לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014


כשעל הצג של הטלפון מופיעות המילים "דני תתקשר לא טוב" כשאני פותח את ההודעה מאבא, אני מבין שיום טוב כבר לא יהיה היום.

והיה לי ניחוש די טוב לצערי מה בדיוק לא טוב. לאלה שמכירים אותי אומר שזה לא אח שלי, אבל זה לא מספיק רחוק. בן דוד. ילד טוב, ילד יפה, הלך לפנימייה צבאית, הלך לאותה חטיבה שאני הייתי בה, יצא לקורס מ"כים ונהרג בעזה. 

 

יש רגע כזה שהחיים נעצרים, ולצערי אני הולך לחוות אותו יותר מדי מקרוב בהמשך היום. 

נכתב על ידי The Waiter , 29/7/2014 11:27  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא רגוע. לא טילים, ולא צו שמונה ולא שום דבר מעניין אותי כרגע. פעולה קרקעית... אני רק חושב על אח שלי. לפני כמה שנים כתבתי כאן את החוויות שלי מעופרת יצוקה.

 

אני עדיין זוכר יותר מדי טוב את החוויות האלה. אחותי התקשרה וביקשה לדעת מתי התחילה הכניסה הקרקעית בפעם הקודמת. היא התערבה עם אבא שלי. היא ניצחה בהתערבות. למה אני זוכר מתי נכנסנו? מה היה הש' של חיתוך הגדר? למה אני זוכר את הלילה הזה כל כך טוב, למה אני זוכר את השבועיים האלה כל כך טוב? לפעמים הזיכרון שלי הוא קללה. הייתי רק רוצה לשכוח. אז לפעמים זה נחמד שאני יכול לזהות מישהי שראיתי פעם אחת, לפני שנתיים, בשליפה. לעשות קישורים ופיצוחים, לזכור כל מיני דברים שיעזרו לי אחר כך בכל מיני מבחנים במדע המדינה. מאוד נחמד. אבל אולי הייתי מחליף את זה בלשכוח חוויות שיושבות עליך כמו מטען עודף בשדה התעופה.

 

כשהייתי בפנים כולם דאגו לי. אמא שלי סיפרה שאנשים שבכלל לא חשבנו עליהם התקשרו, שאלו ברחוב. אני דואג לאח שלי מאוד. הרבה פעמים כשאנשים דואגים במצבים כאלה זה בגלל שהם לא מכירים מספיק את הסיטואציה (וטוב שכך). אני דואג דווקא בגלל שאני כן. אני יודע איך שגרה משעממת של להיות שבוע-שבועיים בעזה ולא לעשות כלום משפיעה על הדריכות והעירנות. חשוב שנבין שהחמאס וכל הארגונים שם זה אוסף של כלום ושום דבר. אנחנו נלחמים נגד הרבה אוויר. אין להם יכולות, הם לא מאורגנים ולא מסודרים והם חוטפים אש תופת מהכוחות שלנו. ניסיונות החדירה שלהם נעצרים כי הם פשוט חובבנים. והם יודעים את זה. אז הם עושים את הדבר היחיד שהם מסוגלים לו: הם מנסים לעקוץ. יש להם יכולת לרשום הישגים תודעתיים מעוותים. אם ייחטף חייל, זה לא משנה שחצי עזה תושטח ותמחה מהמפה, הם מבחינתם ניצחו. ומזה אני מפחד. משאננות. מהירדמות כשאויב מסתנן למגנן, למיקום לא טוב עם הנגמ"ש ואר-פי-ג'יסט שלפתע מגיח, איזה צלף שמתגנב ומחכה למישהו שיילך באדישות להטיל את מימיו מחוץ למגנן. מהרגעים האלה, השניות האלה הקטנות והאומללות של חוסר הריכוז.

 

וזה אולי קצת מתנשא, אבל עליו אני סומך הרבה פחות מעל עצמי. לי יש מקל בתחת ברגעים כאלה, ונדמה שרק ברגעים כאלה זה חיובי. במיוחד אם יש לי אחריות על חיילים. אני דרוך מאוד. כל הזמן. הוא בסיטואציה שונה. חייל, סמ"ר, רק חושב על השחרור, במפקדה. הרבה יותר פגיע לשאננות כזאת. ומזה אני מפחד. לפני שנתיים חווינו כמה שעות של דאגה כשהוא אושפז בבית חולים (תאונת אימונים). די, לא עוד. אני מקווה שכל הסיפור הזה ייגמר תוך כמה ימים. האמת, עכשיו לא איכפת לי להיות מגוייס למילואים. כל המועדי א' מאחורי (חוץ מאחד בראשון), מה זה משנה לי כבר. רק מקווה שהוא ייצא משם בשלום. שהוא לא יהיה קורבן לאיזה רגע של רפיון. אני אמור ללמוד למבחן בסטטיסטיקה, ויודע שסטטיסטית הסיכויים שהוא יחזור הביתה בשלום הם מאוד מאוד גבוהים. אבל המחשבה על אפשרות אחרת לא נותנת מנוח. אפילו בראהמס לא מצליח להרגיע אותי לגמרי.

 

עדכון:

הוא לא בפנים, אז כרגע הסיכון העיקרי הוא שילקה בקלקול קיבה (הם מקבלים כמויות חטיפים לא הגיוניות כיאה למבצע צבאי), הסיכון המשני שייפגע מפצמ"ר. יהיה בסדר. 

 
נכתב על ידי The Waiter , 18/7/2014 01:59  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קשה לנצח את האגו של עצמך, קשה לשבור את ההרגלים הישנים נושנים.

לא נעים לי ללמוד עם אנשים, לא נעים לי שאני לא יודע ליד אנשים, שאנשים אחרים יודעים טוב ממני. אני לפחות כבר מספיק אמיץ בכדי להודות בזה בפה מלא מול מישהי שלומדת איתי.

אבל האגו לא רק מול אנשים אחרים אלא מול חומר הלימוד. תהיתי למה קשה לי ללמוד יותר מכמה דקות ברצף. הבנתי שהלימודים הפכו למשהו קשה כי הרגלתי את עצמי שאני לא רוצה בהם. זללתי 600 עמודים של סטיינבק בכמה ימים, תוך כדי שבכל זאת למדתי כמה שעות טובות בכל יום, ועשיתי עוד דברים חוץ מזה. למה זה היה יותר קל? 

כי הרגלתי את עצמי שאני אוהב את זה. אף אחד מכם לא היה איתי ביסודי, אז אתם לא זוכרים את זה. אבל הייתי בולע ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות באותו קצב. והייתי מבין וזוכר. אני לא חושב שהיכולות שלי השתנו הרבה מאז שהייתי בן שמונה. 

 

פיתחתי יותר מדי אגו מול ידע חדש. אני יודע הכל כבר, ידע נוסף איננו נחוץ. 

ברור שזו שטות מוחלטת, אבל יש משהו בזה ששוכן אצלי. אני לומד כיוצא ידי חובה, בשביל עצמי ותו לא. אין בזה דבקות, אין את הכניעה לקדושה של הסקרנות, אין את העין השלישית שפתוחה לרווחה וצמאה לידע, צמאה להבנה. 

יש לי תחושה שרוב האנשים לומדים כך. אולי הרבה מהם עושים זאת בדרך יותר יעילה ממני. 

הטעות שלי במהלך השנה הייתה שלא שמתי לב לזה. זה לא עניין של לסכם יותר שיעורים או לעשות משהו אחר מבחינה טכנית, או ללמוד עוד יום למבחן או ללמוד עם אנשים יותר או להיות מרוכז יותר. העניין הוא הרצון ללמוד, והענווה שבהבנה שאין לי מושג בכלום ויש לי עולם שלם ללמוד. אם נחשוב שיש יותר ספרים טובים מאשר שאנו יכולים לקרוא גם אם נשב ונקרא בכל יום ויום מחיינו, נבין שאנחנו כלום ושום דבר, ורק יכולים להתפתח ולהיות קצת יותר מזה. יש כל כך הרבה ידע, והוא רק הולך וגדל, שלא פלא שאנו נעים יותר ויותר לכיוון של התמחות. יותר ידע, יותר חלוקת עבודה.

 

הבנתי הרבה דברים בשבוע האחרון. הרבה מאוד דברים. נראה שהספר העיר לי את המחשבות יותר מהרבה מאוד קורסים שלקחתי השנה. ואולי יש בזה משהו מעודד. אולי זו תחילתו של מומנטום. או שטלפון מלשכת הגיוס ישנה את העניינים, אבל גם אז עליי לשים את האגו בצד ולעשות מה שצריך לעשות. בענווה. 

נכתב על ידי The Waiter , 9/7/2014 15:49  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  The Waiter

בן: 26





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Waiter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Waiter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ