לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

בת: 42



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

הבית הזה מלא אנשים חולים!


כרגע המצב כזה: אמא שלי מצוננת ממש, טליה מנוזלת, לאבא שלי יש חלושס, להללי יש נזלת ירוקה ולי כואב הגרון. ממש חופשת חנוכה למופת. 

 

כמו כן, פגשתי את הבחור שהייתי מאוהבת בו כל התיכון, והחדשות המסעירות הן שגם היום, בגיל 43, אני עדיין שקופה בעיניו. זובי. 

 

די לקיפוח! ולסופגניות!

 

נכתב על ידי , 21/12/2014 23:58  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של *צופה מהצד* ב-22/12/2014 08:30
 



סיפור עם מוסר השכל שאתם תסיקו לבד


במשך חודשים הייתה לי יבלת כואבת ממש בכף הרגל, בכרית כף הרגל. כזאת שמרגישים בכל צעד. לאט לאט התרגלתי לקיומו של הכאב כחלק מחיי, דורכת, כואב, דורכת, כואב, אלה החיים. בשלב מסוים התרגלתי להפעיל לחץ על היבלת, כדי להרגיש את הכאב, סוג של חיטוט בשן כואבת, אבל ברגל. 


אחרי דחיות רבות, קבעתי השבוע תור אצל ד"ר רונן הנחמד, שבמחי סכין גילוח העיף את היבלת מהרגל, נתן לי תרופה להמשך טיפול ושלח אותי לדרכי. מהקליניקה יצאתי בהליכה משוללת כאב. 


מסתבר שגם להיעדר כאב אחרי כאב כרוני צריך להתרגל. במקום כאבי פנטום, יש לי חוסר כאב פנטום. 


 


משל, נמשל? 

נכתב על ידי , 12/12/2014 20:11  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אריאלה ב-22/12/2014 00:10
 



בעיות קשות במערכת החינוך


לפני כמה ימים טליונת הייתה עצובה. טליונת היא ילדה מאוד דרמטית, כך שרגשות גדולים הם עניין שבשגרה אצלה, אבל עצב, עצב פשוט הוא די נדיר. ערכתי בירור, והתברר לי שהיא רבה עם ע' (אות בדויה) כי ע' הודיעה לה שהיא לא תהיה חברה שלה עד שטליה תתחיל לשמור כשרות. כיוון שטליה הייתה ממש מוטרדת מהדרישה הזאת, לא פרצתי בצחוק, וקצת העמקתי בשיחה. זו אותה ע' שבערך פעם בשבוע מסבירה לטליה שלטליה כן יש אבא, ושהיא לא מכירה אותו, והגרוע מכל: כשערכתי את מסיבת יום ההולדת של טליונת היא לא הפסיקה להסתובב סביבי ולהתחנף אליי. אני מתעבת ילדות חנפניות, הן מאוד חשודות בעיניי. 

מסתבר שע' גם מסיתה תלמידה נוספת נגד לולו, וזה כבר ממש מטריד אותי. לצערי, לולו ירשה ממני את חוסר האסרטיביות ואת הרצון לרצות, ואין מצב שהיא תגיד למפלצת שתלך לחפש מי ינענע אותה. מאז אני עם היד על הדופק, מבררת מדי יום מה קורה עם ההיא, אם זה יילך לכיוונים שלא נראים לי אני אפנה למחנכת. בינתיים אני חושבת שלולו צריכה ללמוד שיש גם ע' בעולם, וצריך להתמודד אתם. למרבה הצער, גם אי אפשר לתפוס אותה בסמטה אפלה ולאיים עליה, וחבל!

 

בעניין קצת יותר משמח: סיימתי את תעודת ההוראה שלי. אני מורה בכירה מוסמכת עד גיל 6. זה קצת מרגש אותי, כי זו הפעם השנייה שבה אני מצליחה לסיים משהו עד הסוף, די מקור לגאווה. עכשיו רק סטאז', שנה נוספת של לימודים במכללה, ויאללה, למקום שבו משלמים לגננות טוב יותר. 

נכתב על ידי , 10/12/2014 22:41  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-20/12/2014 22:03
 



כמיהות אסורות


סיימתי זה עתה לקרוא את "המקווה האחרון בסיביר". אני לא מתה על אשכול נבו, הוא מה שאלי ידידי קורא לו "פושלוסט" - רדידות שמתחזה לאיכות. כתיבה רכה, נעימה, לא מאתגרת ולא דורשת. בין ספרים כאלה וסתם ספרי מתח אני מעדיפה ספרי מתח, כי בהם לפחות היומרה לא מעיקה עליי, המשפטים המסוגננים יותר מדי, תחושת הטפיחה העצמית על השכם שעולה מבין השורות. 

מצד שני, זה הספר היחיד שהצלחתי לגמור לאחרונה. אני עייפה, נורא עייפה. כולם מספרים כמה קלים חייהן של מורות וגננות, כל החופשות האלה! אבל בסוף יום עבודה של שמונה שעות עם 35 ילדים שלכל אחד מהם צרכים שונים, אני ממש גמורה. התכוונתי לכתוב שבטח יותר מעייף לעבוד במשחטת עופות, אבל אני לא בטוחה שזה נכון, העופות לא בודקים גבולות כל הזמן...

אוי, סטיתי. אז כן, הספר, סיימתי אותו. במרכז הספר עומדות שתי אהבות, אחת של גיל צעיר מדי, והאחת לקראת סוף החיים, ובשתיהן אהבה גדולה, התאהבות. עכשיו כמהה לי הבטן. אף פעם לא הייתי במערכת יחסים של מאוהבות. אהבתי מאוד, אהבו אותי מאוד, אבל אף פעם לא חוויתי את השלב הפסיכי הזה שבו שני אנשים נכנסים לעולם שלהם וכלום לא מעניין אותם. הצד ההגיוני שלי אומר שאלה שטויות, הרי זה עובר, ובסוף נשארת המהות, וההתאהבות אינה מהותית, ועדיין, הנה עוד חוויה שבינתיים נשללה ממני. אני מרגישה קצת קיפוחי בגלל זה. כאילו, עכשיו, עם שתי ילדות ועבודה וחיים והכול, למי יש זמן לשטויות האלה? אני חייבת להחזיק את כל הכדורים באוויר, למקד את העיניים בכדור ושאר קלישאות, ואת זה להשאיר בצד, בשאיפה שקטה שכשיהיה לי זמן, יהיה מישהו לחוות את זה אתו.

 

הנה, גם ספרות בינונית יכולה להעיר דברים בנפש. בפעם הבאה שמישהו יזלזל בכוחה של אמנות, תזכרו כמה היא חזקה. 

 

נכתב על ידי , 6/12/2014 19:31  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-6/12/2014 21:54
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריאלה רביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריאלה רביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ