גאווה או נימוס או טירוף שוב דחקו אותי לפינה.
החיפוש אחר ממריץ שיעיר אותי נותר ללא תוצאות.
היעדר רצון להשקיע
בערימת הכלים בכיור או בירקות במקרר או בזוהמה שעל הרצפה או בין השיניים,
ומאידך כאב ראש מסתורי שהולך ומתגבר
והלבד המטורף הזה,
אבל הדברים שדחו אותי מהביחד עדיין שם.
אבל לדחוק את עצמי למצבים קיצוניים זה משהו שתמיד עשיתי,
פשוט בעיר אחרת,
עם אנשים אחרים,
בחיים אחרים.
והיום מה שנשאר זה ללכת לישון מוקדם כדי להגיע לעבודה ובכל מקרה אין פאבים בעיר הזאת ובכל מקרה כבר אין ממש חברים במקום הזה.
תקופה מקושקשת,
האבחנות שהמצב קשה הלכו והצטברו.
שלא כמו מניסיוני אצל אחרים,
דווקא לא נדרש זמן רב להגיע לשבירה.
אני הולך להגיד שמדובר היה בצירוף של גורמים.
שהלבד הקיצוני,
והייאוש מההמתנה ליכולות המנטאליות שלי שירימו אותי בחזרה, מהשיער שבעורף אל מעל קו של מים,
והלחץ מהלימודים,
כמו העובדה שלראשונה בחיי מזה זמן רב אני לא מסוגל לראות יותר מחודש קדימה.
[ועכשיו רק נותר להחליט מה לפוצץ.]