לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוויות חשקניות והאצת הדופק


כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

טיב האמונה


 

חשבתי על זה היום, פתאום, על טיב האמונה שלי בשם. מעבר או בהמשך למה שאני לומדת במדרשה עם הרבנים, מה טיב היחסים שלי עם הבורא?  פתאום חשבתי על זה, מבחינתי אהבת השם היא להבין אותו בצורה פנימית.  לנסות להשתמש בכליה של החסידות, גם של המשנה והשולחן ערוך (שעסוקים במעשים ומצוות וטעמים וכו) לתכלית של הבנת השם. גם הבנה שאין לה תכלית של מעשים (אבל כמובן צריכה להתבטא בהם).  החסידות נתנה לנו כלים להבין את הנפש שלנו יותר טוב.  שולחן ערוך, המשנה, נתן לנו כלים מעשיים איך לחיות, איך לחיות בצורה שהשם רצה. אבל בואו נניח שנייה למה שהשם רצה מבחינה מעשית, מה לגבי הבנה טרומית של מי הוא, ומתוך כך חיזוק טעמי המצוות והמעשים שמתפרטים לאורך שולחן ערוך? אני מתכוונת, להשתמש בתורתו לא רק כדי לעשות בשבילי, אלא להפוך את הכיוון ולהתחיל לשאול מי הוא?  להבין את התכלית, שהיא הסוף של המהלך, מתוך ההתחלה. להבין איפה החץ הולך לפגוע מתוך הבנת קואורדינאטות ההתחלה.  אנחנו מקבלים רשמים, לעשות זה וזה.  אנחנו מקבלים תוצאות. שבת האחרונה הייתי בירושלים, שמרנו שבת. אני יודעת מה עשיתי ואני יודעת מה ההשפעה שלה עלי, על האנשים מסביבי ובני משפחתי, ועל הציבור.  אני יכולה גם ללמוד את הטעמים הרוחניים שמאחורי כל מיני מצוות. טוב ויפה. אבל אני רוצה להבין את הרצון של השם גם מבחינתו, לא רק מבחינתי, כברייה. אבל איפה הראשית?  איפה המניעים של הקדוש ברוך הוא?  שבת זו רק דוגמא.  זה מתקיים בכל חוויה אנושית כללית, כמו חתונה למשל, המאפיינת את הציבור. 

 

עובדה שכיום אנשים שואלים את עצמם, לא רק מה אלא למה?  מה השם רוצה אנחנו רואים במציאות.  אבל למה?  את זה אנחנו לא רואים במציאות אלא בדמיון. שם אנחנו רואים טווח אפשריות שלא כולן מתממשות.   יש פה טעם לחשוב שמדובר בכפירה, כי איך אדם יכול לתהות על מצבו של הקדוש ברוך הוא? ובכל זאת, זה מה שמעסיק אותי, הרצון להתקרב לשם לא רק במעשיי, אלא גם בהבנה פנימית, הבנה בשתיקה, של טעם המעשים. מה טעם השבת במובנו העמוק יותר מבחינתו של השם?  מדוע השם רצה לדבר אתי ועם ישראל?  רק כי מבחינה מוסרית העולם היה בשל לקבל עול מצוות?  זה לא מספק אותי.  יש פה שני גורמים, אחד מובן ואחד נעלם. הגורם הנעלם הוא נותן התורה, המדבר. הגורם המוכר לי, כישראלית ויהודייה, הוא העם המקבל את התורה בשתיקה.  למדנו במדרשה דבר מרתק בשיעור האחרון;   בעתיד התורה אמורה להיות נאמרת על ידי העם למרגלות הר גריזים והר עיבל,  לא להנתן חד צדדית מלמעלה, כמו בספור יציאת מצרים וקבלת התורה מהר סיני.   האם לשם כך, שהתורה תאמר מלמטה על ידי העם, מהמקבלים לנותן, לבורא, נדרש חידוש, נדרש שנותן התורה יוכר ?  עצם זה שיש לי מחשובת כאלה אומר משהו, כבת לתקופה. זה אומר שהרעיון עשוי להבחן.  שיש פה משהו. מה? את זה הזמן יגיד. 

 

נכתב על ידי , 6/3/2015 01:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיחה עם מיכל רובנר


 

הקשבתי לשיחה בטלוויזיה עם מיכל רובנר בערוץ 23.  רובנר נחשבת לאמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם. לא אכתוב פה על עבודתה, מי שמעניין לו מוזמן לחפש.   הקשבתי מהופנטת לדבריה,  לחציית הגבולות של המחשבות. אמנים, במיוחד אמניות מבריקות, מפחידים אותי; מילדות זה כך.   חשבתי לעצמי שהיא אדם רוחני מאוד אז למה בעצם אני מנווטת את חיי, שמה את מבטחי, על פי ראיית הרבנים ולא על פי האמנים?  אולי זו שאלה תמימה אבל זה מה שחשבתי. ואז הבנתי מה חסר בראיון: שהיא לא שמה דגש מרכזי על מאבק לריבוי הטוב בעולם. בדרכה, אני מניחה שהיא כן חושבת שהיא עוסקת בזה.  אני לא מדברת על פוליטיקה עכשיו (מובן שכל האמנים בישראל שמאלנים).  היא אמרה, בין השורות, שאם היצירות שלה לא גרמו לאיזשהו רגש להתפתח בצופה כלפי הדמויות, או כלפי אנשים אחרים, לאיזושהי אכפתיות, אז אין שום דבר בעצם. היא הכירה בחשיבות ואמרה את זה בלחש. אבל לא הרגשתי שזה דבר מרכזי מספיק, ובהמשך השיחה הוא כוסה כמו אבן שטוחה בגרגירי חול, בדברים מעניינים או רלוונטיים יותר .   אני בכלל לא חושבת שזו אשמתה של מיכל רובנר, שזה כך.  זו אני שהבנתי שעולם האמנות ואנשי האמנות הם לא האנשים הנכונים בדיוק בגלל הניאנס הזה שכל כך קל לשכוח.   לכן אני מפחדת מאמנים ואמניות, כי הרוחניות שלהם חזקה והם מבריקים ומז'וריים וככל שאדם גבוה יותר מבחינה רוחנית כך הוא נתבע יותר מוסרית.  אז מה, אני לא יכולה לצרוך אמנות בלי לבוא בכל מיני תביעות? מה, אין חופש הדיבור?  כנראה שבפלנטה הקטנה שלי אין חופש מוחלט לדיבור. יש סייגים.  ואמנות שאני מרגישה שמנוולת אותי, שזו בד"כ אמנות נורא חזקה ונורא מפרקת (את הערכים שחשובים לי), אני לא אצרוך.  בסוף, המראיין שאל את האמנית אם היא מצטערת שלא נשאה מעולם ולא הביאה ילדים. הוא קרא לה בחצי חיוך נזירה.  "לא אממ....", השיבה האמנית.  " חשוב לי לומר שאני נזירה של אמנות אמנם, אבל עם פירצות."  המראיין חייך והראיון הסתיים. 

 

 

נכתב על ידי , 5/3/2015 15:21  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרצון לדבר


 

תובנה באה לי היום, באה לאט, דאתה, כמו ציפור מבוגר שרוצה ענף להשען עליו, לנוח, אולי לתמיד.   הבנתי שיש אנשים, נקרא להם מופנמים, ששדה הקרב בשבילם הוא הקבוצה.  בקרוב הם מרגישים טוב, מרגישים בטוחים ומכירים. הם אנשים מופנמים יותר כי הם רוצים להיות איפה שמוכר, שזה הבית, המעגל הקרוב המצומצם.  לעומתם יש אנשים, אלו הם המוחצנים שעל פי רוב מזיזים העולם, שעבורם שדה הקרב הוא הזולת הקרוב.  או לחילופין, הם עצמם. כלומר האני. ואלו, יחסים שלי עם עצמי ויחסיי עם השני הקרוב, אלו שני סוגי קשרים מהם האנשים הללו נמנעים. ולכן הם פועלים בשמחה בחוץ, בקבוצה או בחברה. אפילו כשהם נמצאים עם עוד אדם הם יכולים להתנהג כאילו הם בקבוצה, כי זו צורת התקשורת שבה נוח להם.  אבל כשהם נאלצים לתקשר בקרוב, באינטימי, שם הם נכנסים למלחמה. לשדה קרב.  והם תמיד אוספים תחמושת למקרה שייקלעו לקשר קרוב מדי, לסיטואציה קרובה עם עוד אדם, למשל ביחסים רומנטיים אישיים,  או עם עצמם, ואלו שני דברים מאוד קרובים כי היחסים הרומנטיים גם גורמים לנו ליחסים אישיים יותר עם עצמנו. והתחמושת נצברת ונצברת, והם כמעט תמיד משתדלים להרחיק מעליהם ולהמנע ממלחמה, אבל כשהמלחמה פורצת היא באמת אבודה. היא באמת קשה.  אני מאמינה שיש לכל אדם תקווה, אם הוא רוצה.  וגם האנשים הללו, שנלחמים בקרוב ושמחים ברחוק,  אם הם יצליחו לאהוב הם ישתחררו מהמלכודת הזו.  אלו כאמור  האנשים המוחצנים.  לגבי האנשים המופנמים, המסלול שעליהם לעשות הוא הפוך. עליהם להעמיק בעצמם ולהעמיק בזולת הקרוב ואז, אט אט, באינדוקציה , להמשיך מן הפרט לשני פרטים לשלושה פרטים...עד שהם מגיעים לקבוצה. הם צריכים ללמוד להתבונן בקבוצה גם כאוסף של פרטים, ולא רק ככלל שיש לו חוקים משלו. ולקבוצה יש כמובן חוקים משלה.  אבל הם צריכים ללמוד את החוקים האלה מתוך אהבתם או הבנתם כל אחד מן הפרטים הבודדים המרכיבים אותה.  הכרתי פעם אדם ששדה הקרב שלו היה הוא עצמו.  שדה הקרב הוא המקום בו נמצא המתח,  המקום בו נמצא יהבנו, תשוקתנו.  הוא הפך את כל העולם למן המשך שלו, כי זה היה הקונפליקט עמו הוא התמודד. הוא התרחק מעצמו והתקרב,  אפס את עצמו והאדיר, ועדיין לא מצא מנוח. כי איך אפשר להתרחק מעצמנו? זו סתירה פנימית.  אבל מתוך הסתירה הפנימית הזו, הבסיסית ביותר, מתוך סכסוך פנימי, נולד הצורך בדיבור. באחר.  ומתוך כך, גם נולד הצורך ביצירת עוד אחרים. וכך נוצרים החיים, במידה כלשהי, כך הם נפתחים;  הרצון לדבר. 

 

נכתב על ידי , 3/3/2015 01:09  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

56,146
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_someone אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _someone ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ