לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לשאוף לנשוף

כינוי: 

בת: 45



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

אני פשטידה? אני?!


איך באה לי בול ספקטור עם הטור שלה, ויי ויי. השבוע היא כותבת על ההתמודדות עם חברה רווקה מגניבה שמחפשת אהבה ואיך לכולם, גם לספקטור, איכשהו ברור שהחיים והצרכים של החברה הרווקה המגניבה שמחפשת אהבה יותר חשובים, מעניינים ומסעירים מהחיים ומהצרכים של ספקטור.

אני לא יודעת איך זה קורה, מרגע שאת נהיית רעיה ואם את הופכת, כמו שבועז כהן אמר פעם, בהתייחס לגפי אמיר, ל"פשטידה". איכשהו התקבעה תפיסה נורא משונה, לפיה להיות רווקה מזדיינת זה נורא מגניב, להיות אימא זה פשטידה. הקטע הבאמת מצחיק זה שאיכשהו אנחנו, האמהות, הפנמנו קצת את התפיסה הזאת שהפכנו ליצורים אפרוריים, ואנחנו באמת מרגישות הכרת תודה פתטית כשעוד מתייחסים אלינו, כי באמת, מה מגניב באישה עם כתמים של בטטה על חזית החולצה?

הנה, בשבוע שעבר הייתי במסיבת יום הולדת, והייתי נורא גאה בעצמי ששוחחתי עם מישהו על כל מיני נושאים בלי להזכיר כלל את העובדה שאני אימא, הצלחתי לנהל שיחה של רבע שעה בלי שטלולה בלבולה תעלה.

יכול להיות שאני פשטידה מאוהבת, אתם יודעים מה, אני באמת פשטידה מאוהבת. בשני התלתלים הג'ינג'יים הקטנים שעומדים בצידי הראש של טליה כאילו הייתה בן גוריון קטנטן יש לטעמי יותר יופי וקסם מאשר בכל הקפלה הסיסטינית. המבט המתלהב שלה כשהיא רואה את הסבים שלה בבוקר מקפיץ לי את מפלס האושר יותר מכל כדור אקסטזי שלקחתי אי פעם, אבל אני אמורה קצת להתבייש בזה. קצת להתלונן על קשיי האמהות, קצת להתבכיין, כי זה נורא לא מנומס לצעוק את השמחה שלך ברחובות.

לעומתי, שהפכתי לפשטידה מאוהבת, יש את ה"רווקות" כמיתוס של חיים מגניבים, הן שם, פרפרים קסומים שיוכלים לצאת ולבוא מתי שבא להן, ללבוש מה שהן רוצות כי הבטן שלהן לא נחרבה ואף אחד לא פולט על בגדי המשי המקסימים שלהן, והן גם פנויות לפלרטט עם המון גברים מסעירים. אה, שנייה, אם זכרוני אינו מטעני, אני הייתי כזאת עד לפני כמה שנים, ואני לא זוכרת את זה כתקופה כה קסומה. בעצם, עד היום אני סוחבת איתי מהתקופה המדהימה הזאת את הפרוזאק שאני צריכה לקחת כי מרוב מגניבות חירבתי לעצמי את המוח. והגברים, אוי, הגברים... אה, שוב המיתוס השתלט עליי, כי אני זוכרת שהגברים המקסימים היו ברובם כאלה שאם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, הייתי בורחת מהם במהירות האור במקום לחשוב שכל אחד מהם יוביל אותי אל הגאולה. אבל היי, אז באמת הייתי מעניינת, מסעירה ממש.

 היה דיסקו. כן, היה דיסקו!

 

אני מניחה שזה מס שצריך לשלם על שביעות רצון, האמונה שאם טוב, אז אני בטח משעממת, ובטח ובטח שקועה ומקובעת לגמרי בגיגית קטנה ומלאה בדייסת סולת. 

כי באמת, להזדיין במשך שנים עם גברים שעושים לך רע, זה לא מקובע, מה פתאום? זה סקסי, זה מגניב, זה מרתק! ללמוד מה זה חמלה, מה זו אהבה, מה זו היכולת להתפעל, כמה אפשר לתת בלי להרגיש שאני גורעת מעצמי, לא, זה משעמם, זה פשטידה.

 

ויש עוד בעיה עם אנשים שמחים, הם מאבדים את הציניות והמרירות. הרי גם להיות צינית ומרירה זה נורא מגניב ולא משעמם בכלל. זה גם מעניק שיריון עבה כזה שאפשר להתחבא מאחוריו. אני יודעת לעשות את זה, אני מעולה בציניות ובמרירות. אבל לפני לא הרבה זמן הבנתי שיש לנו כאן סיבוב אחד, כל עוד לא הוכח אחרת, ונורא חבל לחיות אותו מתוך ריחוק קריר, כאילו הכול כבר קרה וידוע. אוי לו למי שלא חי את חייו כאילו הוא המציא את הגלגל. אוי לאם שלא חושבת שהיא ממציאה את האמהות בכל רגע נתון, אוי לילד שאמא שלו לא חשה צורך בלתי פוסק לשורר את שבחיו בכל הזדמנות שיש לה.

 

 

 

נכתב על ידי , 1/8/2008 22:04  
111 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמלש ב-11/8/2008 08:33



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריאלה רביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריאלה רביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ