מה שעובר עליי

לפני פחות משנה כתבתי פוסט תחת הכותרת "אין לי חלום". הפוסט היה הראשון (אם אינני טועה) שהגיע ל"המלצת העורכים", ובהתאם זכה להרבה מאוד תגובות, שניסו להציע לי חלומות.

והשבוע חשבתי לעצמי: וגם אם יש לי חלומות, נו אז מה?

(אני חושבת שהטריגר למחשבה היה עמית לעבודה, שהודיע שהוא עוזב כדי לעבוד במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים - מחלקה שפעם היתה מושא חלומותיי, ואפילו התקבלתי להתמחות בה, אצל מי שלאחרונה הגיש בשם עמותה שאני מאוד מזדהה עם מטרותיה בג"ץ נגד החלטת הממשלה לתת פטור גורף מגיוס לחרדים - אם כי בסוף ביטלתי את ההתמחות הזו)

ונניח שחלמתי לעבוד במחלקת ייעוץ וחקיקה (לא בטוח שאני עדיין רוצה בזה בכלל, או חושבת שזה מתאים לי) - נו אז מה?

ונניח שהייתי רוצה לעשות תואר ראשון נוסף, נניח לחזור לירושלים לעשות את המסלול שנורא מצא חן בעיניי - פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה, מדעי המדינה) או תואר שני במשפטים (הסתכלתי על המסלול המיוחד לאנשים עובדים בעברית והוא עשה לי חשק. בתל אביב דווקא לא. כנראה כי בירושלים אני מכירה את המרצים ובתל אביב לא) או את התואר השני במדיניות ציבורית שממש רציתי לעשות שם (והשתלב יופי עם מחלקת ייעוץ וחקיקה). נו אז מה?

ונניח שהייתי רוצה לנסוע ללמוד בחו"ל (ואני לא רוצה, אני עדיין חייבת לכם פוסט על למה לא אחרי הטיול בארה"ב) או סתם לגור שם כמה זמן (כמו שירה שגרה בלובן לה נב ב"חשבתי על זה הרבה"), נו אז מה?

יש תשובה אחת, בעיקר, למה אני לא יכולה לעשות אפילו לא אחד מאלה. כי חוץ מזה שהתרגלנו להכנסה הגבוהה ומה פתאום עכשיו לחזור לחיות כמו סטודנטים, וחוץ מזה שיש לי עבודה נהדרת עם משכורת מעולה וש-95% מהאנשים במקצוע שלי היו מקנאים בי על שניהם, כי הרי גם אם זה לא נעים לבקש הייתי יכולה לבקש שנה של חל"ת ולחזור אחר כך למשרד, אני חושבת שמשום מה מספיק מרוצים ממני שם כדי לאשר לי דבר כזה, בסופו של דבר זה חוזר לא' שנמצא "על המסלול" מבחינת הקריירה שלו, במקום שהוא מאוד אוהב ומרוצה ממנו ורוצה להיות בו עד הפנסיה כנראה (לפני הנסיעה בדיוק היתה תקופה קשה שהוא שקל לעזוב, אבל היה די ברור שזה לא רציני), והוא לא יוכל וגם לא ירצה לקחת איזו חל"ת ארוכה בשביל חלומות מטופשים, שלא לדבר כמובן על כל עניין הילדים ואיך זה מסתדר עם לקחת איזה חופש מהחיים פתאום.

לפני חודשיים כתבתי כאן שהכל בחיים זה סדרי עדיפויות (וכתבו לי בתשובה - נו, מה חדש בזה?), ות'כלס זה נכון, אחת המאפיינים של להיות אנשים מבוגרים זה לדעת שיש סדרי עדיפויות ושצריך לעשות ויתורים, לוותר על דבר אחד בשביל אחר חשוב יותר, וגם לדעת מה חשוב יותר, ולהיות אחראים ועם רגליים על הקרקע ולא להיגרר אחרי כל מיני חלומות מטופשים בזמן שאני צריכה לחשוב על העתיד שלי (לא שלא חשבתי עליו כל החיים שלי, הרי הלכתי ללמוד משפטים לא רק כי זה עניין אותי וחשבתי שזה יתאים לי אלא גם כי זה מקצוע, ולא סתם מקצוע - מקצוע עם הכנסה בצידו), ואי אפשר להתנהג כמו ילדה בת 25 כשאת בת 30. אבל זאת הבאסה בלהיות בת 30, ובזה שיש לי בית משלי ומשכנתא שצריך לשלם ושעון ביולוגי שמתקתק - אם לא אצלי אז לפחות אצל כל בני גילי (שכנראה שאם לאף אחד מהם לא היו ילדים אז גם לא ממש הייתי צריכה כאלה משלי, כמו שאם לאף אחת מהחברות שלי לא היה דוקטורט או דוקטורט-שבדרך, אז כנראה שלא הייתי מרגישה צורך בכזה גם לעצמי. אלא שלגבי הדוקטורט אני מסוגלת להבין שגם אם להן יש זה לא אומר שאני באמת רוצה או שזה מתאים לי) ואצל בעלי. שאי אפשר לעשות מה שרוצים, וגם אם יש לך חלומות כלשהם, הם פשוט יצטרכו לחכות בצד, בשביל דברים שנמצאים במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות. ובסופו של דבר, כנראה שלא להיות לבד, והאושר של בן זוגי, חשובים לי יותר מכל מיני חלומות מטופשים, שלא ברור מה הם באמת יתנו לי. כאילו, מי באמת רוצה לחזור עכשיו להיות סטודנטית שמתחשבנת אם לקנות בקבוק קולה בארוחת צהריים או לא?

אני כבר לא יודעת עכשיו אם קראתי את הפוסט הזה (ואן-דר-גראף-אחותך בפוסט נפלא על דיכאון) אתמול לפני שכתבתי את הפוסט הקצרצר שלי על "פוסטים שריגשו אותי", ואיכשהו בלחץ הרגע שכחתי לכלול אותו ביניהם (ולכן הרשימה נראתה פתאום מאוד קצרה), אוא אולי בכל זאת קראתי אותו אחרי שפרסמתי את הפוסט שלי.

חשבתי לעדכן את הפוסט בדרך הרגילה ושמי שיראה - יראה, אבל אז הבנתי שהבוקר יש לפוסט הזה אולי משמעות גדולה יותר מאשר אתמול, כי אתמול סתם הייתי עייפה וחסרת כוחות בגלל הג'ט לג, והיום אני עדיין עייפה וחסרת כוחות, אבל כבר ישנתי יותר בלילה - גם אם לא לילה מושלם, והעייפות הזו היא כבר הרבה יותר נפשית מאשר פיזית (למרות שיש גם מקום לפיזית, כמובן): אין לי כוח לעבוד, אין לי כוח לפרויקט שאני חייבת לסיים עד יום ראשון הבא (שוהייתי חייבת לסיים אותו לפני שנסעתי ולא סיימתי), אין לי כוח למיליון הסידורים שאני צריכה לעשות (רובם עוד מחכים מלפני הנסיעה) ולהסכם השכירות שאני צריכה להכין עבור קרובת משפחה, ואין לי כוח לטפל בדרישה שהעירייה הוציאה לנו (כנראה בעקבות פניית שכן נקמני) להרוס את הגדר ואת הפרגולה (שאותה בכלל לא אנחנו בנינו), ואין לי כוח לעוד סבב של טיפולים שאולי יתחיל השבוע או בשבוע הבא (ולא בטוח שיש לי כוח למה שזה אומר אם לא מתחילים עוד סבב של טיפולים), ואין לי כוח לחזור לשיגרה של קימה ב-6 בבוקר אחרי 3 שבועות של חופש מוחלט (ושל קימה ב-9-10 כל יום). החופש לא נותן יותר כוחות, הוא רק מסביר קצת בשביל מה אנחנו עובדים כל כך קשה. הבעיה היא שאחרי חופש כזה שחיכינו לו כל כך פתאום אין למה לחכות, כי מי יודע מתי יהיה החופש הבא (כלומר - חופש כזה), זה בטח יהיה בעוד המון זמן, וזה קצת מוציא את האוויר מהמפרשים זה שאין למה לחכות, שאין איזה אופק כזה נחמד להסתכל אליו ולחשוב "עוד 3 שבועות נוסעים" או משהו כזה.

או כפי שכותבת ואנדר בפוסט שאליו הפניתי בהתחלה ושכחתי להתייחס אליו שוב:

"העניין הוא בזה, שאתם לא יודעים מאיפה זה הגיע, או למה. אתם פשוט יודעים שזה שם. יום אחד, פשוט הרגשתם את זה. משהו גדול, כבד ושחור לוחץ אתכם למטה, הופך אתכם לכבדים ואיטיים יותר, לשקטים יותר, לעצובים יותר. ומה שהכי גרוע: אף אחד לא יכול להרגיש את זה חוץ מכם. אתם מנסים להרים את הראש ולהסתכל סביב, והכל נראה לכם שחור משחור."

אז הבוקר הכל נראה לי שחור משחור (ולכן לפוסט של ואנדר הגיע הרבה יותר מאשר סתם עדכון של הפוסט הקודם), ואני לא יודעת מאיפה זה הגיע, חוץ מכל הסיבות שמניתי למעלה. 

ואולי זו סתם תקופת המשבר הגלובלי החודשי (כן, הייתי חייבת לדחוף איפשהו את הפוסט הזה של איילת. אם לא עשיתי את זה כבר), למרות שעדיין טיפ-טיפה מוקדם, ואולי זו בפני עצמה סיבה לבאסה, ואולי לא, לא יודעת.

אחרי שלושה שבועות של היעדרות, הגוגל רידר שלי מפוצץ (וגם במייל, שיש עדיין בלוגים שמגיעים אליהם עדכונים ישירות למייל ולא לרידר, יש לא מעט).

אין לי שום סיכוי בעולם לקרוא הכל, אבל איכשהו נפלתי על ההתחלה על כמה מרגשים במיוחד, שכל כך כל כך מבטאים אותי:

איילת עוז על משבר הפמיניזם: גם קריירה וגם משפחה. נא לקרוא גם את כל התגובות. אין לי ציטוט מפתח, כי כל החצי השני של הפוסט הוא ציטוט מפתח אחד גדול.

אריאלה רביב על טיפולי הפוריות 1#. ציטוט מפתח:

"אני מניחה שהיה לי יותר קל להתעקש לו הרצון היה בוער בי, והרצון שם, אבל בלי בערה. מצד שני, אולי אני פוחדת לבעור שמא אתאכזב? מצד שלישי, אפילו בחורה מוכחשת רגשית כמוני יכולה לדעת מתי היא ממש רוצה משהו, לא? וכאן לא לגמרי ברור מה יותר חזק, הרצון, או חוסר הרצון."

אריאלה רביב על טיפולי הפוריות 2#. ציטוט מפתח:

"איכשהו לכולם ברור שזה משהו שאני אמורה להתאבד עליו בכל כוחותיי, קרב שאני אמורה להיות נחושה לנצח בו. "לא לא," הם ממהרים לנחם, "בטוח תצליחי, בעזרת השם." וגם "אל תתייאשי, את יודעת כבר שזה שווה הכול." אז אני מהנהנת בהסכמה, ושותקת, למרות שלפעמים בא לי לשאול אם הם יודעים במה זה כרוך. תהום פעורה בין נשים שהרו בקלות, או בהתערבות מינימלית, ובין אלה שאצלן זה קצת פחות פשוט."

(אצל אריאלה רביב לא התחלתי לקרוא אפילו את התגובות, כי אם אני אתחיל אני כנראה לא אצא מזה בשלום)

אני בג'ט לג מטורף (בטיסות הטרנס-אטלנטיות הקודמות אני לא זוכרת שהיה לי בכלל). כל הלילה לא ישנתי. סביב 4:30 הצלחתי בשעה טובה להירדם, רק כדי שא' יעיר אותי ב-6:25 (הוא לא ישן בכלל. לו יש חופשה מרוכזת בעבודה, הוא יכול להרשות לעצמו.) ויגיד לי שאני צריכה ללכת לעבודה.

מחזיקה איכשהו את העיניים פתוחות ומחכה שהיום ייגמר.