https://www.facebook.com/AmitSegalNews

יש כאן סטטוס שחושף כמה המדינה שלנו ביזיונית וכמה שודדים לנו אותה ללא בושה.

משום מה הזעם מתפרץ כשאני בעבודה. אולי החיבור שלי לאדמה, אולי העבודה הסיזיפית, מדגישים אצלי את הכעס.

רובנו בזיעת אפינו נאכל לחם, ויש את אלה שמזיעת אפינו ישתו שמפניה. 

אולי המחשבה שהעבודה הפיזית שלי תייצר מזון לאנשים אחרים, אך בדרך תייצר ערך לקרן גידור דורסנית, אולי משהו שם מצית אצלי אלימות במערכת.

והזעם משתולל בתוכי. אם לוחצים על ח"כים, אני חושב לעצמי, ואותם ח"כים בוא נאמר שהם אנשים טובים ורק רוצים להימנע בפגיעה בהם/בקרוביהם/בשמם הטוב ובוא נניח שלא מקבלים ג'וב/ה לאחר מכן או תוך כדי.

למה שאנחנו לא נהיה כלבי השמירה שלהם?

בוא נלחץ על הלוחצים. נאיים על לוביסטים, נצית בתים של טייקונים, ננתץ להם את הזגוגיות, נתקיף אותם, נמרר להם את החיים. שיחיו בפחד.

משום מה תמונות של האנשים החזקים במשק שחוטים כמו חזירים לא מפריעות לי. להיפך.

יצרים אפלים, אלימים, ברוטאלים ורעים. הכל יוצא החוצה. אני רוצה להאמין שאינני אדם כזה. אבל אולי יש כאן גם יצר הישרדות. בתוכי תייגתי את העושקים והחמסים האלה כאיום הכי גדול עליי ועל העתיד שלי. 

ארבע וחצי שנים הלכתי ונתתי מעצמי למען הגנת המולדת. רק עכשיו הבנתי שהאויב הגדול ביותר שלה הוא בפנים. אלא שעכשיו ידיי כבולות. 

אז מה נותן לי אנרגיות? 

חברים טובים ומוסיקה טובה זה האובייסט. לאחרונה יש השקעה בחברים ובמוסיקה, שזה מאוד עוזר.

אבל נפל לי עכשיו האסימון שלמידה תמידית מריצה אותי קדימה, וכשאני עומד במקום בלמידה אני עומד במקום בחיים.

מספיק שקראתי קצת פרקי אבות וכמה פרקים מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע" ועפתי קדימה. כמה ימים ללא מחקר או למידה ועייפתי פתאום.

מה דופק אותי?

היעדר מסגרת. חוסר היכולת שלי לקבוע לעצמי כללי משחק גורמת לבזבוז שעות יקרות בבהייה במסכים. היות והראש שלי כל הזמן עובד, במקרים האלה הוא עובד על ריק. 

דמיינו רכב שדוושת הגז שלו לחוצה תמידית. אם הוא על הילוך סרק- ניוטרל- הוא סתם מבזבז אנרגיה. 

ועכשיו באמת:

"...הגס לבו בהוראה- שוטה, רשע וגס רוח...".

ומה זה אומר?

האדם שחושב שהוא ורק הוא האמת ויודע הכל, ולפיכך "גוזר גזר דין" על הסביבה שלו- הוא מטומטם (שוטה), אכזרי כלפי הסביבה שלו (רשע) ומלא בעצמו (גס רוח).

ובטח כבר ניחשתם שהבעיה שלי מאוד פשוטה:

האמירה הזאת תפורה עליי. למידותיי המדויקות.

(בעיקרון זו משניה שעוסקת בבית המשפט, אבל עשיתי כאן מדרש קטן)

ניפחתי לעצמי אגו נוראי. כזה שמשתק. כזה שחושב שהוא יותר טוב מכולם. מין התנשאות כזאת למשל על אבא שלי, שלא שווה לי בכלל להתאמץ בשבילו כי הוא לא עובד כמו שאני רוצה. כל כך לא מכבד. כל כך רשע.

כולם מטומטמים ולא שווה לי להילחם, להשקיע מאמצים ולהתאמץ בשביל החברה הישראלית. איכס. אני מגעיל את עצמי, ואולי זה שורשו של הדיכאון.

אז נכון, החברים מכירים אותי בתור ההפך הגמור, אבל לא באמת. אם תחשבו טוב תראו שזה מה שנהיה ממני, ואליכם אני פשוט נחמד כי החלטתי שגם אתם שווים משהו. זה לא עושה אותי אדם טוב יותר. 

פעם פעם היה לי במערכת משהו שנקרא "ענווה". היום אין, ואתם יודעים מה? אני חושב שזו בדיוק הבעיה שלי.

לילה טוב.