לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לשאוף לנשוף

כינוי: 

בת: 45



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2009

הצועני אשם


ביום שבת שידרו (בשידור חוזר, מתי תגיע העונה הבאה, מתי?) פרק של האוס. בפרק הזה מגיע נער חולה לבית החולים, וכרגיל, אחרי שהם כמעט הורגים אותו, האוס ואנשי צוותו מצילים את מה שנשאר מהנער המסכן. זה פרק שאני מחבבת במיוחד. הנער הוא בחור מאוד מבריק ממשפחה צוענית - סקרן, למדן ובעל פוטנציאל אדיר - אבל כשד"ר פורמן מספר לו שמצא עבורו משרה שהוא יוכל לממש בה את עצמו הנער מוותר, כי ההורים שלו רוצים אותו לידם, והם יותר חשובים לו ממימוש עצמי.

זאת בחירה שנראית מאוד מוזרה כיום, די ברור לנו שמימוש עצמי זה ערך נעלה. גם אני התקוממתי כשכך הוא בחר, אבל האמת היא שאחרי רפלקס ההתקוממות נזכרתי שאני בעצם מבינה על מה הוא מדבר. לא במובן המימוש העצמי, אלא במובן המשפחתיות. אני מניחה שסגנון החיים שלי גורם ליותר להרמת אי אלו גבות, פעם אפילו ירדו עליי בגלל זה, בטענה (הנכונה, נו, מה אני אעשה?) שאני ילדותית ומפונקת, אבל האמת היא שמעבר לטענה (הנכונה, נו, מה אני אעשה) שאני ילדותית ומפונקת, הבחירה הזאת מבחינתי היא הבחירה הטובה ביותר שיש. לא שלא התנסיתי בחיים לבד, חייתי שש שנים לבד, ועוד שנה עם בן זוג, ואני יכולה לומר בריש גלי ובאופן חד משמעי שאלה היו השנים הקשות ביותר בחיי הבוגרים. בחיפה השתגעתי, בתל אביב התחרפנתי, בקהיר נגנב לי המוח, כשגרתי עם עזי באור הנר כחכחתי ללא הרף, כחכוח שנעלם ברגע שהוא עזב אותי.

קצת מביך להודות שאני זקוקה למשפחה סביבי, אבל מהו בלוג אם לא מקום לספר בו דברים מביכים? אני צריכה שיהיה לי למי להגיד בוקר טוב ולילה טוב. אני אוהבת לעמוד לבשל לצד אמא שלי, אני אוהבת לאכול עם כולם, ואני אוהבת לשבת בערב במרפסת עם אבא שלי ולשוחח. 

ברור שלא הכול קצפת, נו,  לפעמים מעצבן אותי שצריך לשאת בעול תחזוקת הבית יחד עם אמא שלי, או כשאחרי האוכל שטיפת הכלים אורכת שעה שבה, לו הייתי גרה לבד, הייתי יכולה לישון. אבל החיכוך היומיומי הזה, גם כשמתעצבנים וצועקים, וזה קורה לא מעט במשפחה של חמומי מוח, טוב לי.

כשרק עברתי לכאן, לפני עשר שנים, התוכנית הייתה שאתאושש מהדיכאון שהייתי שרויה בו אז ואחזור לחיי, אבל פשוט לא מצאתי סיבה לעשות את זה. נכון, הריחוק מהעיר הגדולה קצת מבאס, וקצת מבאס שכל ביקור בתל אביב הוא אירוע, אבל לעת עתה, החסרונות האלה די מתגמדים לעומת שלוות הנפש, גם הכלכלית, שהחיים כאן מספקים לי.

וכל זה לא עומד בסתירה לזה שיש המון דברים שאני מאוד אוהבת לעשות לבד - נגיד, לאכול במסעדות, ללכת לסרטים, לטוס לחו"ל (לזה אני הכי מתגעגעת, מכל פעילויות הלבד שלי, לטוס לחו"ל לבד ולהסתובב לאיטי במוזיאון עם מכשיר שמסביר הכול, בלי להתאים את עצמי לקצב של אף אחד)

 

והמלצה קטנה, כי לגמרי בלי אי אפשר: ריקי כהן פתחה אתר נורא מעניין, שבו אמהות מפרטות את סדר היום שלהן. לשמחתי היא ביקשה ממני להשתתף, את התוצאה אפשר לקרוא כאן,

http://www.momjob.co.il/

 

יש כאן גם עונג מציצני, וגם הכרה בכל העבודות השקופות שהן חלק בלתי נפרד מהאמהות, מאוד שווה לבקר.

 

נכתב על ידי , 1/7/2009 23:40  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרמיט ב-7/7/2009 14:36



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריאלה רביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריאלה רביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ