לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

בת: 42



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2014


שככה יעזור לי האל הטוב, רוזה (רחל)  רבינוביץ לבית אוברבוך מעולם לא הייתה אישה יפה. אני יודעת שהנוהל המקובל הוא לעוף על כמה שהסבתות שלנו היו יפות בנעוריהן, אבל אין דרך אלגנטית לצאת מזה, סבתא רוזה לא הייתה יפה. בנעוריה היא הייתה ג'ינג'ית אדנותית, תכולת עיניים וגדולת אף, ככל שהזדקנה, השיער שלה התבהר, ומגיל מסוים היה לה בלונד פלטינה מהמם שכולן במספרה שאלו את עמי הספר איזה מספר היא עושה. "שום מספר!" סבתא הייתה נוזפת בעברית הגרועה שלה. "זה הצבע שלי!" 

אני הנכדה הבכורה של סבתא רוזה, ובמשך שנים רבות הייתי משוש חייה. כשרק נולדתי היא הייתה מגיעה מדי יום לבית הוריי לעשות לי אמבטיה, כי לא סמכה על אמא שלי שתעשה זאת כראוי. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שכשקרתה התאונה ההיא שבעקבותיה נאלצו לכרות לה את הרגל אני הוצאתי אותה מהדיכאון ונתתי לה סיבה לחיות. היא הייתה כה גאה שמעולם לא אפשרה לי לראות אותה בלי התותבת, או להרגיש את הרגל החסרה. כמו אישה שמורחת שחור בעיניים לפני שאהובה מתעורר, היא הקפידה ללבוש את התותבת לפני שהתעוררתי. 

היא הייתה סבתא טובה. בילדותי היה לנו מנהג: מדי יום כיפורים הייתי הולכת ברגל עד ביתה, והייתי מעבירה את החג אצלם. כשהייתי בת 11 יצאנו לשליחות והיא הכי התגעגעה אליי ביום הכיפורים. חודשיים שהיתי אצלם במהלך אותן שנתיים, ואלה היו חודשיים של חסד בתקופה קשה. 

כשחזרתי דברים השתנו. כבר הייתי בגיל ההתבגרות הנורא, וכבר היו עוד נכדים ותככים פנים משפחתיים וטינות עתיקות שהשפיעו גם עליי, ואולי זו התרחקות טבעית, לא יודעת. 

סבתא רוזה הייתה מאוד פעילה מבחינה חברתית, מנהיגה טבעית שאהבה לעשות, לארח, לבלות. תעודות ההערכה מהתאחדות עלי דרום אמריקה מעידות על כך. 

ואז היא התחילה לשכוח דברים, ולהיות אלימה, ולעשות שטויות, והיה ברור שמשהו פוגע במוח החד של האישה הזאת. את החבר הד"ר שהיה לי לפני 11 שנה היא עוד הכירה, וניצתה בה תקווה לנינים, אבל זה לא קרה, והמוח שלה המשיך לקרוס לתוך עצמו. 

"קחי אותי הביתה, לברנרדו!" אמרה פעם, כשעוד היה בה משהו מעצמה, לאמא שלי.

"הנה ברנרדו." ענתה אמא. 

"מי, הזקן הזה?"

 

אחר כך הגיעה ססיליה המסורה, בהתחלה היא הייתה איתה ועם סבא שלי, ואז סבא נפטר ונשארו שתיהן, וסבתא הלכה ונעלמה. ססיליה טיפלה בה יפה, היא הייתה מורחת לה לק, מספרת אותה, מחליפה לה במסירות, וסבתא המשיכה להעלם למקום שאין בו דבר ממנה. ידענו שאין שום סיכוי לשיפור, התקווה היחידה הייתה שתמות במיטה שלה, במקום שהיא מכירה, בטיפול האוהב של ססיליה. אבל גם החסד הזה לא נעשה איתה.

היא התחילה לשאוף אוכל לריאות, והרופאים נאלצו להתקין לה זונדה, וכיוון שאי אפשר לטפל בו יותר בבית, העבירו אותה למוסד סיעודי. כשאבא שלי חזר משם הוא היה הרוס. עכשיו היא שם, ססיליה כנראה תחזור לפיליפינים, ואני מנסה להבין למה, למה מגיע לאישה הגאה הזאת לגמור ככה, למה היא הגיעה לגיל 93 כשהיא כבר תשע שנים קליפה ריקה, מתי הסבל הזה ייגמר, ואין לי תשובות, רק צער. 

 

נכתב על ידי , 31/1/2014 22:26  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אחות ב-10/2/2014 06:03
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריאלה רביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריאלה רביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ