.   אולי זה יבוא, בינתיים אני עוד לא שם.  איך זה ששיח אמהות בפורומים וקבוצות תמיד נופל לקלישאות הכי גדולות?  שאחרי שאת הופכת לאם את תופסת פמניזם בצורה מאד אחרת?  לא יודעת.  מה שמעניין אותי באמהות זו האהבה שהיא טומנת בחובה.  להפגש עם צורה נוספת של אהבה (ודאגה) שאני לא מכירה.  אבל מעבר לסקרנות הזו, אין לי דחיפות להרות. אומרים שלאישה יש דחף אורגאני להעשות אם. אז למה לי אין ?  אני רוצה להנשא, זה כן. ואני שמחהעל הזוגיות, ורוצה להיות נשואה למי שבא ממשפחה טובה. אבל ילדים? פה יש סימן שאלה. אולי זה אנוכי מצדי, כי זה כמו לומר שאני רוצה לקבל בלי לתת.  מצד שני אולי ייעודי בעולם הוא לתת בדרך אחרת, לא של ילודה. אבל אני רק יודעת מה יש לי בלב, ומה אין. כי אין שם עדיין כמיהה לאמהות, עוד לא. אולי ואולי בעתיד זה יבוא.

 

 

נכתב על ידי , 23/11/2014 00:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יש פה פקציה


 

25.9.2013

 

בנוגע לאמונה; יש פה פקציה, כן. אבל דווקא מתוך הפיקציה צומחת אמת גדולה. זה מה שחילונים לא מקבלים. כלומר, מי שעומד מן הצד רואה את המחזה: את התיאטרליות שבתפילה, בכי על צדיק, התחברות לספורי האבות מפעם, איך אנשים מחפשים שוב ושוב ושוב לאורך כל הדורות להאחז בנגיש להם, בידוע. אם זה קברי צדיקים, קמעות, תמונות. או אם זה עבודת אלילים שונה.  כי זה אנושי ואי אפשר להתרחק מהאנושי.  אני למשל לא יכולה להתרחק מהפנימיות שהובילה אותי למקומות בהם הייתי. כל המקומות נמצאים בתוכי. אני לא אדם אחר, אני אותו אדם.  אני עוברת במקומות האלה גם היום, בזיכרוני, עוברת ובוחרת שלא להכנס אליהם. אבל כדי לבחור אני חייבת להכנס. אני מבררת מה נמצא בהם ובוחרת. שוב ושוב בוחרת. אני לא יכולה או מוכנה לשכוח ולמחוק דבר. אם נחזור לחילוני המתבונן, למה יוצאת אמת גדולה מתוך הפיקציה של הדת? למה יוצא משהו מהתפילה בבית כנסת, מחבורת אנשים שמדברים אל מישהו שלא נמצא? שפונים שוב ושוב אל מילה – אלוהים- שלא עונה ? שמפתחים מערכת יחסים עם מילה?  כי החיים עצמם פקטיביים, הזמן הוא פקטיבי.  מהי אהבה? נאחזתי באהבה כל כך חזק פעם, באהבה הרומנטית, שתי אהבות גדולות וחצי ידעתי. כל אחת הביאה תנובה אחרת: אהבה ברגש, אחת בגוף ושלישית בשכל.  כל אחת נתנה לי מה שנתנה. גם אם היינו נשארים יחד, ההורמונים של ההתאהבות אחרי שלוש ארבע שנים מתפוגגים. גם אם זו אהבת סוף הדרך שכל העולם רועד, ההורמונים מתחלפים אחרי שלוש שנים. כבר לא מביטים בפנים של בנאדם ורוצים למות על המקום. כבר לא. אז מה? מה זה אומר? תחת הפיקציה מתגלה אמת, אם בוחרים להענות לה. דווקא כשהרגש דועך אפשר לעלות אל מה שמעבר לרגש.  לבחור באדם בו התאהבנו.  דווקא כשלהט התפילה שוכך אפשר לבחור לאהוב את האל.  אהבת האל מהי?  לא משנה, העיקר אהבה. העיקר להמשיך לשאול להתלבט לנוע.  לבחור.  התפילה היא מסך, אפילו האמונה היא עצמה מסך.  כן אני חיה כיום בפיקציה, בשקר שאני יודעת משהו שפעם לא. שאני מאמינה באל, שאני מסורתית. כל אלה מילים שמסוככות על משהו. על מישהו. אולי על עצמי. אולי על מה שגיליתי בתוכי, בתוך אנשים אחרים. ענווה היא הלם, היא שתיקה, ענווה היא הלם ההווה האמיתי. 

אני קוראת את התנ"ך, לומדת את המורה נבוכים, רבי נחמן מברסלב, משנה, מי שלא יהיה. אני נותנת את מלוא המשמעות לטקסטים ומתמסרת להם.  ואז אני בשישי בערב בבית הכנסת, או אצל המשפחה בירושלים ואנחנו מטיילים ברחובות בשמחת בית השואבה.  הכל קורה, כביכול הזמן נע. האם משהו נע?  אבל אני אותו אדם.  אני נזכרת בפנאטיות במי שהייתי בגיל 21, בשיא יופיי אז, אני לא מתחרטת על כלום. התפוצצתי מתשוקה, כן, חפשתי כל כך  ולא הצלחתי למצוא.  קצת לפני גיל 24 הפכתי לאדם אחר, ומאז אני אותו אדם "אחר".  אבל אני לא אדם אחר. כש-א' שאל אותי בגיל 16 מי אני, עניתי שאני מחפשת אמת.  שזה מגדיר אותי יותר מכל.  מעניין, קצת לפני שהכרתי את ההוא כתבתי ביומן שהבחור הבא שאוהב ישנה אותי מן היסוד. וייקח ממני כל מה שנותר. לא ידעתי אז שאין סוף למה שיש, ואחרי שלוקחים לך את כל מה שנותר דווקא אז אתה יכול להתחיל לקבל. 

 

נכתב על ידי , 19/11/2014 01:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלום


 

 

 

חלמתי חלום, חלום חזק וארוך מאוד בלילה שבין שישי ושבת.  הלכתי לישון לא מאוחר מדי,בסביבות אחת וחצי.  קמתי באזור אחת!   ישבתי שעות ארוכות, ישנתי חזק מאוד מאוד. כשהתעוררתי האצבעות שלי נתפסו כמו טפרים בסדין ובכרית.  ישנתי כאילו נאבקתי או משהו.   החלום היה מאוד חד וברור ורובו התרחשויות חברתיות צפופות.  היה שם בניין ענקי, שחמש הקומות הראשונות שלו, שהיוו את בסיסו הרחב, היה מן מלון שאכלס בעיקר אנשים דתיים או מסורתיים מהארץ ומהעולם.  אחרי כן התארכו הקומות כלפי מעלה, הבניין ובו דיירים.  בקומה מאוד גבוהה גר ההוא, מידי פעם פתח את החלון ומציץ החוצה.    אריאל ואשתו היו בארץ, אני התרועעתי אתם.  היינו מדברים על הבניין גם, על האפשרות של אריאל ואשתו להשכיר שם דירה נדמה לי.  הייתה התרחשות רבה מאחורי הקלעים, המון התרחשות .  קבוצות של אנשים, פעילויות.  איכשהו הכול היה נהיר לי.  .......... חלקים מהחלום נעלמים לי, אבל הרושם הרגשי שלהם בנפשי חזק מאוד.   גם ... היה בחלום משום מה, דבר על אנשים והיה מעורב חברתית.   מה שהחלום עשה זה כמו לתת פולס חשמלי חזק למוח ולנשמה שלי, לחבור החיבורים שהתרופפו לעולם.   הבנתי תודות לחלום שכמו שהיצר המיני חשוב וחיוני להיאחזות בחיים, גם היצר החברתי בצורתו המסועפת והמורכבת יותר. זו שאני בורחת ממנה. 

לא רק לשבת באירועים כמו אוטומט, לא רק להרים הצגה מול מוסדות, אלא להיות ולעשות ובעיקר להיות מעורבת לפרטי פרטים.  נכון שקשה לי, אני מרגישה כמו דג מחוץ למים,  ואולי זה אחד הדברים שכל כך השתוקקתי אליהם דרך ההיכרות עם ההוא, שדרכו נפתח אלי חריץ מהעולם החברתי האמיתי.  לא רק אנשים שנפגשים כדי להעביר את הזמן ומסתובבים בקניון וכו' , אנשים שמזיזים את העולם סביבם. 

 

מה שקשה לי הרבה בטרמינולוגיה הדתית זה שהיא עדיין דתית. כלומר, היא עדיין רדוקטיבית.  אם היא תקיף את כלל המציאות אז זה יהיה אחרת. כרגע להיות דתייה זה להיות בגטו, להגביל את עצמך לאנשים מסוימים ומנהגים מסוימים.  וזה בדיוק מה שמפריע לי כמי שחווית המציאות שלה רחבה יחסית.   הדת היא כמו אדם שלוקח על עצמו יותר מדי.  היא לוקחת על עצמה המון אבל בכדי שתוכל לעמוד בזה, היא חייבת לעלות ולהשתנות.  היא חייבת לתת מענה עמוק אמיתי ומסועף לאדם החילוני.  לא רק האדם החילוני צריך להתקרב ליהדות, גם היהדות צריכה להתקרב לאדם החילוני.  להכיל אותו. דבריו של הרב קוק חשובים, אבל הם רק דיבורים.  המבחן יהיה בשעת המעשה, ביכולת המעשית ליצור חוויה דתית חדשה שמכילה גם את החוויה החילונית הקוסמופוליטית הרחבה.  גם את האדם עם האייפון שמכור לטינדר למשל.  לא רק לבקש מהאדם שמכור לטינדר שיזנח את האפליקציה ויכבה אותה בשבת וילך לבית הכנסת.  בית הכנסת צריך להפוך למקום אחר, למקום שיש בו זנבות מהחוויות של האנשים המרכיבים אותו.  כשאדם נחשף בזנב של החוויה שמשעבדת אותו,   דווקא מתוך כך הוא יכול להתמודד איתה מאוחר יותר כשהיא חוזרת במלוא כוחה. 

 

נכתב על ידי , 15/11/2014 14:53  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

55,245
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ