חוויות חשקניות והאצת הדופק

אני זוכרת שרק התחלתי להכיר את בוב דילן, שקראתי את ה"כרוניקות", איך המילים שלו ניתצו אותי.   כל מילה הייתה כתובת וחשבתי שאם אלך לכל המקומות, משהו מדהים יקרה.  איך הלב מיהר בלילות שישבתי בחדר הירושלמי וקראתי, איך קיוויתי שנתקלתי באמן מספיק טוטאלי שיסיט אותי ממה שקרה. איך רציתי להיות בדיוק האדם הזה עד שכעסתי ממש על שאני אני.  והתחושה הזו, שנצתת בלב כל מי שצורך את  המוסיקה, כלומר את המילים, את המילים שלו לעצמו, התחושה כזו מנוולת ובוגדנית שאני לא מוכנה להקשיב לחלילן מהמלין הזה. לקח לי כמה שנים להבין שזה, הראש של דילן, לא מקום לאנשים אחרים. הוא רוצה להשתמש בהתלהבות של אנשים, בהבנה שלהם, כדי להבין ולהלהיב את עצמו - ואז, להיות חופשי . מדובר במשחק סכום אפס.  אט אט השירים שלו אבדו את התחושה המסנוורת של המשורר שרץ על הזמן.    היום אני מכבדת את היוצר הזה, לדיסקים יש מקום בקופסא בארון, אבל הוא כבר לא מתנגן אצלי. וכבר לא הזמר האהוב עלי. לא בגלל משהו שעשה מוסיקלית -מוסיקלית לכל יוצר החירות המלאה - זו הפרסונה שמשתקפת מבעד למילים ולשירים. האטימות משקפת אדם לא מוסרי. ולו היה אמן פחות גדול, לו היה פחות מפוצץ רוחניות וכשרון, זה גם היה שולי. 

אבל בגלל שהוא הוא,  הגובה העוצר נשימה, אדם שקבל כאלה מתנות חייב לדרוש מעצמו יותר, לפעול לא רק על צו החשק הרגעי שלו.  זהו החשק של הנער, אבל אדם מתבגר מנעוריו.   ואותו רצון שמתעורר בלב אוהביו, הרצון שיראה אותם, באופן שאמנים אחרים (כמו ליאונרד כהן או בונו או אפילו קורט קוביין) רואים, לא רואה במובן של מפגש ממשי אלא ברמת היחסים בין היוצר למאזין,  הרצון הזה נכזב אצל מי שמחפש בדילן מה שאיננו - אהבה, כנות ורצון.  

מהימים האלה שמתחשק לי להיות לא קיימת - אבל לא בקטע רע, אפשר לומר כזה משפט לא בקטע רע?  בקטע של אגו כנראה, כי להיות 'לא קיים' זה נאמר על אלוהים. אולי התחלתי לקנא באלוהים - זו סוג של התקדמות, למצוא את עצמי במשפטים שניטשה מתריס בספריו.  זה אומר שיש לי  "עין רעה", אותו מונח מפחיד ששמעתי אצל הרב,  אנשים בעלי אגו מוגזם שרוצים יותר משמגיע להם (דוגמאות: ישו וניטשה).  

לפני יומיים אמרתי לידיד בטלפון שאני מגדירה את עצמי אגנוסטית עם פיקסל אמונה.  ואז הוא אמר שאמונה דתית זו סוג של פגיעה מוחית - אולי הצדק אתו.  אז התחלתי לחשוב שאותו פיקסל, מה שלא אומר, צופן בתוכו המון כעס. אני חושבת שאגו בצורתו המוגזמת הופך לכעס וכעס יכול להוביל לאמונה.   אדם כועס כשמבין את הפער בין המצוי לרצוי, פער שהוא סוג של גיהינום עלי אדמות.  אדם סובל בעולם מפני שהוא רואה ומרגיש יותר משהוא מסוגל להבין, יותר משהוא מסוגל לשייך לעצמו ולשנות. הוא רואה את העולם הרחב, אדיש ושקט, ומתמלא כעס. אל מי הכעס הזה מופנה? גבר כועס על כל הנשים שלא יוכל לשכב אתן, מופנה למילים ומעשים. אצל אישה הוא מופנה פנימה, פעמים רבות בדומייה, בהרכנת ראש ובקניית נעליים.  בכל מקרה הקשר בין אמונה לכעס ברור לי עכשיו יותר.  וכמו תמיד, אין עם מי לדבר. החיים הם פחות או יותר שקר אבל ככה, בדיוק, אנחנו רוצים אותם. 

כרגע קוראת: 

# יוליסס, ג'יימס ג'ויס כרך א.  בתרגום יעל רנן.  בינתיים: מוזר מעניין וזורם

# כתבי זיגמונד פרויד חלק 5, פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, עתידה של אשליה. ועוד שני מאמרים עם שמות ארוכים.   אני יותר אוהבת את הכרך הזה מאחרים כי דווקא בענייני מין ומיניות פרויד פחות מעניין לי. או שהחדושים שלו הוטמעו בתרבות, או שהמקורות היהודיים פשוט יותר מעניניים ומקוריים בכל הנוגע לנושאים האלו. אני נוטה לחשוב כך.  

# ליקוטי מוהר"ו, רב נחמן מברסלב.  לומדת בתיווך הרצאות של הרב שלי.  סתם לדוגמא, הבנאדם הזה כבר בשנת 1800 אפיין בדיוק מבהיל את הקשר בין אהבה ליראה בין גברים לנשים.  מעניין אם פרויד הכיר אותו?

# Room, Emma Donoghue  רומן אמריקאי שיצא בשנת 2011 בערך.  מתאר בגוף ראשון ילד שחי עם אמו בחדר, ואט אט מתברר כי אמו נחטפה.  מתכתב עם כמה פרשיות די מזעזעות שצצו בחדשות בארה"ב על תופעה של פשעי מין.  

# קטלוג איקיאה למדפיות וספריות.  בינתיים מענין, תמונות צבעוניות מאוד