לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לשאוף לנשוף

כינוי: 

בת: 46



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2018    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2018

xanty is on the run


בשבוע שעבר מישהו אמר לי "שחררת את קסנטי עם סכין בין השיניים." זה עדיין מצחיק אותי. מי שמכיר את קסנטי יודע למה. מי שלא, לא נורא. 


אין הרבה ביטויים שאני מתעבת
יותר מאשר "לדייק את זה
  ". 


"צריך לדייק את הכתיבה."


"צריך לדייק את הרצונות."


"צריך לדייק את הכוס של האמא
שלך
." 


זה כל כך עילג ועלוב, אבל בימים האחרונים אני מגלה שאני מתדייקת לי יותר ויותר


 


כשהתחילה ההתעוררות חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה. ומה שחשבתי שאני רוצה זה בערך מה שהכרתי, בהתאמה למגבלות המציאות - אהבה, מונוגמיה, בלי מגורים משותפים, כי זה משהו שמעולם לא התאים לי, בלי להתאחד למשפחה אחת גדולה. יש לי משפחה משלי.


 


גם סוג הגברים שמוצא חן בעיניי מאוד ספציפי - מה שבאמת מדליק אותי זה המפגש עם ברק וכישרון (לא בטוח שיש לי מה לתרום שם, אבל היי, זה מה שעושה לי את זה, ואני חמודה, לפעמים זה מספיק) אבל
עכשיו זה לא לגמרי מספיק. רוצה עוד. 
אני רוצה בית רגשי, כי בלי זה אני קצת הולכת לאיבוד - מישהו שיהיה חשוב לי במיוחד ואני לו אבל שהבית יהיה מספיק מאוורר. מצד שני, אני קנאית מאוד, אז ללמוד להתמודד עם קנאה, או למצוא איזו נוסחה שתאפשר לי לתפקד.


אני רוצה גם לשחק במגרש משחקים מיני עם כל מיני חברים
חדשים וישנים. בתקופה האחרונה נפגשתי עם כמה אנשים נבחרים מהעבר ונדהמתי מהכיף והנינוחות שבזה, גם עם כמה חדשים, ושם הכיף בהתרגשות ובחידוש
. אני ממש לא רוצה לוותר על זה. ולא על זה. ולא על זה. בקיצור, אני בשלב האגוצנטרי שלי. בגיל 46. תמיד ידעתי שאני לייט בלומר, אבל זה באמת כבר שיא. כבוד. 


 




נכתב על ידי , 13/6/2018 16:05  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אריאלה ב-13/6/2018 20:19
 



תשע שנים בטוויטר


כיוון שמכבדת את מגבלת 140 התווים (140 אמרתי!) אני אנסה לסכם כאן.

כשהתחלתי לצייץ טליה הייתה בת שנה וחצי. 

עברתי עם רובכם את ההתלבטות אם להיכנס להריון שוב. 

את הקשיים בכניסה להריון שני - תשעה ניסיונות, עובר אחד שנפל, הללי אחת שנולדה. 

את ההחלטה לעבור הסבה מקצועית.

את הלימודים עצמם, על האינטנסיביות המטורפת שלהם. 

את תחילת העבודה כגננת (מישהו עוד זוכר כשאחמד היה אבא של שבת?)

את הניסיון להיות גננת טובה. 

את האמהות לשתי ילדות. 

את חיי היום יום.

את ההתעוררות.

את המעבר מצייצנית פלוצים לצייצנית סקס. 

 

את הגרעין הקשה הכרתי מגלגולי הרשת הקודמים שלי - מהמגירה לדיסק, הצ'ט של יואל, פורום בננות, ישראבלוג.

הרבה נוספו מאז. 

המון נוספו כעת כשהתחיל הקטע של הסקס, מצפה שהם יתפוגגו כשיראו שאני בעיקר מדברת. 

 

תודה שאתם קוראים ומגיבים ומדאמים. תודה על עצות ועל עניין. תודה על המון חיוכים, חשיפה לדעות חדשות, אישוש דעות ישנות ונזיפות כשצריך. תודה על מפגשים במציאות. תודה על סקסטינג סוער. תודה שאתם חושבים שאני מספיק מעניינת. 

 

עכשיו זדיינו. 

 

נכתב על ידי , 10/6/2018 20:07  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיקה ב-10/6/2018 21:05
 



על האומץ


היום דיברתי עם מ' על איזו כותבת. 


"אני לא אוהב אותה, היא פחדנית."


מאז השבוע שעבר אני חושבת המון על פחד ואומץ. זה קרה אחרי שהפסיכו אמרה שאני מאוד אמיצה. וכאן טליה הייתה אומרת, "אמא, אומץ זו מילה נרדפת לטיפשות." (הילדה שלי עד אחרון התלתלים שלה, כפרה עליה)


אני לא חושבת שאני אמיצה ואני לא אומרת את זה בשביל הליטוף בראש. 


 


המנגנון פשוט: קודם כל אני צריכה לדעת. יש אנשים שמעדיפים לא לדעת. מבחינתי אי ידיעה היא בלתי נסבלת (והנה אנחנו נפרדים לשלום מזוגיות במודל של don't ask don't tell, כוסומו) אחרי שאני יודעת, אני יכולה לפעול. לא לדעת זו לא אופציה, לא לפעול זו לא אופציה. זה אומץ? אין לי מושג, זו אני.


 


המקום שזה עולה בו הכי הרבה זו הבחירה שלי להקים את המשפחה הזאת. אבל האמת היא שללכת להיכנס להריון לבד דרש ממני הרבה פחות אומץ מאשר לחכות בסבלנות למישהו שיגיע. שנייה, בעצם זה לא אומץ, זו אמונה, והאמונה שלי בגורמים חיצוניים תמיד לוקה בחסר. ידעתי שיש לי תמיכה חזקה מהבית, ידעתי שאני עומדת להיות אמא די טובה, ידעתי שחלון ההזדמנויות מאוד מצומצם. כל זה התנקז להחלטה. 


 


גם השינוי המקצועי היה מאותו מקום - ידעתי שאני לא יכולה להמשיך עם משכורת העולב מהתרגום והכתוביות, ידעתי שיש לי גב כלכלי שיחזיק אותי בתקופת הלימודים, ואיכשהו ידעתי שאני אוהב את זה. החלטה. 


 


מאז השיחה עם מ' אני תוהה אם הכתיבה שלי אמיצה או פחדנית. איך בעצם קובעים? אני יכולה לדעת מתי מישהו אחר כותב בחוסר אומץ, "זה" פשוט לא קורה. לא נוצר חיבור רגשי בכלל. זה יכול להיות נעים, אסתטי, עם ניצוצות של הומור ותחכום, אבל זה עקר. שנייה, אני צריכה לחשוב על זה. כתיבה שנוגעת היא כתיבה אמיצה? אני כותבת כדי לגעת? כן. גם. ככה אני מתקשרת את עצמי לעולם. זה יכול להיות בפוסט של 500 מילה או בצוויץ של 140 תווים (עדיין מורדת ב-280) אבל אני זקוקה לקשר הזה. זקוקה באמת. אני צריכה קהל שיראה אותי ויגיד שאני מהממת איך שאני. הזדקקות היא אומץ או חולשה? והודאה בהזדקקות? 

נכתב על ידי , 4/6/2018 19:20  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אריאלה ב-10/6/2018 19:24
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריאלה רביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריאלה רביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ