ההתחלות הן הכי קשות, לא? כאילו אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שאני מדברת על 2012 או משהו כזה שקורה עכשיו, אבל אני בעיקר מדברת על התחלה של פוסט, למשל.

טוב, אז נתחיל. אני לובשת מכנסיים כחולים והשמיכה הכחולה שעליי בדיוק באותו צבע. איזה מוזר שמכל הצבעים הכחולים, דווקא בכחול הזה בחרו אלעל להשתמש בשמיכה הגנובה שלהם. אתמול חזרתי לארץ, פעם ראשונה דרך אלעל, וגנבתי להם את השמיכה. יש לי קטע כזה, לגנוב שמיכות בטיסות. יש לי אחת מהטיסה הראשונה שלי לבד, לקנדה, אחת כששטסתי להודו, עוד אחת מאנגליה (שאותה איבדתי איפשהו בחיים) והאחרונה מהטיסה מקנדה לארץ. אז קנדה, הא? כן, קנדה. משעמם לי בחיים, אז טסתי לקנדה. התחלתי בתור מוכרת נעליים, סטריאוטיפי, הא? מאותו רגע שנחתתי ועד השניה האחרונה של ה"טיול" הבנתי שקנדה חייה בסרט. סרט של סטארבקס, סרט של צפון אמריקה, סרט לא אמיתי. אבל היי, שום דבר לא אמיתי גם ככה. החלטתי שלמכור נעליי חיקוי (האג) ולקבל משכורת מינימום לא מתאים לי, אז עברתי לעיר קטנה, שקטה, מוקפת בשדות חיטה והרבה סרטים. קנדה חייה בסרט, וכך גם העיירה הזאת. כל סרט שונה. הבנות שם מתקעקעות בכל הגוף, כי זה הסרט הנוכחי, בגיל 15 הן מביאות ילדים כי ככה הכתיבו להן. הכושים שם כמו הכושים בסרטים, כל הצעירים מעשנים סמים כי כולם עושים את זה. כל כך הרבה סרטים. גם אני חייתי בסרט. חייתי בסרט שהמצאתי לעצמי, הייתי התסריטאית, המפיקה, הבמאית והשחקנית הראשית! היה הכי כיף. עבדתי בעבודה הכי מזוייפת בעולם (טוב, בקלות אפשר לנחש במה בת 21 בקנדה עובדת). הלקוחות שלי היו הכי מזוייפים בעולם- המעיל, הציפורניים, השיער, החיים. במסיבות השבועיות, הקנדים באו למועדונים בשביל להיות מזוייפים. הם שתו קצת, מה שפתח סכר של צרכים לעבר הזיוף הנורא שנקרא העולם. איזה כיף לצאת למועדון, להתלבש מספיק שיהיה לא מוזר לאחרים (=יתאים לציפיות של אחרים), לצאת עם חברים כי מכתיבים לך שלצאת לבד זה מוזר וככה לא תעשה חברים!, לרקוד כי המטרה היחידה זה סך הכל קצת אינטרקציה חברתית. זהו, לא פחות ובטח שלא יותר. מועדון זה מקום מושלם להתנהגות שרוב האנשים מסתירים כי הם חיים לפי נורמה (לא לשכוח שבתכלס, נורמה=סרט). כל העולם עצוב, אבל במועדון הם מרגישים שזאת ההזדמנות שלהם להיות עצמם, מה שתכלס לא נכון, כי המועדון זה סך הכל עוד מקום עם נורמות משלו. אבל נעזוב את זה הרגע. בעבודה רק אנשים "סמויים" מצליחים להנות באמת! אני לא מתכוונת ל"באמת"- ואי איזה כיף זה לעבוד עם אנשים ולהיות במסגרת עם בני אדם אחרים ולהצליח בעבודה. אני מדברת על באמת! לראות את כל הזיוף, ולראות דרכו. לנצל את התמימות (=זיוף) של אחרים, לטובתי. בקנדה, הייתי מי שאני רוצה, כל יום, כל שעה. מה התכלס? איך עשיתי את זה? מה הסוד, אתם שואלים (או לא)? חייתי בסרט, הייתי זיקית (או גמל שלמה?), הייתי מה שרציתי להיות, הייתי מה שהם רצו שאני אהיה. למה? כדי שאני ארוויח מזה את מקסימום התועלת (במקרה של העבודה למשל- כסף). גליתי שאף אחד לא צריך לדעת באמת מי אני - לא הלקוחות, לא הבוסים, לא השותפים לדירה. זיקית טובה זאת זיקית שלא רואים אותה. זה הלקח הכי חשוב שלמדתי עד עכשיו. ועובדה, מאותו רגע הצלחתי להיות חברותית, מכשול שיש לי מגיל שלוש בערך. אשכרה הצלחתי בעבודה! גליתי את הסוד של העולם- משהו שחיפשתי בנרות, בעולם, בסמים. הצלחתי לחדור דרך הזיוף, לראות את העולם ברמה הכי בסיסית שיש: כבוד וכסף. תראו חדשות למשל, זה פשוט בדיחה! "ישראל לא מוכנה להתנצל בפני תורכיה בגלל בלה בלה בלה". באמת?? זאת הסיבה שבגללה אני לא רואה חדשות. זה סתם עוד ענייני כבוד וכסף של אחרים. אפשר גם לנסח את זה אחרת, כמובן, הכוונה לצורה פחות פסימית. אפשר להגיד שכולם מתקיימים בגלל צרכים בסיסיים- אוכל, בגדים, קרבה, הרצון להתקבל בחברה ספצפית. כמו ילדה בתיכון שרוצה שיהיו לה חברים, אז היא עונה על הנורמות- לובשת ג'ינסים וחזיות, לומדת כדי לרצות את ההורים, שומרת על קשר עם אחרים ומדברת איתם על בגדים, יציאות, בלה בלה בלה. אבל בתכלס? כן כן, זה הכל חרטה. הכל זה סרט גרוע שמתנהל מסיבה לא ברורה. אין טעם לחיות באמת. מצד שני, אפשר לקחת את הסרט צעד נוסף ולהינות מכל רגע, לחיות בסרט של העולם, להסתלבט על הכ-ל, לחיות מריגוש לריגוש, עד שנמאס שוב או עד שהולכים לאיבוד בחומריות או במדרגה שאליה הגעת. 

לפני שבועיים נכנסתי לכלא הקנדי, וגם שם, הכל מתנהל לפי כללים וציפיות. האסירים מתנהגים בדיוק כמו שאסירים אמורים להתנהג, הם נכנסים לכלא, לסרט של הכלא ומוצאים לעצמם תפקיד משני או ראשי. זה פשוט מפחיד. הסוהרים גם מלאו את שלהם יפה מאד. מעבר לתקפיד ה"אמיתי" שלהם, כאילו, הסיבה שבגללה הם מקבלים משכורת שזה להסתובב עם אקדח ולעשות בדיקות כל חצי שעה ולעשות מסדר בוקר, הם גם דאגו להעביר סמים לאסירים (דרך שלט של טלויזיה, אם תהיתם). כשרק הגעתי ישר צץ הסטריאוטיפ של הבחורה החדשה. צעקו לי מהתא "HEY, NEW GIRL!", השפילו אותי ואמרו לי שהחדשים מנקים את התאים, ואפילו הסוהר שבדיוק עבר שם, דאג לחזק את התלות שלו באסירים ואישש את עניין הניקיון. הכל הסתבר כחרטה, כמובן, אבל נהיה מין משחקים תפקידים בין האסירים לסוהרים, מין סדר וחוקים שלא ניתן להפר. אם אתה מפר, אתה יוצא מהמשחק (=סרט). ובתכלס, מי רוצה לצאת מהמשחק? זה כלל שתקף לכווווולם. באין אם נולדת למשפחה של אוליגרכים, או אם אתה סתם בחור חתיך. בשניהם הכתיבו לך מראש את הסרט, ומי יסרב לקחת את התפקיד הראשי?

ועכשיו אני פה, פתאום נזרקתי לארץ. לסרט של הארץ. יש חג, אז אוכלים. אין כסף או תואר, אז עובדים בחרא תפקיד (דו משמעות, מישהו?). אין חברים, אז יותר טוב.

והינה, עוד "התחלה" מתחילה. שנה חדשה שכולם הפכו את זה למשהו אחר לגמרי, חידוש קשרים, שזה כמו להתחיל מהתחלה, כי מי זוכר מה היה לפני שטסתי, פוסט חדש שהתמלא דיי מהר באופן מפתיע. הכל חרטה ואנחנו חיים בחרטה. זה מזכיר לי פרק של סאות'פארק, שסטן (או מישהו אחר, לא באמת משנה) מגיע לגיל 10 ופתאום הכל נראה לו כמו חרטה. אופס, התכוונתי לחרא.