לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

חתימת היום


 

אני נוטה לחשוב על עצמי כעל אדם מבוגר. זה נוח, כשאת בת 30, הבריאות כמובן, הבריאות.  אבל יש כמה תימוכין להצהרה שלי, שבגופי נחה נשמה עתיקה.  למשל,  הייתי אמורה לקפוץ למסיבה טובה של חברים באיזור דרום העיר.  נכון שהדבר כרוך היה במאמץ הגעה וחזרה. ובכל זאת,  ויתרתי בלי להניד עפעף.  ידעתי שיהיו שם אנשים מעולים ויהיה כיף ועבר זמן מאז הייתי במסיבה ביתית. אבל ההתכנסויות החברתיות הולכות ומאבדות את חינן.   המחשבות האלו עלו בייחוד הערב כשקראתי שוב ב "המפה והטריטוריה" של מישל וולבק, אולי ספרו המוצלח ביותר.  דמותו של הסופר נשאה  מונולוג ארוך על אורך חייה המבוגר, הנטייה להשאר בבית ולישון מוקדם עם בקבוק יין.  אני מזדהה נורא  וזו גם הבעיה שלי, שמבחינה פסיכולוגית רגשית דברים רבים אצלי בחיים התחילו והסתיימו מוקדם.  לא היה לי ממש גיל עשרה, עברתי ישר מהילדות לבחרות.  ואחרי כן, התבגרתי בחדות. וזהו,  אי אפשר להחזיר את התודעה לאחור, אי אפשר לשחזר את הילדות באופן כזה שלא ישאיר סימן.  כיום אני חושבת ומרגישה אדם מבוגר.  זה גם סוג של אסקפיזם, הבחירה הזו;  אין לי תשוקת קריירה, לא תשוקה למסעות לחו"ל או סמארטפונים או בגדים ומכשירים או חפצים. לעתים אין לי כמעט כל תחושה.  זה מפחיד, להיות כזו בגיל צעיר יחסית.  אני צריכה לסחוט את עצמי על מנת להמשך יותר לבחור, רוב הזמן אין מספיק.  וזו לא ממש אשמת גבר זה או אחר. אנשים, אני מבינה, הם רק אנשים. על חולשותיהם - מה כבר אפשר לצפות?  אולי ההזדהות האמביוולנטית עם וולבק נובעת מהעובדה ששנינו מזל דגים?  אנשים אלו, אומרים האסטרולוגים, נולדים להיות מבוגרים. עם השנים המחשבה על מיטת השינה, וחתימת היום, מעוררים בי שמחה ותקווה יותר מכל דבר אחר; אפילו ביחס לאוכל ומין.  אני אהיה יותר ספציפית:  ברגע שמבינים שהכל הוא צירוף של כמה דברים בסיסיים, שמניעים הכל, וברגע שעומדים לעומק על אותם דברים, אל מה אפשר לצפות? או, אז פה נכנסת האמונה. כן אני אדם מאמין, הכל צפוי והרשות נתונה.  באמונה ישנה תקווה אמיתית ולא זיוף!  אבל ואבל אולי חלק מייעודי זה לחיות בתחושה הזו? ששמו את נשמתי מבוגרת מדי ואדישה להבלי העולם.   אולי עלי לנסות למצוא משמעות רחבה יותר בחיי ממגש בורקסים קטנים, גבינה מלוחה וכוס קפה מחומם בחתימת היום?

 

 

נכתב על ידי , 20/12/2014 15:01  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על הכאב במילותיהם של סופרים


 

יש כאב במילותיהם של סופרים כשהם מדברים על כתיבה. לפעמים הם אומרים שכתיבה היא הדרך שלהם להישאר שפויים,  הדרך שלהם להיות נוכחים. לחיות.  מדוע  האמירות האלה כואבות? שתי סיבות: ראשית, כי יש בהן אמת. ושנית, כי יש בהן אמת חלקית . האמת באמירה מתיישבת עם האמונה היהודית : בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות, פרק ה).  העולם נברא בדיבור והוא תוצאה של דיבור והוא, אולי, אף ניתן להיתרגם חזרה לדיבור (לא הדיבור המוכר לנו - צורה אחרת, גבוהה).    אבל זה  השורש, הסיבה.  התוצאה היא החיים, כמו שכולנו יודעים, שאינם דיבור. החיים הם בשר ודם, כעס ודמעות, שמחה ובנאליות.  בדרך, בין מאמרות לבין החיים, עומדת האהבה. גם הצהרה זו מתיישבת עם האמונה;  העולם נברא אמנם בעשרה מאמרות אבל הוא קודם נברא בחסד.   המקום, החלל  שאפשר את הדיבור, נבע מאהבה . העולם לא נברא ונשכח – העולם נברא ונאהב. האנשים הם תוצאה של אותיות  ומאמרות, כן, ובכך הספרות והשירה הן למעלה מאמנויות אחרות כיוון שבהן יש נטף ממעשה הבריאה עצמו.  אבל הוא מעשה חסר.  מה הוא חסר? קשר חי ומתחדש בין הכותב לנכתבים.  מי שמתחקה רק אחר עשרה מאמרות, חי את הכוח שביצירה, את הכוח שבמילים ובאותיות להחיות, אולי אף מסתנוור מזה,  אבל לא רואה את הבריאה כמות שהיא;  הוא רואה את החידוש החד פעמי בכתיבה אבל לא את ההתחדשות הנמשכת באהבה.

אם נחזור למסכת אבות, עשרה מאמרות יצרו מרחק שנחצה מאוחר יותר על ידי עשרת הדברות. בספור יציאת מצרים, עשר דברות שברו את הנתק בין הבורא לנבראים.   הדיבור דורש דיאלוג ואילו מאמרות לא. לכן עשר מאמרות הן מעשה שנמצא מחוץ לזמן ולמקום, מעשה שמשויך לבורא.  הדיבור הוא מוסרי שכן הוא מערב את האדם, פניו ואת אנושיותו. ובכך, את החידוש בקיומו השברירי על גרגר האבק  שנקרא 'ארץ'.

האדם הכותב הוא בורא נכה. הוא לא מסוגל לדבר עם ברואיו ולכן, לא מסוגל להיפגש ולאהוב אותם.  אין קשר סיבתי בין הכתיבה למוסר. ישנה ציפייה מוסרית, שכן הוספת חיים יש בה תמיד ממד של מוסריות, אך הציפייה הזו נכזבת.    האנשים, גחמותיהם, חולשותיהם, טעויותיהם ותענוגם, מוסתרים מהסופר על ידי רשתות המילים.   הוא מטייל במרחב הלשוני ורואה את ההיתכנות מבלי לממשה.   כמו אב עקר,  שחוזה במות אלו שבן רגע נתן להם אפשרות לחיים.  הוא רואה את הבריאה  כ-אילו היה אל:  הצופן הלשוני שטמון באותיות ובצירופיהן, העוצמה שבחירותו לבחור מה ואיך לכתוב. בכל זה ישנו  אושר סמוי המאפשר לו להמשיך; כל מעשה, גם מעשה הכתיבה, לא נמשך בלא סיבה.  אבל האהבה השוררת מאחורי בריאת העולם האמיתי מושגת דווקא בשתיקה, בפריצת המרחב הלשוני. ולכן אומר דוד המלך  בתהלים ס"ה: "לך דומיה תהילה".  

 מכל האמנויות הכתיבה היא המכריתה והמסוכנת מבחינה מוסרית. כותב  טוטאלי תלוי במילים, הן הקשר האמין שלו למציאות; מתוך הבזק של אשליה הוא רואה את ברואיו חיים, הוא מסוגל להאמין בזאת בעצמו. ולכן כתיבתו עובדת על מערך הנפש של הקורא.  אבל, אחרי שהרגע פג הוא נכזב וזקוק לעוד יצירה , עוד אשליית חיים.  ועוד מיסוך מהם.   המציאות חדלה מלהגיע אליו אלא מסוננת, הודפת אורכי גל מסוימים ומותירה לאחרים לעבור.   למרות שהסופר אוחז במעשה הבריאה אין הוא אלא אדם.  שלא כמו האל הוא בריאה המאולצת אל תוך הזמן,  אל תוך יצירתו של בורא העולם, המביט בו באהבה ובת צחוק.  לרגעים, נתן לומר, בתחושת הזדהות .

ישנו כאב במילותיהם של סופרים כשהם מדברים על כתיבה.  דרך הקורא , אנושיותו,  נקרית האפשרות להקלה מכאב זה והאהבה, בהבזק השתלמות, משכתבת את השלמות שקפאה ביצירה. 

 

נכתב על ידי , 14/12/2014 22:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





55,401
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ