לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לשאוף לנשוף

כינוי:  Xanty72

בת: 47



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2004    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2004

תזיזי ת'ישבן תנענעי ת'תחת


(הכותרת מוקדשת לאימייל, שבכלל לא שוביניסט, רק טורח לקרוא לפקידת הבנק "כונפה" באוטומט)


אתמול הלכתי למסיבה, אחרי שנים שנימה שלא התמסבתי בהן. מסיבת טראנס אמרו. בחיי, עבר כל-כך הרבה זמן שאפילו הנוסטלגיה כמעט מתה לי.


בבוקר הלכתי לקנות בגדים עם הצ'ופ, שטען שכבר אי אפשר להסתובב אתי ברחובות איך שאני מתלבשת, אז בפיקוחו הצמוד קניתי חצאית, שני זוגות מכנסיים, אחד מהם בגזרה נמוכה (מישהו יכול להסביר לי איך אפשר לשבת אתם בלי שיראו לי את החוטיני? זה אפשרי?) ונעלי בובה עם סוליה ע-נ-ק-י-ת, אני נראת אתן כמו over-sized power puff girl, אבל הוא טוען שזה מחמיא אותי הרבה, ונו, הוא טיפוס אומנותי, מי אני שאתווכח?


אז למסיבה לבשתי את בגדיי החדשים, שכל-כך שונים מהסגנון הרגיל שלי שגרמו לי להרגיש מחופשת, ושעטתי בנעליים העצומות למסעדה ההודית הסודית (תמוה העניין הזה, אנשים שכמהים לטאלי אחרי שהם חוזרים מהודו). כבר מלמטה שמעתי את הבאסים פועמים בעוז, ופתאום התחילה לי ההתרגשות בבטן – מעין תחושה של חזרה הביתה.


עליתי, קניתי רדבול וודקה, שזה הדבר החוקי הכי קרוב לאקסטזי, ועמדתי בצד, כדי להתרגל שוב לצלילים האלה, שהשתנו מאז שאני הייתי חלק מאומת הטראנס. היו שם בערך מאה אנשים, ראסטות, קעקועים, לונגים, נשמתי נשימה עמוקה, והתחלתי לרקוד. למרבה הפלא, הגוף זכר הכל, כל התנועות, השחרור, הכל חזר. הכתפיים נפלו קדימה, הרגליים מצאו את הקצב הנכון, וכאילו מעולם לא עזבתי. ניסיתי למלמל לעצמי, "אריאלה, אל תגזימי, בנים לא מתחילים עם בנות קרחניסטיות מדי", אבל כבר הייתי בתוך זה, ובמשך זמן מה הרגשתי הכי בנוח בעולם.


אבל אז התחילה הדלקת הכרונית בכתף שמאל לפעום (כן כן, פעם התעמלתי במכון כושר מספיק זמן ומספיק ברצינות כדי לפתח דלקת כרונית בכתף, אני, לא יאמן...) ונאלצתי לתת ליד לנוח, הלכתי טיפה הצידה, והאנתרופולוגית התעוררה. זה אף פעם לא באמת היה הבית שלי. תמיד הייתי משכילה מדי, לא מספיק רוחנית, וצינית מכדי להשתייך באמת. משפטי שאנטי עושים לי חשק לחטט באף מתוך שעמום, והעדריות ההודית עושה לי חשק להקיא. מצד שני, הם באמת נעימים יותר מאנשי הדאנס, למרות שלבושים הרבה פחות טוב. חזרתי לרקוד לפני שהאנתרופולוגית תחרב לי את השמחה, ואז התחיל אתי איזה עולל זעיק בן 23, שבשיא הרצינות אמר לי, "תשמעי, החיים נועדו כדי להגשים חלומות", וגם, "מה זה גיל? גיל זה רק מספר", ואני רציתי להגיד לו, "ילד, את זה תגיד לשחלות שלי".


בפעם הבאה אני לא יוצאת לרקוד בלי כימיקלים. יש גבול לשטויות שאני יכולה לסבול כשאני בהכרה מלאה.


  

נכתב על ידי Xanty72 , 6/3/2004 16:34   בקטגוריות בכלל לא מושלמת  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הבורגני ב-10/3/2004 16:23



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לXanty72 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Xanty72 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ