לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

בת: 42



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

שאגו בחורים כי נגמר


הגשתי היום את העבודה האחרונה לתעודת הגננות. מכירים את השלב הזה, שבו השאיפה היחידה היא לגמור עם זה, ושלום על ישראל? אז הייתי בדיוק שם. ב-14:20 סיימתי לעבור על זה, חפיף, התקלחתי, חפיף, ונסעתי להגיש, חפיף. 

זה לא אומר שגמרתי ללמוד, עוד יש לי סטאז', שאליו בחרתי לי כמנחה גננת מדהימה, שאני חושבת שארצה להיות כמוה כשאגדל, ותהיה לי הרבה יותר כזק מאשר בשנה שעברה, לא שזו חכמה, בשנה שעברה פשוט זרקו אותי למים והורו לי להסתדר. פייר? לא בא לי ליילל שזה לחא הוגן, אבל זה בדיו' מה שזה היה, אבל אני בת 43, וצריכה ללמוד שהחיים לא הוגנים. לא משנה, השנה יש עזרה, יש מערכת מאחוריי, ויש לי מוטיבציה לעשות את זה טוב כמו שהייתה לי בקשר למעט מאוד דברים, אז יהיה בסדר. 

עכשיו אני יכולה לשקוע בשלווה בשני פרקים של הווקינג דד, הרווחתי את זה ביושר. 

עוד בעיה היא שאני חושדת שלטליונת יש הפרעת קשב. המורה טוענת שאני סתם מגזימה, ושזה קושי נקודתי, אבל בשנה שעברה, כששאלתי אם הילדה פטפטנית היא לא הבינה על מה אני מדברת, ואני חשבתי לעצמי, "חכי חכי..." אני לא רוצה לתת לה תרופות, אולי ללמוד אסטרטגיות למידה, שהכנת שיעורי הבית לא תהיה כזה סיוט לכולם, והיא סובלת מהמצב, וגם אני, ולכולם יש המון עצות ואידיאולוגיות, טואני רק אמא לילדה שנורא רוצה לשבת יפה בשיעורים ולא מצליחה. אוריאל אומר שאין מה להילחץ מזה, וזה מוזר, כי בדרך כלל אני באמת לא מהנלחצים, אבל זאת בתי אהובתי, ווקשה לה. הלוואי שהייתי מצליחה להיות אמא טובה וסבלנית יותר. 

נכתב על ידי , 21/10/2014 00:03  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שולה שמבדוי ב-21/10/2014 21:26
 



סופה של תקופה


ללי ישנה לידי ונוחרת מעדנות. באמת מעדנות, לא כמו אחותה שנחרה כמו פיל עד הניתוח.

לפני שהיא נרדמה היא משמשה לי את השדיים במרץ, והופס, עברה לארץ השינה. 

אני נשארתי לחשוב על זה שכבר עבר שבוע מאז שהפסקתי להניק אותה.

די, משכתי עד גיל שנתיים כמעט, זה כבר באמת היה לא אלגנטי ואני יודעת שחייבים להפסיק.

אבל היום, במקלחת, כשבדקתי, ראיתי שזהו, נגמר החלב.

נשבר לי קצת הלב. 

גם טליונת ינקה עד שהייתה בת פסיק לשנתיים.

התחלתי לנסות להיכנס להריון כשהיא הייתה בת שלוש, ואחד הדברים הכי חזקים היו "לא סביר שאני לא אניק יותר."

שנתיים ניסיתי. שמונה תשובות שליליות. 

שני הריונות שנפלו ממש בהתחלה.

וכל הזמן שאלתי את עצמי, "מה, אני לא אניק אף אחד יותר?"

ואז זה קרה, הריתי, הכול היה בסדר.

אפילו נולדה תינוקת שמהרגע הראשון ידעה איך עושים הכול.

ולשתינו היה כיף עם זה.

אבל די, צריך להפסיק מתישהו.

אז הפסקתי.

וכשאני חושבת על זה, וחושבת על זה שאני לא אניק אף אחד יותר זה נורא מעציב אותי. 

אבל ככה מתבגרים. 

אוף. 

נכתב על ידי , 15/10/2014 22:17  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קואץ' ב-17/10/2014 15:57
 



לחיי הנצחונות שבדרך


"ביום שני אני הולכת לסקאזי." הודעתי לאמא שלי.

"ביום שני אני הולכת לסקאזי." הודעתי שוב לאמא שלי.

"אל תשכחי שביום שני אני הולכת לסקאזי." המשכתי לטרחן.

 

מה לי ולסקאזי? כשצפיתי בו ב"מחוברים" התגובה שלי אליו הייתה: דביל, דביל, איזה דביל, דושבאג, סליזבאג, דביל. ואז הוא היה עולה לעמדת התקלוט וזה היה מתחלף ל"פאק, כאן ועכשיו, הוא מדהים!" אין מה לעשות, יש מעט דברים יותר סקסיים מאדם שעושה מה שהוא הכי אוהב, ועושה את זה היטב.

 

כשראיתי שהוא יופיע כאן באשקלון, החיבה המוסלדת או הסלידה החיבתית שלי התעוררו, והחלטתי שאני חייבת לבוא לראות אותו. עד הערב, כמובן, שאז קיוויתי שהללי לא תירדם, ושיהיה לי תירוץ להישאר באזור הנוחות שלי, יחד עם הספר של דקלה, שבדיוק העליתי לטבלט ולא הצלחתי להניח מהיד. אבל הללי נרדמה, ואפילו טליה לא עשתה עניין כשאמרתי לה שאני יוצאת, אז לא הייתה ברירה. 

 

רציתי לראות אם נשאר משהו מהאישה חובבת המסיבות של פעם. החיוך שנמרח לי על הפנים כשהוא פתח במיקס של seven nation army הבהיר לי שכן, אבל מעל ומתחת לחיוך הדברים היו מבוהלים יותר. יותר מדי מחשבות - רק שאין כאן אנשים שאני מכירה מהתיכון. רק שאין כאן אנשים שאני מכירה באופן כללי. רק שאין כאן הורים של ילדים מהגן. 

 

גם הגוף שלי שכח לגמרי מה עושים. בהתחלה עמדתי עם ידיים בכיסים והזזתי קצת את התחת. אחר כך היד שלי טיפסה בעצבנות לתליון שלי ושאר הגוף סירב לזוז. כל הזמן הסתכלתי סביב בחשש, איך עושים את זה? איך הם רוקדים בכזאת שמחה? יכול להיות שגם אני ידעתי לרקוד ככה פעם? ואז... לאט לאט זה פשוט קרה. קודם הרגליים מצאו את הקצב שלהן, ואז הידיים יצאו מהכיסים, ופתאום הכול היה בסדר, שמח, משוחרר, ורקדתי, רקדתי כאילו אין סיכוי שמישהי שמכיר אותי יהיה שם, כאילו אני לא אישה בת 42 עם שתי ילדות ועבודה רצינית והמון דברים על הראש. זה התפוגג לרקע. פשוט רקדתי. 

 

אז אם מישהו רואה את סקאזי, שיגיד לו שהוא אמנם דביל, סליזבאג ודושבאג, אבל שאני מודה לה מעומק הלב שהוא אפשר לי במשך שעה לזכור כמה זה כיף. 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 15/10/2014 00:11  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ariela ב-15/10/2014 18:00
 



מתחיל לי הג'וק


אני אמורה להגיש את פרויקט הסיכום של תעודת הגננת ביום שני הבא. נשמע כאילו זה הרבה זמן, ברם אולם ולמעשה, יש לי את מחר ומחרתיים ואז את יום שישי. בעד זה שבשלישי אני לוקחת את טליה, אלה ואורית לתיאטרון (אולי עם עוד מבוגר אני אצליח לא להירדם כמו בכל הצגת ילדים) ברביעי אני לוקחת את הבנות פלוס המשפחה של אחי הבלונידיני לקיפצובה - כבר יש לו שני ילדים, זוכרות כשהוא רק התחתן? חמישי חופש, שישי קצר, שבת כולם בבית ובראשון אני עובדת עד 16:00.

כיוון שאני כל כך לחוצה על העבודה והיא ממש מעיקה עליי, הייתי היום יעילה להפליא: בדקתי אילו בגדי חורף יש בעליית הגג, סידרתי חלק גדול מעליית הגג, עשיתי שלוש כביסות, קיפלתי שלוש כביסות, מיינתי את מיליארדי לבני הלגו של טליה, הכנתי לבנות שניצלים שהן אכלו בפיקניק על הרצפה, הרכבנו את הרכבת שאריאלה של אלי נתנה לבנות במתנה, זעפתי על ללי שברח לה פיפי על הרצפה, סידרתי את כל קופסאות הפלסטיק, שתיתי המון קפה מתוך החלטה נחושה לגמור לשתות את הקפה ולשבת ללמוד!!! והנה, ישבתי ללמוד, ואני כותבת פוסט. בחיי שאני לא מבינה איך סיימתי תואר, כמעט תואר שני, והמחריד מכל: עבדתי בכתיבת עבודות סמינריוניות לאנשים אחרים. זה סיוט, סיוט.

לעומת זאת, כשאני כבר מצליחה לכתוב משהו שקשור לעבודה, אני פתאום נתקלת בעונג החשיבה והכתיבה שבעקבותיה. הפרויקט שלי הוא "טיפוח אמפתיה באמצעות סיפורי ילדים", מה, שמן הסתם, מחבר אותי ללימודי הספרות שלי, פתאום אני חוזרת למושגים כמו "הזרה" "הקול המספר", "פערים", ומבינה כמה זה חסר לי. גם לימודי החינוך היו מאוד מעניינים, ואיכשהו אני כל פעם מצליחה לשכוח שבבסיס, אני אדם לומד, עם כל הקיטורים, אני נהנית מזה. נראה, אולי אני אנסה לגמור את התואר בספרות, הרי חסר לי רק קורס אחד, ואז מתישהו אצא ללימודים נוספים, בתחום החינוך. 

 

עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לקרוא על חשיבות האיורים בספרות ילדים, אין ברירה. 

 

שבוע טוב! 

 

 

נכתב על ידי , 11/10/2014 22:36  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-13/10/2014 14:04
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריאלה רביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריאלה רביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ