לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

בת: 43



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2015

ביי ביי רובין


זה היה רגע של עצב גדול, כשנודע לי שרובין ויליאימס מת. 

אהבתי אותו אהבת אמת. יש אמנים שאני מרגישה שכרוכים בחיי. ירמי קפלן, למשל. איכשהו תמיד שם בצמתים החשובים, באופן שהתאים לי, או בתור מישהו להתנגד לו, לא משנה. הוא שם.

רובין היה ברשימה הזאת. אני אפילו חושבת שבלי להתכוון, הוא עזר לי להחליט לחיות. בסיפור של ויל האנטינג. אהבתי אותו בסרטים המצחיקים, מן הסתם, אבל אהבתי אותו עוד יותר בסרטים הלא מצחיקים - פישר קינג, ללכת שבי אחריו, ויל האנטינג. מעבר לזה שהוא היה שחקן נדיר, היה ברור שמאחורי כל המצחיקנות הזאת, האיש יודע מה זה סבל.

אני חושבת שכל אדם מצחיק עם נטייה להרס עצמי מבין על מה אני מדברת. 

המוות שלו הוא גם תמרור אזהרה נגד היהירות - אני בסדר, הכול בסדר, החיים טובים. 

אני באמת בסדר, הכול בסדר, החיים טובים. אני מאוד מקפידה לא להתקרב לעומקים האלה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות שם. 

אבל אסור להיות יהירים, התהום שם. אני מאוד מקווה שלעולם לא אזכה לראות אותה שוב, אבל צריכה לזכור שהיא שם.

כל פעם שמישהו מתאבד, השאלה שעולה היא "למה הוא עשה את זה?" יש כאלה שמשאירים מכתב, יש כאלה שלא, אבל השאלה עצמה מטופשת. מי שהתאבד עשה זאת כי היה בדיכאון. כי הוא לא הצליח לראות תקווה. ככה פשוט. ויליאמס, ככל הנראה, לא הצליח הפעם להתרחק מהתהום.

זה נורא עצוב. הרי אם הייתי נכנעת לתהום, לא היו לי שתי ילדות, ולא הייתי גננת, ולא ולא ולא, ואולי, מי יודע, אולי פעם יתווספו לסיפוק האמהי והסיפוק המקצועי גם סיפוק של אהבה זוגית, העתיד מלא אפשרויות, התהום היא סוף.

אני לא יודעת מה יקרה בעתיד. סביר להניח שאני עוד אחווה רגעים מאוד עצובים, אלה החיים, יש בהם הרבה עצב, אבל אני מקווה שגם כשאהיה עצובה, אני תמיד אזכור שהעתיד מלא אפשרויות, התהום היא סוף.

ויליאמס לא הצליח לשכנע את עצמו שהעתיד מלא אפשרויות ובחר בתהום. 

 

מאז שהוא מת אני צופה מדי פעם בפעם בעבודות שלו. דווקא לויל האנטינג לא הגעתי. אתמול צפיתי בהופעת אורח מזהירה שלו ב-law and order svu, עונה 9 פרק 17, למורידים ביניכם. הדמות שם מזכירה את זאת שעשה בפישר קינג. גבר שאיבד הכול. אבל בעוד שבפישר קינג הוא ברח לשיגעון, כאן הוא בורח לנקמה. כמו תמיד, ההופעה שלו מדהימה, ועכשיו אני מרגישה קצת שאיבדתי חבר. כמה חבל שהוא לא הצליח לזכור שאם רצים מהר מהר מהר אפשר לדלג מעל התהום, ולראות מה מחכה מעבר. 

 

 

נכתב על ידי , 23/5/2015 07:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-23/5/2015 18:27
 



המקק שנמחק


לא מרגישים בשינוי. אנחנו הולכים לישון עם עצמנו ומתעוררים עם עצמנו. יום רודף יום ואנחנו אנחנו. הפחדים, הקטנוניות, חוסר הסבלנות, השקרים. אנחנו אנחנו, על כל היופי והכיעור. 

יום רודף יום, חודש רודף חודש, שנה רודפת שנה, ואנחנו רק אנחנו. 

 

לפני כמה שנים היה ג'וק ענק בביתי. בשירותים. הייתי צריכה לעשות פיפי. היה ג'וק ענק. בשירותים. לכן, בחוסר אלגנטיות מדהים התיישבתי לי בכיור של המטבחון והשתנתי שם. 

 

באותו לילה לא ישנתי בבית, בכל זאת, ג'וק. 

 

היום חזרנו מבילוי בתל אביב, יום הולדת לאלה של גדי ואורית. שתי הילדות נרדמנו במכונית. נכנסתי הביתה, כדי לסדר להן את המיטות ולמרגלות המדרגות חיכה לי ג'וק, כזה! גדול. באדישות הרמתי את הרגל ומעכתי אותו. 

 

יום רודף יום, חודש רודף חודש, שנה רודפת שנה, ופתאום אנחנו מבינים שאנחנו רק אנחנו, אבל אנחנו משתנים, בלי לשים לב אפילו. פתאום מה שהפחיד כבר לא מפחיד, ודברים חדשים מגיעים. 

נכתב על ידי , 15/5/2015 22:48  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שולה שמבדוי ב-16/5/2015 19:11
 



די עם זה


נשבעת לכם שיש לי חצי פוסט כתוב על פרשת מאי פטאל, המון מילים על האשמת הקורבן, תרבות אונס, מוסר כפול וכולי. אבל אין לי כוח לזה. פשוט אין לי כוח. דברים שכל כך ברורים לי וכל כך לא ברורים לכל כך הרבה אנשים ונשים. היא רצתה את זה, היא פלרטטה אתו, היא יפה מדי, היא נראית טוב מדי בבגד ים, כל זה מדכא אותי. יש לי שתי בנות. לזה אני מגדלת אותן. כבר היום אני מרגישה לא בנוח כשטליה רוקדת לעצמה ריקודי בטן, הריקודים האלה מיניים מדי, בוגרים מדי, אבל היא נהנית מזה, אז איך אני מתגברת על חוסר הנוחות שלי, בידיעה שאני זאת שלא בסדר כאן? וכשהילדים יתחילו להציק לה? וכשהיא תגיע לתיכון? ולצבא? מפחיד, מדכא. 

או שאולי זו סתם שביזות יום א'? 

 

נכתב על ידי , 9/5/2015 21:37  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-16/5/2015 12:20
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריאלה רביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריאלה רביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ