לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014


אני לא רגוע. לא טילים, ולא צו שמונה ולא שום דבר מעניין אותי כרגע. פעולה קרקעית... אני רק חושב על אח שלי. לפני כמה שנים כתבתי כאן את החוויות שלי מעופרת יצוקה.

 

אני עדיין זוכר יותר מדי טוב את החוויות האלה. אחותי התקשרה וביקשה לדעת מתי התחילה הכניסה הקרקעית בפעם הקודמת. היא התערבה עם אבא שלי. היא ניצחה בהתערבות. למה אני זוכר מתי נכנסנו? מה היה הש' של חיתוך הגדר? למה אני זוכר את הלילה הזה כל כך טוב, למה אני זוכר את השבועיים האלה כל כך טוב? לפעמים הזיכרון שלי הוא קללה. הייתי רק רוצה לשכוח. אז לפעמים זה נחמד שאני יכול לזהות מישהי שראיתי פעם אחת, לפני שנתיים, בשליפה. לעשות קישורים ופיצוחים, לזכור כל מיני דברים שיעזרו לי אחר כך בכל מיני מבחנים במדע המדינה. מאוד נחמד. אבל אולי הייתי מחליף את זה בלשכוח חוויות שיושבות עליך כמו מטען עודף בשדה התעופה.

 

כשהייתי בפנים כולם דאגו לי. אמא שלי סיפרה שאנשים שבכלל לא חשבנו עליהם התקשרו, שאלו ברחוב. אני דואג לאח שלי מאוד. הרבה פעמים כשאנשים דואגים במצבים כאלה זה בגלל שהם לא מכירים מספיק את הסיטואציה (וטוב שכך). אני דואג דווקא בגלל שאני כן. אני יודע איך שגרה משעממת של להיות שבוע-שבועיים בעזה ולא לעשות כלום משפיעה על הדריכות והעירנות. חשוב שנבין שהחמאס וכל הארגונים שם זה אוסף של כלום ושום דבר. אנחנו נלחמים נגד הרבה אוויר. אין להם יכולות, הם לא מאורגנים ולא מסודרים והם חוטפים אש תופת מהכוחות שלנו. ניסיונות החדירה שלהם נעצרים כי הם פשוט חובבנים. והם יודעים את זה. אז הם עושים את הדבר היחיד שהם מסוגלים לו: הם מנסים לעקוץ. יש להם יכולת לרשום הישגים תודעתיים מעוותים. אם ייחטף חייל, זה לא משנה שחצי עזה תושטח ותמחה מהמפה, הם מבחינתם ניצחו. ומזה אני מפחד. משאננות. מהירדמות כשאויב מסתנן למגנן, למיקום לא טוב עם הנגמ"ש ואר-פי-ג'יסט שלפתע מגיח, איזה צלף שמתגנב ומחכה למישהו שיילך באדישות להטיל את מימיו מחוץ למגנן. מהרגעים האלה, השניות האלה הקטנות והאומללות של חוסר הריכוז.

 

וזה אולי קצת מתנשא, אבל עליו אני סומך הרבה פחות מעל עצמי. לי יש מקל בתחת ברגעים כאלה, ונדמה שרק ברגעים כאלה זה חיובי. במיוחד אם יש לי אחריות על חיילים. אני דרוך מאוד. כל הזמן. הוא בסיטואציה שונה. חייל, סמ"ר, רק חושב על השחרור, במפקדה. הרבה יותר פגיע לשאננות כזאת. ומזה אני מפחד. לפני שנתיים חווינו כמה שעות של דאגה כשהוא אושפז בבית חולים (תאונת אימונים). די, לא עוד. אני מקווה שכל הסיפור הזה ייגמר תוך כמה ימים. האמת, עכשיו לא איכפת לי להיות מגוייס למילואים. כל המועדי א' מאחורי (חוץ מאחד בראשון), מה זה משנה לי כבר. רק מקווה שהוא ייצא משם בשלום. שהוא לא יהיה קורבן לאיזה רגע של רפיון. אני אמור ללמוד למבחן בסטטיסטיקה, ויודע שסטטיסטית הסיכויים שהוא יחזור הביתה בשלום הם מאוד מאוד גבוהים. אבל המחשבה על אפשרות אחרת לא נותנת מנוח. אפילו בראהמס לא מצליח להרגיע אותי לגמרי.

 

עדכון:

הוא לא בפנים, אז כרגע הסיכון העיקרי הוא שילקה בקלקול קיבה (הם מקבלים כמויות חטיפים לא הגיוניות כיאה למבצע צבאי), הסיכון המשני שייפגע מפצמ"ר. יהיה בסדר. 

 
נכתב על ידי The Waiter , 18/7/2014 01:59  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קשה לנצח את האגו של עצמך, קשה לשבור את ההרגלים הישנים נושנים.

לא נעים לי ללמוד עם אנשים, לא נעים לי שאני לא יודע ליד אנשים, שאנשים אחרים יודעים טוב ממני. אני לפחות כבר מספיק אמיץ בכדי להודות בזה בפה מלא מול מישהי שלומדת איתי.

אבל האגו לא רק מול אנשים אחרים אלא מול חומר הלימוד. תהיתי למה קשה לי ללמוד יותר מכמה דקות ברצף. הבנתי שהלימודים הפכו למשהו קשה כי הרגלתי את עצמי שאני לא רוצה בהם. זללתי 600 עמודים של סטיינבק בכמה ימים, תוך כדי שבכל זאת למדתי כמה שעות טובות בכל יום, ועשיתי עוד דברים חוץ מזה. למה זה היה יותר קל? 

כי הרגלתי את עצמי שאני אוהב את זה. אף אחד מכם לא היה איתי ביסודי, אז אתם לא זוכרים את זה. אבל הייתי בולע ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות באותו קצב. והייתי מבין וזוכר. אני לא חושב שהיכולות שלי השתנו הרבה מאז שהייתי בן שמונה. 

 

פיתחתי יותר מדי אגו מול ידע חדש. אני יודע הכל כבר, ידע נוסף איננו נחוץ. 

ברור שזו שטות מוחלטת, אבל יש משהו בזה ששוכן אצלי. אני לומד כיוצא ידי חובה, בשביל עצמי ותו לא. אין בזה דבקות, אין את הכניעה לקדושה של הסקרנות, אין את העין השלישית שפתוחה לרווחה וצמאה לידע, צמאה להבנה. 

יש לי תחושה שרוב האנשים לומדים כך. אולי הרבה מהם עושים זאת בדרך יותר יעילה ממני. 

הטעות שלי במהלך השנה הייתה שלא שמתי לב לזה. זה לא עניין של לסכם יותר שיעורים או לעשות משהו אחר מבחינה טכנית, או ללמוד עוד יום למבחן או ללמוד עם אנשים יותר או להיות מרוכז יותר. העניין הוא הרצון ללמוד, והענווה שבהבנה שאין לי מושג בכלום ויש לי עולם שלם ללמוד. אם נחשוב שיש יותר ספרים טובים מאשר שאנו יכולים לקרוא גם אם נשב ונקרא בכל יום ויום מחיינו, נבין שאנחנו כלום ושום דבר, ורק יכולים להתפתח ולהיות קצת יותר מזה. יש כל כך הרבה ידע, והוא רק הולך וגדל, שלא פלא שאנו נעים יותר ויותר לכיוון של התמחות. יותר ידע, יותר חלוקת עבודה.

 

הבנתי הרבה דברים בשבוע האחרון. הרבה מאוד דברים. נראה שהספר העיר לי את המחשבות יותר מהרבה מאוד קורסים שלקחתי השנה. ואולי יש בזה משהו מעודד. אולי זו תחילתו של מומנטום. או שטלפון מלשכת הגיוס ישנה את העניינים, אבל גם אז עליי לשים את האגו בצד ולעשות מה שצריך לעשות. בענווה. 

נכתב על ידי The Waiter , 9/7/2014 15:49  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחבואים


הכישלון מעולם לא היה קל יותר. הבטתי בבחינה והיא הביטה בי אבל מבטינו לא נפגשו לעולם. מילאתי את טופס הלוטו, הנחתי אותו בזלזול על השולחן, הראשון להגיש וכבר ניגשתי לצאת כשנאמר לי שאסור לצאת בחצי השעה הראשונה של הבחינה. הנה נוהל שאף פעם לא נתקלתי בו ומקווה שלעולם לא אתקל שוב.

 


 

אתמול, מתוך הייאוש של הלימוד למבחן, נושא לא קשה יש לציין, פתחתי את "קדמת עדן" של סטיינבק, שאורב לי על המדף מזה שנה. מי מכם שלא ראו אותי קורא ספר בעיון, לא ראו היעלמות מהי. יש לי חבר שברגע שהעיניים שלי היו נחות על הדפים, היה אומר "התנתקות בעוד שלוש...שתיים...אחת...". מדהים מה אני מצליח לעשות מהדפים הכרוכים האלה. למי מכם שלא יראו אותי קורא, אומר שהדבר נראה כך: דמיינו שאני קנקן מלא במים, וברגע שהספר נפתח, הקנקן נוטה על צידו ואט אט מתרוקן אל תוך הדפים, והמים מחלחלים בינות לאותיות ונספגים ונעלמים, וסופו של דבר שהספר נשאר יבש והקנקן נשאר ריק.

הקריאה שלי היא מהירה, כאילו אוחז בי דיבוק. אני לא מתעכב כל כך על הניואנסים ועל המשמעויות, לפעמים אני מהרהר בדברים לאחר הקריאה. יש את הדחף להגיע להמשך הסיפור, להבין מה קורה, לחבר את התמונה. אני מכבה מחשבה שיפוטית כשיש מולי סיפור. אולי זו החומה שאני מסיר כשאני אוהב מאוד משהו ומתרכז בו מאוד. כבר קשה יהיה לי להגיד מה לא בסדר בו. אולי בקריאה שנייה או בדיעבד, אבל באותו רגע בו העיניים נחות על הדף המוח אחוז תזזית וצמא למילה הבאה.

במצב המרוכז עד אימה הזה הסביבה הופכת להפרעה אחת גדולה. השיחות שאולי בימים כתיקונם הייתי מנסה להשתלב בהן הופכות ללהג ורעש שיש להתחמק ממנו בכל מחיר. אנשים מייצרים כל כך הרבה קולות. אם תניחו קבוצה של אנשים בטבע פראי הדבר שיהיה הכי קשה להבנה הוא הצורך בשמירה על שקט כדי לשרוד. כשאנחנו לא בטוחים אנחנו מדברים עם הזולת. הדיבור משחרר בנו משהו, כמו צעקה על רכבת הרים, ואנחנו מרגישים טוב יותר לפעמים מבלי להבין למה.

 


 

כבר הרבה זמן שהמחשבות שלי לא התפזרו כך. לפני המבחן נזכרתי במשהו. אנשים מבלים זמן בלחשוב מה אנשים אחרים חושבים עליהם. כשלמדתי על המנהג הזה, אי שם בשנת המכינה, הוא נראה לי תמוה מאוד. לזמן קצר ניסיתי לשחק את המשחק והבנתי שהוא לא בשבילי. לא איכפת לי מספיק מה הזולת חושב עליי, מה ההיא או ההוא חושבים עליי, איך נראה הלבוש שלי בעיני האחר, או התסרוקת. יש משהו באיכפתיות הזאת שממריץ, שמדרבן, שפועל כחומר בעירה. אולי זו מוטיבציה מהסוג הלא נכון, ואולי מהסוג הכי נכון, ויש משהו באנשים סביבי, יש איזו תכונה. שאפתנות, חיוניות, מרץ וחיוכים לרוב. אני לא טועה לחשוב שלאנשים שמסביבי אין את הבעיות, החסמים והמכשולים שלהם, וגם לא נוטה לחשוב שהם יותר טובים או בריאים או הגיוניים ממני בהכרח. אבל לעיתים אני לא יכול שלא לקנא ברצון הזה לחיות את החיים ולשחק את המשחק החברתי, המשחק האנושי של לחיות בחברת בני אדם אחרים. כמעט לא היו מצבים בהם הרגשתי בעירה פנימית ורצון לטרוף את היום החדש שעולה. ובכל פעם הבעירה הזאת כילתה את עצמה תוך זמן קצר. חודש, אולי שלושה, לא יותר.

 


 

את הדיכאון שמוציא אותי מהמשחק החלפתי בשלוות נפש שמאפשרת לי להתקרב לזירה ותו לא. לא להיות מעורר רחמים אלא להשתלב, פרופיל נמוך כרגיל. לא מתבלט, זוכר את כולם והרבה לא זוכרים אותי. יש משהו נוח בזה.

עם הפסיכולוג אני חוזר הרבה למחבוא. לאותה גומחה קטנה בגינת הנוי הצמודה לחדר המחשבים בבית הספר היסודי. גומחה בתוך שיח עם פתח קטן שהייתי נדחק בו והייתי יושב בנוחיות עד לסוף המשחק. עד אז מעולם לא הייתי מוצא מחבוא טוב, וסביר להניח שהפסדתי הרבה פעמים במחבואים. אבל אותו מחבוא היה אידאלי ואני לא חושב שהחלפתי אותו אי פעם. הייתי יכול לעקוב אחרי התפתחות המשחק, ואני לא חושב שמישהו גילה אותו. אי אפשר היה למצוא אותי שם. היה ממש צריך להיכנס לשיח כדי לראות אותי, ובזמן הזה כל הכיתה בערך הייתה יכולה לפסול את המחפש. אני גם לא חושב שאי פעם יצאתי ממנו. זה היה סיכון גדול מדי, לחשוף מחבוא כל כך טוב.

 


היום אני מוצא עצמי מתחבא מאחורי דפי ספר, או בקומת המדיה שרבים בכלל לא יודעים על קיומה. נעלם בתוך אוזניות. גם מוסיקה הייתה בריחה מאז ומעולם. מוסיקה היא לחיות חיים אחרים, חיים שההגשמה בהם אחרת, שההנאה היא אחרת, ושבני האדם שמתרוצצים להם בחיי היומיום של החומר לא מבינים את הכללים במשחק המוסיקלי. אודה שגם למוסיקה לא נכנסתי עד הסוף. השיחות המועטות שלי עם מוסיקאים גורמות לי להבין שהם ממש יכולים לפרק באופן מודע את כל ההתרחשות המוסיקלית, בעוד שאני עושה אותו דבר בצורה אינטואיטיבית וראשונית מאוד. מספיק כדי לתפוס את התחושות והרעיונות, לא מספיק כדי לשלוט בטכניקות. מספיק בשבילי. לפעמים חוסר ההתמקדות שלי בדברים הטכניים הופך אותי לחד מאוד כלפי הדברים הראשוניים (ובכלל בחיים דברים כאלה קורים לי הרבה).

 

מוסיקה היא אישה שאני אוהב אבל לא מבין, ואולי כאן נעוצה האהבה שלי אליה. כאילו שאם אבין אותה לאשורה היא תהפוך משעממת, ולכן נוח לי לשמור על עצמי בור במידת מה ולא להתמקצע בתחום.

 


 

אולי יום אחד אצליח ליצור בעירה פנימית, אש קטנה ועקשנית שתשרוד לאורך זמן, אש בת-קיימא. אשחק את המשחק בכבוד, גם אם לא אנצח תמיד, לא אחשוש מהפסדים, ואתקדם עקב בצד אגודל לעבר איזו מטרה נעלה.

אם אדבר אם אבא על זה הוא יאמר כמו תמיד שחסרה לי מטרה ובגלל זה אני כל כך לא ממוקד. כמובן שיש בזה הרבה, אבל הוא שוכח שהוא מניח שאני רוצה לחיות חיים של הצלחה. ואולי אני כן, אבל אני לא מבין איזו הצלחה בדיוק אני רוצה. ליודיאומוניאה יש הרבה פנים. אולי ליוונים העתיקים המושג היה יותר נהיר, אבל "לחיות טוב" או "גורל מוצלח" או מה שזה לא יהיה מעורר אצלי הרבה שאלות.

 

 

 

נכתב על ידי The Waiter , 6/7/2014 09:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





יום הולדת שמחכינוי:  The Waiter

בן: 26





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Waiter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Waiter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ