לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


החומר ממנו עשויות הערגות

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

החיים, איך לומר, מתגלגלים


 

הלוואי שיכולתי לומר במעט את מה שאאלץ לומר הרבה.  החיים, איך לומר, מתגלגלים. משנה לשנה, ממקום למקום. 

 

לא, אני לא יכולה למנות את כל הכוכבים. להביט בשמיים זה יותר מדי - אני משותקת. ככה גם עם אנשים. במיוחד אלו שאני אוהבת. למדתי שמשמעות החיים הינם החיים. אין משמעות בעולם 'הבא' שלא ניתן לתפסה פה.  וזו סוג של אמירה אתאיסטית, אולי ריצ'ארד דוקינס-ית? (אני קוראת את ספרו "אשליית האל" ונהנית מאד), אבל זה כמו שאפשר לקרוא את התנ"ך כפשט, דרש, רמז, וכסוד.  ואמר הגאון מוילנה שבעצם אין אלא הפשט.  

 

אבל כן... קשה לכול האנשים לפעמים, קשה בתנועה ואף קשה בעצירה. אני מברכת על היותי חיה, בריאה, היות עם משפחה. לצד זה, המתנה הכי גדולה שהחיים יכולים לתת הינו גבול. חיים טובים וחמים שכוללים סיפוק, הצלחה, התקדמות. וסוף. לא שיגלשו עוד ועוד. כי בכך לא אוכל פשוט לעמוד.

אולי אלוהים עשה חסד עם משה רבנו ותחם אותו מחוץ לארץ המובטחת?  אי מנסה להבין את ספור יציאת מצריים ומה שארע למשה. הספור הזה כולו מפיל תדהמה: איש לא יודע איפה נקבר, איש לא יודע מה קרה לו בקצה ההר, איש לא יודע את כל הנקודות המשמעותיות בחייו, אלו הנקודות שמכוננות את ספורי האומה שלנו. הוא נולד ונפטר ב-ז' באדר. אדר חודש קשה, מאתגר מאוד. חודש מר שנגמר במתיקות ושמחה (פורים).

אני יודעת מה זה להגיע כל כך קרוב ולא להיות מסוגלת להכנס. אני יודעת מה זה לרצות כל כך להיות קרובה לאלוהים, כשהצורך הוא שמחייה ומקיים.  מה החזיק את משה רבנו בקצה ההר 40 יום ולילה, בלי אוכל ושתייה? הצורך שלו באל. קרבה שהוא זכה לה, טיפין טיפין, אבל הצורך אינסופי בשלב מסויים, עם העלייה. והוא בחר לרדת. הוא היה חייב לחזור לחיים, לזמן, למקום.  אני חושבת שיש משהו שלא מבינים: משה לא ירד מההר כי הוא הורחק מאלוהים, כי אלוהים הוציא לשון ואמר לו, "תפוס אותי אם תוכל". הוא ירד מההר כי הוא רצה להפגש עם אלוהים, להיות קרוב אליו וסמוך עמו. אולי לא היה אדם בהסטוריה האנושית שרצה את מה שמשה רצה.  ולכן הוא ירד אל העם, עם עבדים, עמך ישראל, שהשתולל כיון שלא ידע איפה 'האיש משה', וכבר עמל ועשה לו פסל מזהב להשתחוות. אך כדי להפגש עם הבורא שב משה אל העמך הזה (מה זה בכלל אומר?) 

 

על פי ספור קורות הבודהה, הנסיך שיצא החוצה לראשונה מגבולות הארמון נתקל בסבל.  זה  נגע בו כל כך עמוק שהוא לא השאיר לעצמו אף מקום , להפך. הוא הקדיש את חייו להאבק בסבל הזה, לבטל אותו, לאיין אותו. אבל יש משהו בבודהיזם שאני לא רואה: איפה הארמון? איפה האני הנסיכי? בלי שהיה מגיע עם האני שלו, הנסיך, לא יכל היה בהמשך לפעול לבטל את אשלייתם של אלו. גם משה היה נסיך כשגדל בארמון מצרים. כשיצא מהארמון נתקל באיש מצרי מכה עבד עברי. הוא הרג את המצרי וברח. כשבחר, בהמשך, להביא את הבשורה הרוחנית לאנושות, הוא עשה את זה דרך זהות מסויימת. זהות של עם עברי, עבדים, עמך ישראל. דרך הזהות שקודשה ניתן היה בהמשך הדרך, דרך ההסטוריה, להתרחב אל האנושות. נקודת המוצא הייתה הזיכרון דווקא. נקודת המוצא בספור הבודהה היא השכחה. 

 

ריצ'ארד דוקינס, ביולוג בריטי חמוד, אתאיסט,  קיים דיון עם הרב הראשי של בריטניה לשעבר, הלורד ודוקטור ג'ונתן זקס. זה לא היה דיון מאוד חדשני, אבל היה בו משהו יפה. רוב הדיונים מהסוג הזה נידונים לאשפתות. הפעם נוצרה שיחה. לבי יצא אל דוקינס דווקא; אני מבינה אותו. הרב זקס מאוד מבריק, עם גובה רוחני עילאי, אבל גם מלא מעצמו.  לכל אחד יש עבודה עצמית בשפע. 

 

 

נכתב על ידי , 17/3/2017 17:56  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היית חייבת :)


 

שיעור בפוליטיקה אמריקאית למתקדמים מההוביט הראשון בתקשורת האמריקאית, שזחל ממחילתו הישר אל המצלמה של סטיבן קולברט, מר ג'ון סטיוארט (לייבוביץ'!) 

 

   

 

 

ויודעים מה ?  אני בטוחה שהטראמפ בכבודו ובעצמו מחוייך למשמע המונולוג המופתי - Believe me! 

 

נכתב על ידי , 11/3/2017 10:16  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נורמה ונורמן


 

לרגל יום האישה כתבתי פוסט קריצה מבאס ובו קטרתי שבעסה להיות אישה. מזל שלא פרסמתי את זה!  

מה שכן, רציתי לכתוב קצת על הנשיות שלי ואיך היא, על פי מה שאני רואה, עומדת ביחס לנורמה הנשית. אני מדברת על רוב הבנות בישראל ולא כל מיני דוגמאות יוצאות דופן. אז רוב הבנות מעדיפות שהגבר ייזום ויתחיל איתן.  ורוב הבנות (עם או בלי קשר) על פי רוב קצת פחות נהנות מסקס מבנים. אני מבססת את האמירה השניה על פי מלא מחקרים שהתפרסמו בנושא, ומדובר על נשים הטרוסקסואליות, כלומר כאלו שיוצאות עם בני המין השני. 

אני לא יודעת אם יש או אין קשר, אצלי שתי הקביעות האלו אף פעם לא התקיימו. אני נוטה לחשוב שיש איזו קורלציה.  למה בעצם בנות פחות אוהבות להתחיל עם בנים? על זה אני לא יודעת לענות. אבל למה אני כן אהבתי 'לצוד' ? כי זה היה כמו משחק בשבילי, וגם אם הפסדתי ונפגעתי (אלוהים כמה שנפגעתי!) במקרה שזה לא יצא, לעולם לא הייתי מוותרת על המשחק. מה זה נתן לי? חופש. תחושה של בחירה ושליטה על האינטראקציה האישית בחיי. זה גם מיקד ואפשר לי להשקיע בחיצוניות והנשיות שלי ממקום 'הגיוני', כי אחרת לא מצאתי בזה עניין. למה להשקיע ולהראות כוסית אם אין מי שמביט בי ולמבטו יש משמעות עבורי? ברגע שידעתי שיש בחור מסויים אותו אני רוצה להשיג, ואותו אני צדה, הכל נכנס למקום פונקציונאלי מדוייק.  אחוזי ההצלחה שלי היו מאוד גבוהים כי השתמשתי, מחד, בכל הרגישויות שלי כבת, מצד שני בררתי ולמדתי את האובייקט היטב, ולבסוף ידעתי להתנהג בצורה נשית ונעימה. אלמנט ההפתעה קסם לרוב, בחורים נהנו. זה עבד גם כי אני נראית טוב יחסית, וגם כי זו באמת אני. אילו הייתי מנסה להיות מי שאני לא, בשלב מאוד מוקדם, כשנחלתי כישלון זה או אחר, הייתי מתרסקת ומפסיקה. בגלל שזה באמת הטבע שלי, המשכתי והשתכללתי. עד שהייתי קלילה ונעימה כמו מנגינה קיצית, והמאמץ לא הורגש מבחוץ. כשאדם מגיע לרמת מיומנות מסויימת, נעלמים תפרי המאמץ (זה  נכון גם לזימרה, נגינה, ספורט, הנחייה ועוד מיומנויות). הוא מתאחד עם הרצון שלו. ואני רציתי במשחק.  

 

לגבי החלק השני, זה היה המשך טבעי של הראשון. אמנם קרה לי, כמו כל אדם, שהתפשרתי על בחור שיצאתי עמו. אבל לא התפשרתי על מי שלא נמשכתי אליו והגעתי אתו לשלב האינטימי. יכולתי לצאת עם בחור במידה של 'פשרה', אולי מישהו שניסה לצוד אותי, זמן מה, אבל הוא לא היה מגיע איתי למקומות המעניינים.  כך יצא שהגעתי לזירה המינית עם בחור שמצא חן בעיני, גם מבחינת משיכה, שרצה בי ואני בו. מאחר שכבר בתחילת ההיכרות לקחתי לי את החירות להפגין את רצוני,  היכולת להשתחרר ולהיות בחופש, המפתח להנאה ממיניות האדם, היתה שם. כבר החצנתי את היכולת שלי ליזום ולהשיג, מובן שהצלחתי להחצין ולא להתבייש ברצון שלי בהנאה בתחום הכי חשוב.  נשים רבות, בעיקר צעירות, עדיין לא מסוגלות להשתחרר ולבקש לעצמן את החירות הזו.  לכן יש כל כך הרבה רשימות המופנות לבחור: "איך תענג אותה" וכו. כי הנחת היסוד היא שהגבר אמור להצליח לענג את האישה. אבל אישה שבאמת יודעת להנות, ומבינה את המיניות של עצמה, לא תצפה שמישהו אחר יהיה אחראי על הדבר הכי יקר לה.  ראשית היא תדאג, כפי שציינתי, להיות רק עם מישהו שבאמת מושך אותה. שנית, היא תדע לקחת לה את מה שהיא רוצה בתחום.  אף אחד לא יהיה אחראי על הדבר הכי יקר לי, פשוט כי הוא באמת יקר לי. 

אממנם זה  סטריאוטיפי, אבל כמו שיש בנות שחשוב להן הסדר והנקיון בבית במידה שהן לא מוכנות שלגבר תהיה החלטה בנושא הזה (בסוף הן גם הכי מקטרות על כך!), יש בנות שלהנות עם מישהו חשוב להן במידה שהן לא מוכנות להפקיע את זה לידיים שלו בלבד. כמובן שזו פונקציה של שניהם, אבל זה בדיוק העניין: המיניות הגברית פשוטה  ודלילה יותר מזו של האישה.  הם אינם שווים מהבחינה המינית, ולכן האישה צריכה לדעת ולהפנים את המיניות שלה בעצמה כדי למצות את מלוא הפוטנציאל בתחום. והפוטנציאל אדיר.  

 

חלק מלהיות פמניסטית זו היכולת היכולת להחזיק חירות.  בעיני הדבר הכי חשוב בחיים זה היכולת להגיע לעמדות השפעה וכוח, להרוויח טוב, להיות עצמאית ו/או בעלת נכסים משלך. להיות בעלת עמדה פוליטית, בעלת שם, כזו שאנשים במקצוע שלך רוכשים לך כבוד וכן הלאה. אבל, אין ספק שגם התחום הסמוי מן העין, המיניות, חשובה.

 

אחתום במשפט היפה, המדוייק, של אוסקר וויילד:  "הכל בחיים הוא בעצם על סקס חוץ מסקס. סקס הוא בעצם על כוח".  

 

נכתב על ידי , 9/3/2017 16:42  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

64,052
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ