לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


"לב כבול - רוח חופשית"

כינוי:  _someone

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2018

כמה מילים על החברה הגאונה


 

איך בעצם אפשר לומר "כמה מילים" על יצירה שאורכה ~390,000 מילים? (עשיתי חישוב).  אפשר לנסות ולהיות אמיצה בקשר לזה.  אפשר לכתוב בכבוד ובחדווה על יצירה שהסבה לי רגשות כאלה, כשהפכתי אתמול את הדף האחרון בספר. 

 

משהו מעניין מתרחש בספרים הללו, 4 במספר, של סופרת איטלקייה שעד כה לא הכרתי או קראתי; הלא נאמר עולה על הנאמר. ואף שהנאמר נאמר על פני עמודים רבים וכמות בלתי נתפסת של מילים ומשפטים, בכל זאת הלא נאמר נותן צורה ומוסיף לו ממד, וייחודיות. אולי זה מפני שהספר נכתב בתקופה שלנו, במאה העשרים ואחת, ואולי זה פשוט משהו בספרות האיטלקית המסוימת של פרנטה. כי הספר נכתב כולו בתנופה. אבל הוא לא מאיץ, אלא להפך. כמו, אם נשתמש לרגע בדימוי הפותח את ספרו החדש של אתגר קרת, אדם שנורה מקליע של תותח. אדם או עלילה או חברה, הירייה מתרחשת ברבע הראשון של הספר הראשון. והיא עזה כל כך, ומותירה רושם, שארבעת הספרים משרטטים את מסלולה.  אנו עדים למסלול שהקליע משרטט באוויר, אנו נזכרים כל העת במהירות העתק שבה הוא נורה, ואנחנו סקרנים לראות איפה ינחת. 

 

זהו סיפורן של שתי חברות ילדות, לילה צ'רולו ואלנה גרקו, שגדלות יחד באותה שכונה בעיר הדרומית נפולי שבאיטליה. נפולי על רעשנותה, על ריח הים והירקות והמאכלים והפסטה, על הדם החם של האיטלקים. בקצור, איטליה הדרומית. לא זו המתיימרת להיות אירופה, אלא זו הים תיכונית במהותה, הספרדית אם נרצה. לא הפרוטסטנטית בגווני החיטה שלה והעמלנות השיטתית, אלא הקתוליות האיטלקית האגרסיבית.  הספור הוא גם ספורה של מחוננות נשית, והקשיים הייחודיים בהם היא נתקלת, לעומת המקבילה הגברית. מחוננות שהיא רב תחומית, רנסאנסית, ולא כבולה לתחום אחד בלבד.

לילה צ'רולו חברתה הטובה של המספרת, ומי שאני רואה כגיבורה, היא מחוננת. הספר הראשון, הטוב מבין הארבעה, זה שבו מתרחשת יריית התותח, הוא למעשה הספור שלה.  המוח של לילה עובד שעות נוספות. הוא מפרק כל מה שהוא נתקל בו, מנתח, כי זה מה שעושה השכל, מכליל ומגיע למסקנות במהירות המאיימת על אנשים אחרים. המוח המחונן הזה לא נולד בניו יורק או בלונדון או ברומא למשפחה אמידה ומשכילה, הוא נולד בילדה צנומה למשפחה פשוטה בנפולי, משפחה חמה שאין בה מרווחים, אין בה אותו מרחק שהשכל מהסוג הזה לעתים זקוק לו. אבל יש חום ולכידות חברתית מרשימה וערכים שנראים לנו, ממרחק כמה עשרות שנים, לא רק לא מחייבים אלא מקור לנוסטלגיה. 

 

 זהו רומן נוסטלגי, איך אין בו ערגה אל העבר. להפך. לב הספר הוא בתחילתו ממש, בעמודים הראשונים, ברבע הראשון, כשאנו נתקלים בתופעה שהיא לילה צ'רולו. המחברת, חברתה הטובה אלנה, רואה את עצמה כמי שמחויבת לספר את הספור של חברתה. עבור מי שלדעת אלנה חשובה כל כך שראויה לספר בהיקף כזה.  זהו למעשה ספר מודרניסטי, שחוגג את השכל והידע, עם קריצה לרנסאנס, ספר שמתענג על הזוהר שבשכל הילדי הנפגש בידיעות, ורואה את הקסם במפגש הזה בדיוק.  לילה ואלנה אוהבות את הגברים בחייהן, גבר אחד בייחוד, ואוהבות בחזקה. הן אמהות, הן, מאוחר יותר, אפילו סבתות, אבל הרומנטיקה האמתית שהספר משרטט הוא המפגש בין הילדות והעולם סביבן, דרך אלת התבונה: יהיה אותו עולם מלא שפות, בהסטוריה, פוליטיקה, גיאוגרפיה, תכנות מחשבים או הנדסה. זוהי הרומנטיקה, אש הבערה המחזיקה את הספר כולו. וזוהי הסתכלות קלאסית ויפה מאד שכבר לא מוצאים בספרות בימינו. איטליה היא ערש הרנסאנס, מבקשת המחברת להזכיר לנו. כאן חיו ופעלו ליאונרדו דה וינצ'י וחבריו, גלילאו גליליי, פרמה, וכל אותם גדולים.  הגאונות האיטלקית איננה זהה לזו הצפון מערב אירופית.  האיטלקים, כמו הרומן הזה, אוהבים את החיים. הם אינם מתבדלים מהחיים, אלא חוגגים אותם. 

 

ההסתכלות שלנו על גאונות עוצבה במידה רבה דרך הכתיבה האנגלית או האמריקאית, או הגרמנית.  וכמובן, דרך חשיבה על גאון כזכר דווקא ולא כנקבה. כי איך נראה גאון?   גאון הוא אותו גבר נטול גיל המסתובב בעולם בסקרנות ויוהרה, קודר קצת, או אולי ציני לגבי החיים, אירוני, הזוכה להערצה מוחלטת עקב שכלו. שולט באחרים בקלילות. ואם יש לו צורך באישה, היא מתמסרת ומגדלת את ילדיו בשמחה ופוטרת אותו מהצורך להתחכך בחיים, כל עוד הוא נזקק לכך. הוא זוכה לתהילה, או לכסף רב, צובר כוח והשפעה. אם ירצה, יתמסר לחיי משפחה. אם לא, לא. כך או כך הוא עומד בצומת, מטפס מעלה ומוסיף השפעה, תארים ופרסום. לבסוף יזכה בנובל,  ימונה לתפקיד מדיני חשוב או ייכנס לרשימת עשירי פורבס ויקים מפעל צדקה.

ואיך נראית אישה גאונה? על פי הספר, ייתכן שהיא אינה נראית. לילה צ'רולו, גיבורת הספר, החברה הגאונה, נעלמת. כך נפתח הרומן הזה. חברתה, אלנה גרקו, הגיבורה האמתית של הספר, מספרת את ספור חייה שלה דרך חברתה. גם היא, במובן מסוים מסתתרת.  כי הטבע הנשי שונה מהטבע הגברי. גם כשאישה נחונה בשכל בלתי רגיל ובמעלות נדירות, קיים סיכוי גבוה שהיא תהפוך בשלב מסוים לבלתי נראית. אולי  תבטל את עצמה, אולי תתמוסס.  ואם תמשיך ותפעל במערכות השונות, קיים סיכון שהיא תאלץ להיות לא יותר מכלי עבור אחרים. ששכלה וכשרונה יהיו משהו שמישהו אחר ישתמש בו וייטול ממנה את מה שמגיע לה: הכרה. כך קרה לגאונות לא מעטות בעבר, מדעניות ואמניות והוגות שונות.  כך קורה, באיזשהו מובן, עם הגוף הנשי עצמו, אותו גוף שמאפשר ללילה ולאלנה, להפוך לאמהות כמה פעמים. לתת חיים. אותם הריונות מתוארים בספר באופן משובח, ריאליסטי, אמתי לגמרי.  ויש מצב אחד ייחודי, בעל שם מוזר, שלילה, גיבורת הספר, מאוימת ממנו יותר מכל: השוליים המתפוגגים.  מה זה אומר? התפוגגות שוליים של האנשים ושל הדברים, התמוססות קווי המתאר שלהם. משהו חומרי לחלוטין שמצוי תמיד סביב כולם וסביב כל הדברים, מבלי שאפשר יהיה לקלוט אותו, מרסק את קווי המתאר של האנשים ושל הדברים.  זה נשמע כמעט כמו ניסוח גברי למפגש קרוב עם אישה.

אפשר לראות את זה בכמה אופנים. כפי שאני חווה את זה, זהו הקונפליקט בין הסובייקט המזהיר שהיא, לילה או אלנה זה לא משנה,  השכל והתבונה השוכנים בסובייקט הזה, ומהותו של הסובייקט כאישה.  נכון שיש בחוויה הזו משהו אוניברסלי, אך אי אפשר להימנע מכך שאת המונח אוניברסלי נסחו כל משך ההיסטוריה אך ורק גברים.  גברים צעירים וזקנים, עשירים ועניים.  גברים. השפע הרוחני שניתן לאנושות, כפי שכתבתי על כך בעבר, הוא שפע שעבר דרך הסובייקט הגברי דווקא ומגיע אל הכלל. כל ניסיון להתכחש לאמת הזו, לכרוך אותה בהטיות תרבותיות, בנסיבות, באי אילו דברים, הוא שקר.

שעבוד האישה אל הגבר הוא אינו הכרח, לא גזירת גורל, אך הוא כן תוצאה של מצב עקרוני, רוחני, בין המינים. מצב ששרר בכל התרבויות וכמעט בכל התקופות. אך מצב זה דינו להתהפך.

מהפכה אמתית שמתרחשת בדורנו. כיום, כשהשפע התבוני והרוחני כבר לא עובר רק דרך הסובייקט הגברי. כאשר ישנן שופטות, קנצלריות, נשות עסקים, סופרות ומהנדסות. היום, כמו שמבשר לנו הספר הרביעי, האדמה רועדת. חלים שנויים שאי אפשר להתכחש להם.  הידע מתפרץ, הופך לבלתי נשלט, מקדים את היודע. מקדים את מינו. 

 

אלנה ולילה גדלות, כל אחת בקווי המתאר שלה. הן נשאות, יולדות ילדים ומגדלות אותם. הן חיות, עוברות דרך כל מה שהחיים מציעים פחות או יותר, בהתאם למעמדן ולאישיותן. חיות חיים הגיוניים. שתי נשים איטלקיות. הן אוהבות גבר, גבר שאהוב על כולן, והוא מאכזב או מאשר אותן. אך לא בו העיקר. הן אינן משתעבדות לו או לאהבתו. כמובן, שהוא רוכש לו שם ומעמד ניכרים. הוא משחק בחוקי משחק הנהירים לו, כגבר. הוא יודע ליפול וגם לקום. הוא לא מסתתר. הוא משתמש במי שעליו להשתמש. הוא לא משועבד.   אך גם אלנה ולילה אינן משתעבדות לאיש.  החיים מסביבן ממשיכים, והספר פורש את כל עשרות הדמויות באופן פנומנולי, מלהטט בין הספורים השונים, מתזמר, מתזמן. זהו כבר כשרונה של המספרת, הבשלות של הכתיבה. חוץ מלילה ואלנה יש פה אולי עשרים דמויות. וגם להן חיים משלהן, עצמאות. גורל, גם אם נדמה שרוב הגורלות בספר אינם חיוניים כמו שחשבנו בתחילתו.  אולי במובן הזה המחברת לקחה על עצמה יותר מדי. היא אינה מתעניינת באופן שווה בכל הדמויות. ישנן שמות רבים הממלאים עמודים מבלי למלא מהות ברורה. נראה שהיה אפשר לערוך כמה מאות עמודים החוצה. אך זו שאלה שקשורה לטכניקה ספרותית ואני לא מדברת על זה פה.  ואני לא רוצה לפרוש יותר מדי מהעלילה כדי לא להרוס למי שטרם קרא.  

 

חשוב לי לציין, אולי בשל העובדה שהספר חצה את גבולות הספרות והפך לתופעה (בקרוב הסדרה שמצטלמת כעת ב-HBO), יש בספר אלמנטים שזיהיתי והופיעו גם בסדרת "הארי פוטר". גם מכיון שהספר הוא אגדתי במובנים רבים, גם כי נכתב על ידי אישה ונחתם בשם בדוי. כמו ש"הארי פוטר" שבה את ליבם של מאות מיליונים, בתחושה בלתי פוסקת של קסם,  אבל גם באותה תנופה שהזכרתי, המעניקה לו חיות וחיוניות. המאפשרת לגיבורים ולגיבורות לעוף, ולהפוך למעין אגדות בעודנו קוראים עליהן. 

הספר לא עוקב אחר ספור אהבה, גם לא אחרי מוות זה או אחר. זהו ספור חיים. וכמו החיים, יש בו עליות ומורדות, ותנופה בלתי פוסקת. אל מה?  פה נכנס הבלתי נאמר שאתו פתחתי. כמו בכל ספרות טובה, הבלתי נאמר מוסיף לספר הזה חיים, חוגג את החיים, לא מדוכא או מוותר עליהם אפילו לרגע, נותן להם מהות ומשמעות מעבר למונחים, מעבר לאותן 390,000 מילים. ואף שהרומן מעוגן היטב בנפולי איטליה של שנות ה-50 עד ה-2000, זהו רומן שלא מחויב לכאן ועכשיו. והקליע שנורה בתנופה בכרך הראשון לא נוחת אלא ממשיך לעוף על כנפי הדמיון, כמו כל יצירה גאונה. 

נכתב על ידי _someone , 16/6/2018 11:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלום אמריקאי


 

נדב אייל חיבר ספר על כל מה ששוטף את העולם, בעיקר אמריקה, בשנתיים האחרונות:"המרד נגד הגלובליזציה".  

לפני חצי שנה התחייבתי  לפוסט 'שנה לבחירתו של דונלד טראמפ'. ולא עשיתי זאת.  עצלות? לא, זו אינה הסיבה. הסיבה האמתית היא שאני מתקשה לומר את כל מה שעל לבי.  נדב אייל מתבטא ברהיטות, בלוגיקה, מקיש דבר מתוך דבר.  אך אני, שהקדמתי אותו בהבנתי את אמריקה, אמריקה הנוכחית, צומת אמריקה, לא יכולה להביא את עצמי לכך. כי זה יהיה שקר.

 

דונלד טראמפ נבחר כי הוא עשה לנו שמח. זו הסיבה הפשוטה, מהבטן.  אבל זו סיבה אישית, אישיותית, וטראמפ לא נבחר בגלל אישיותו אלא למרות אישיותו. את בחירתו אפשר לבחון בכמה מישורים, מישורים מקבילים שאולי לעולם לא ייפגשו ואולי הם כבר חותכים, נשברים זה בזה, פוצעים אף אותנו. 

לא ניתן להבין, שנה אחרי, מדוע המציאות התנפצה לשיאה (או שפלה) המסוים של מערכת 2016.  לא ניתן להשיג את המציאות הכללית בלי מוסיקה, בלי הומור, בלי מיסטיקה, בלי גסות, בלי כל אותם אספקטים המודרים מספרי מדע המדינה.    בניגוד לאייל, אני לא חושבת שהגלובליזציה קשורה לבחירתו של טראמפ יותר מהמלחמה בסוריה, גם לא יותר או פחות מהיותה של הילארי קלינטון מתמודדת בינונית. או מכך שטראמפ הוא מזל תאומים, איש עסקים שקלט שהמפלגה הרפובליקאית היא חברה במשבר שאפשר לקנות בשורט, או שהפך את הפוליטיקה לראליטי אחרי שמונה עונות מצליחות ב"מתמחה" של NBC על ידי מפיק "הישרדות".  אלו הן עובדות, אבל הן אינן מניעים. פוליטיקה היא אינה מדע. לכן אפשר להבין מדוע אני לא יכולה לכתוב כמו ב"המרד נגד הגלובליזציה". אני כן יכולה להסתכל על אמת דרך אנשים.

 

 אם נפרום את האמת , אלו חוטיה: 

-  בחירתם של מי שידעו שוליים.  מי שעמלו לטפס והקשיבו למה שספרו להם, וידעו שוליים. ולא רק כלכליים. מי שפסחו עליהם, בקידום בעבודה, באירועים חברתיים, בחיי משפחה וחיי המין, בחלומותיהם ובתקוותיהם. מי שראו שיש מסיבת ענק והם אינם בדרך אליה והם לעולם, כל עוד חיים, לא יגיעו. הכי הרבה שיוכלו זה להסתכל במסכים, בטלפון ובטלוויזיה ובמחשב, על אלו שכן.  מי שראו שיש מרכז, יש צומת, והם אינם עומדים בו. ולא, לא הכל זה כסף!   יש אושר אצל עניים בכסף, יש אומללות אצל העשירים בו. שוליים הם לא נחלת העני והמרכז לא נחלת העשיר. 

 

-  בחירתם של מי שמעזים להאמין. להאמין במה?  סיפורים דתיים, סיפורים לאומיים, סיפורים צבאיים. אמתיים ולא אמתיים, מההווה ומהעבר ומהעתיד המדומיין.  מי שמאמינים שניתן לתקן את העולם, גם דרך ספורים, דרך אשליות.  מי שנוטים להאמין, אך גם לחשוד. מי שמעזים להאמין בגדול מתוך הבנה שכך יוכלו לממש. שהעתיק יכול להפוך לעתידי, שהקדום הוא הקידמה. אפילו העברית תומכת בסברה זו.

 

-  בחירתם של מי שמבינים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. ומי שלא רוצה להישמט, צריך לנצח. שהאמת היא מה שקלטו כילדים במגרש המשחקים: המנצח לוקח. והניצחון הוא על חשבון. ואין דבר שמחבר בין אנשים כמו אויב, וכוח החיבור בא מתוך כוח הניתוק. וכמעט כל האנשים שווים בתכונה אחת: ברצונם להצליח ולנצח. לא (כפי שהמערב אומר לעצמו) בשום דבר אחר. וכמו שבספורט או בריאליטי אנשים רוצים לנצח בעצמה, כך ההבדלים ביניהם נחשפים בעצמה דרכו. הרצון הוא המאחד, ותו לא. ומתוך בירור הרצונות האמתיים, החשופים, הפשוטים והילדיים, ניתן להשלים בין הרצונות ולקרב את השלום בין האנשים. 

 

אלו, בקווים כלליים, האנשים שהביאו למפץ של בחירות 2016. והאדם עצמו, דונלד טראמפ?  

אינני יודעת מיהו. אך אני מרגישה כאילו אני יודעת בדיוק מיהו. זוהי תחושה חזקה מאוד, מיוחדת בנוף של היום, בייחוד הפוליטי. אישיותו היא אישיות מקרבת ומרחיקה, ושניהם אמינים באותה מידה. הוא יכול להימנות על כל שלושת הקווים, המאפיינים את מי שתמכו בו. ובאותה מידה הוא יכול להיחלץ בקלות מתיוג, כי הוא לא שייך למחנה כזה או אחר. ובאותה מידה הוא בדיוק חלק, נכס לכל סיטואציה חברתית, מחולל מהירות ודרמה והומור. יוצר שיח, שמחה, כעס, ובעיקר מקום. האם יהיה נשיא משמעותי לאמריקה? יתכן מאוד שכן. הבעיה היא יותר מה יהיה אחריו. הריק, הבור, הזעם, האש שתתלקח אחרי שכבר לא יהיה בזירה, הצורך שלא ייענה, עשוי להביא את אמריקה גם לעימות אלים. אין לדעת.  ואולי לא, אולי הרווחה הכלכלית תגשר על הכל. 

אך אמריקה כבר מצויה במשבר תרבותי. בצומת. טראמפ הוא עוד מרכיב בתמונה, לא הגורם ולא התרופה. אמריקה משתנה, מאבדת את זהותה המקורית. היא לעולם לא תשוב למה שהייתה אחרי המלחמה הגדולה, השאלה היא למה תהפוך להיות. בייחוד אם תהיה עוד מלחמה רצינית. האם הוליווד תשרוד? האם הדמוקרטיה תשרוד?  המהירות אוכלת הכל. השאלה אם אפשר יהיה לעמוד בקצב, ומה על אלו שלא עומדים כבר עכשיו. אמריקה היא החלום האמריקאי, השאלה האמתית היא מי החולם? 

נכתב על ידי _someone , 7/6/2018 20:42  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





65,885
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ