חוויות חשקניות והאצת הדופק

מהימים האלה שמתחשק לי להיות לא קיימת - אבל לא בקטע רע, אפשר לומר כזה משפט לא בקטע רע?  בקטע של אגו כנראה, כי להיות 'לא קיים' זה נאמר על אלוהים. אולי התחלתי לקנא באלוהים - זו סוג של התקדמות, למצוא את עצמי במשפטים שניטשה מתריס בספריו.  זה אומר שיש לי  "עין רעה", אותו מונח מפחיד ששמעתי אצל הרב,  אנשים בעלי אגו מוגזם שרוצים יותר משמגיע להם (דוגמאות: ישו וניטשה).  

לפני יומיים אמרתי לידיד בטלפון שאני מגדירה את עצמי אגנוסטית עם פיקסל אמונה.  ואז הוא אמר שאמונה דתית זו סוג של פגיעה מוחית - אולי הצדק אתו.  אז התחלתי לחשוב שאותו פיקסל, מה שלא אומר, צופן בתוכו המון כעס. אני חושבת שאגו בצורתו המוגזמת הופך לכעס וכעס יכול להוביל לאמונה.   אדם כועס כשמבין את הפער בין המצוי לרצוי, פער שהוא סוג של גיהינום עלי אדמות.  אדם סובל בעולם מפני שהוא רואה ומרגיש יותר משהוא מסוגל להבין, יותר משהוא מסוגל לשייך לעצמו ולשנות. הוא רואה את העולם הרחב, אדיש ושקט, ומתמלא כעס. אל מי הכעס הזה מופנה? גבר כועס על כל הנשים שלא יוכל לשכב אתן, מופנה למילים ומעשים. אצל אישה הוא מופנה פנימה, פעמים רבות בדומייה, בהרכנת ראש ובקניית נעליים.  בכל מקרה הקשר בין אמונה לכעס ברור לי עכשיו יותר.  וכמו תמיד, אין עם מי לדבר. החיים הם פחות או יותר שקר אבל ככה, בדיוק, אנחנו רוצים אותם. 

כרגע קוראת: 

# יוליסס, ג'יימס ג'ויס כרך א.  בתרגום יעל רנן.  בינתיים: מוזר מעניין וזורם

# כתבי זיגמונד פרויד חלק 5, פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, עתידה של אשליה. ועוד שני מאמרים עם שמות ארוכים.   אני יותר אוהבת את הכרך הזה מאחרים כי דווקא בענייני מין ומיניות פרויד פחות מעניין לי. או שהחדושים שלו הוטמעו בתרבות, או שהמקורות היהודיים פשוט יותר מעניניים ומקוריים בכל הנוגע לנושאים האלו. אני נוטה לחשוב כך.  

# ליקוטי מוהר"ו, רב נחמן מברסלב.  לומדת בתיווך הרצאות של הרב שלי.  סתם לדוגמא, הבנאדם הזה כבר בשנת 1800 אפיין בדיוק מבהיל את הקשר בין אהבה ליראה בין גברים לנשים.  מעניין אם פרויד הכיר אותו?

# Room, Emma Donoghue  רומן אמריקאי שיצא בשנת 2011 בערך.  מתאר בגוף ראשון ילד שחי עם אמו בחדר, ואט אט מתברר כי אמו נחטפה.  מתכתב עם כמה פרשיות די מזעזעות שצצו בחדשות בארה"ב על תופעה של פשעי מין.  

# קטלוג איקיאה למדפיות וספריות.  בינתיים מענין, תמונות צבעוניות מאוד 

המקום הכי עצוב שהייתי בו היה ניו יורק. לפני שנתיים הגעתי לשם, אחרי שבועיים על יד פילדלפיה אצל קרובי משפחה שגרו בפרבר בבית ענקי מעץ, שלא הפסיקו להאכיל אותי .

 אנשים לא הביטו זה בזה בעיניים, אני זוכרת, כולם הלכו מהר מדי. חשבתי, אולי האדם הזה יתעכב להביט לי בעיניים?  זה לא קרה.  לפעמים גברים סרקו אותי במהירות, אבל הם לא העלו את המבט מהכתף. זה היה עולה להם בזמן וזמן הוא משאב יקר בעיר.  אני זוכרת שהרגשתי ביומיים הראשונים בניו יורק שאני לא רוצה לצאת.  הדירה עמדה בשכונת גרינג' וילג' והמארחת שלי, גברת ק' , הייתה צריכה לדרבן אותי החוצה, לפתות בסיפורים על מוזיאונים ובתי קפה. הצצתי מהחלון וקפאתי.   כשאזרתי אומץ תקף אותי פחד, הלכתי את הצעדים הראשונים לאט,  פחדתי להיות פגיעה לכל מה שרע . עד שהגעתי לחנות אימתנית לדיסקים, קניתי את בוב דילן ואת קאט סטיבנס והמוסיקה הגנה עלי מהכל. מסביב המשכתי לראות פסי עצב ופסי שמחה, לא היה זמן להפריד אותם אלו מאלו.

החוויה הניו יורקית שלי קרתה סוף סוף כשעליתי לאוטובוס בשדירה הרביעית (פחדתי לנסוע בתחתית) ובאחת התחנות עלה מוסיקאי, מלחין, שנעל מגפי גומי גבוהות וחבש מגבעת. המגפיים שמשו תיק ובו הוא אחסן את הכבודה היקרה - תווים, ארנק ונייד.  הצלחתי בקושי לצלם אותו במצלמה שסחבתי, קאנון דיגיטאלית, מידיד שהשאיל אותה בישראל.  היה לאיש שפם גדול, משוך בשמן,  ובקיצור, הוא נראה כמו משהו שהגיח משנות ה-70.  אחרי המפגש עם האיש העיר נפתחה.  המוגזמות עדיין איימה עלי, אבל החירות...החירות העיקרית בניו יורק היא החירות להתרחק.  ולכן פחדתי מהעיר, היא איימה על הגרעין הפנימי.   כשהמלחין המשופם ירד חמש תחנות אחר כך, בדיוק איפה שירדתי, לא היה לי תירוץ לפנות אליו. הלכנו בכיוונים מנוגדים.

אני זוכרת במיוחד את הבניין של הוצאת   random house  בשדרה החמישית, כשעשיתי טיול מוזיאונים.  חשבתי, זה הטופ של הטופ עבור סופרים. אבל מאוחר יותר כשקראתי בשניים או שלושה ספרים שקניתי, הכותבים האמריקנים הידועים בזמננו,  חשתי מרומה.  כולם הוציאו ב random house  והכתיבה שלהם הייתה לא משהו, אז מה שווה הבניין?  חזרתי לשם, הפעם הבטתי בו בדרך אחרת. בהתרסה . כבר לא הרגשתי מנוצחת, הבנתי משהו;  אפילו ניו יורק לא תוכל לשבור אותו.  זה יישאר אתי,  אפילו אסע לשולי שביל החלב.

ב"ניו יורקר" שקניתי בדוכן, נתקלתי ברשימה של אליזבת וורצל , זו שחברה את הספר prozac nation בשנת 1994.  הכותרת הייתה  one night stand of a life.  מזל, חשבתי, שאני לא אליזבת.  מזל שאני לא האנה מ"בנות", לא אחת מהצעירות היהודיות הנבונות, המהירות מדי, שהלכו לאונ' עילית בארצות הברית. שחוצות רגשות מבלי להתעכב עליהם.    

ביום האחרון לטיול נסעתי לאמפייר סטייט בלדינג.  הוא היה סגור למבקרים אז עליתי לבניין מוטורולה, בניין אפור שנראה קצת מרושל, והרי אין דבר אהוב עלי מאזורים מרושלים.  עליתי גבוה מספיק , עמדתי שם  ונזכרתי בירושלים.  זה היה טיול סוף התואר, ארבע שנים עברו עלי בבירה.  עמק המצלבה בשעה שש אחה"צ, היער הקטן בשולי גבעת רם... חשבתי על שכונת בעיר .. קדחתי ממחשבות. חץ געגעים פלח לי את הלב.  למטה, ראיתי כובע רחב שוליים על ראש מהיר, שני קצוות שפם נמתחו מצדיו – המלחין!  חייכתי וירדו לי דמעות.  כשעזבתי את העיר ידעתי שלא אחזור.