המקום הכי עצוב שהייתי בו היה ניו יורק. לפני
שנתיים הגעתי לשם, אחרי שבועיים על יד פילדלפיה אצל קרובי משפחה שגרו בפרבר בבית ענקי
מעץ, שלא הפסיקו להאכיל אותי .
אנשים לא הביטו זה בזה בעיניים, אני
זוכרת, כולם הלכו מהר מדי. חשבתי, אולי האדם הזה יתעכב להביט לי בעיניים? זה
לא קרה. לפעמים גברים סרקו אותי במהירות, אבל הם לא העלו את המבט מהכתף. זה
היה עולה להם בזמן וזמן הוא משאב יקר בעיר. אני זוכרת שהרגשתי ביומיים
הראשונים בניו יורק שאני לא רוצה לצאת. הדירה עמדה בשכונת גרינג' וילג'
והמארחת שלי, גברת ק' , הייתה צריכה לדרבן אותי החוצה, לפתות בסיפורים על
מוזיאונים ובתי קפה. הצצתי מהחלון וקפאתי. כשאזרתי אומץ תקף אותי פחד, הלכתי
את הצעדים הראשונים לאט, פחדתי להיות
פגיעה לכל מה שרע . עד שהגעתי לחנות אימתנית לדיסקים, קניתי את בוב דילן ואת קאט
סטיבנס והמוסיקה הגנה עלי מהכל. מסביב המשכתי לראות פסי עצב ופסי שמחה, לא היה זמן
להפריד אותם אלו מאלו.
החוויה הניו יורקית שלי קרתה סוף סוף כשעליתי
לאוטובוס בשדירה הרביעית (פחדתי לנסוע בתחתית) ובאחת התחנות עלה מוסיקאי, מלחין,
שנעל מגפי גומי גבוהות וחבש מגבעת. המגפיים שמשו תיק ובו הוא אחסן את הכבודה היקרה
- תווים, ארנק ונייד. הצלחתי בקושי לצלם
אותו במצלמה שסחבתי, קאנון דיגיטאלית, מידיד שהשאיל אותה בישראל. היה לאיש
שפם גדול, משוך בשמן, ובקיצור, הוא נראה כמו משהו שהגיח משנות ה-70. אחרי המפגש עם האיש העיר נפתחה. המוגזמות עדיין איימה עלי, אבל החירות...החירות
העיקרית בניו יורק היא החירות להתרחק.
ולכן פחדתי מהעיר, היא איימה על הגרעין הפנימי. כשהמלחין המשופם ירד חמש תחנות אחר כך, בדיוק
איפה שירדתי, לא היה לי תירוץ לפנות אליו. הלכנו בכיוונים מנוגדים.
אני זוכרת במיוחד את הבניין של הוצאת random house בשדרה החמישית, כשעשיתי טיול מוזיאונים. חשבתי, זה הטופ של הטופ עבור סופרים. אבל מאוחר
יותר כשקראתי בשניים או שלושה ספרים שקניתי, הכותבים האמריקנים הידועים בזמננו,
חשתי מרומה. כולם הוציאו ב random
house והכתיבה שלהם הייתה לא משהו, אז מה שווה
הבניין? חזרתי לשם, הפעם הבטתי בו בדרך אחרת. בהתרסה . כבר לא הרגשתי
מנוצחת, הבנתי משהו; אפילו ניו יורק לא תוכל לשבור אותו. זה יישאר אתי, אפילו אסע לשולי שביל החלב.
ב"ניו יורקר" שקניתי בדוכן, נתקלתי ברשימה של אליזבת וורצל , זו
שחברה את הספר prozac
nation בשנת 1994. הכותרת הייתה
one
night stand of a life. מזל, חשבתי, שאני לא אליזבת. מזל שאני לא האנה מ"בנות", לא אחת
מהצעירות היהודיות הנבונות, המהירות מדי, שהלכו לאונ' עילית בארצות הברית. שחוצות
רגשות מבלי להתעכב עליהם.
ביום האחרון לטיול נסעתי לאמפייר סטייט
בלדינג. הוא היה סגור למבקרים אז עליתי
לבניין מוטורולה, בניין אפור שנראה קצת מרושל, והרי אין דבר אהוב עלי מאזורים
מרושלים. עליתי גבוה מספיק , עמדתי
שם ונזכרתי בירושלים. זה היה טיול סוף התואר, ארבע שנים עברו עלי
בבירה. עמק המצלבה בשעה שש אחה"צ, היער
הקטן בשולי גבעת רם... חשבתי על שכונת בעיר .. קדחתי ממחשבות. חץ געגעים פלח
לי את הלב. למטה, ראיתי כובע רחב שוליים
על ראש מהיר, שני קצוות שפם נמתחו מצדיו – המלחין! חייכתי וירדו לי דמעות. כשעזבתי את העיר ידעתי שלא אחזור.