לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2014


יש משהו מנחם מאוד בלהפסיק או לשנות מערכת יחסים ביחד. זה עושה הכל יותר קל וחוסך משני הצדדים את התחושה שהם פוגעים בשני. 

יש לי חור באמצע הגוף והוא שואב כמעט את כל מה שטוב וכמעט את כל מה שרע ועושה הכל חסר טעם. כל טעם וכל ניצוץ רגעי בעיניים והדים של תחושה מצריכים הרבה עבודה, הרבה מחשבה לכיוון. יש אנשים שמרגישים התעלות. אני צריך התעלות כדי להרגיש. 

כל הסיפור איתה היה טוב. בחורה נהדרת, גם עכשיו היה לי איתה מאוד נוח וטוב למרות שהפסקנו לצאת. והנוחות הזאת רק מחריפה את הדיסוננס. למה, לעזאזל, עם בחורה שאני יודע שגרסה מתוקנת של עצמי אמורה להתאהב בה עד כלות, אני לא מצליח להרגיש כמעט כלום?

והכל היה טוב לכאורה. שנינו הרגשנו מאוד נוח זו עם זה, יצאנו, בילינו, הלכנו להופעות ולתיאטרון, היו לנו שיחות טובות, היה לנו סקס נהדר. אבל גם היא לא הצליחה להיכנס לזה, וגם אני. ונדמה ששנינו תוך כדי הרגשנו החמצה שאנו לא מצליחים להיכנס פנימה, ולכן ניסינו להמשיך הלאה. לא הצלחנו.

 

סך הכל ממערכת היחסים הזאת יצאו לי הרבה דברים טובים. תמיכה ברגעים לא יציבים (שכול במשפחה המורחבת, מלחמה באופן כללי, צו 8), הרחבת אופקים מוסיקלית ותרבותית, היכרות יותר טובה עם העיר, וכמובן היא עצמה. סיכמנו שהיות ולא נכנסנו מספיק פנימה, גם אין לנו משקעים כל כך גדולים מכל הסיפור, וסביר להניח שנישאר בקשר. מן הסתם לא באותה אינטנסיביות.  

גם קיבלתי את הפרופורציה שהנה, אפשר לצאת עם מישהי, להנות, להתקרב, לשכב, ובסוף להגיע למסקנה שזה לא מתאים ואף אחד לא מת מזה. 

 

אבל תחושת ההחמצה היא לא רק סביב הזוגיות הזאת שהוחמצה, אלא בכלל התחושה שהחיים שלי עוברים לידי ואני שותף פסיבי-אגרסיבי בהצגה הזאת. התחושה שאני לא מצליח לחיות את החיים האלה, למרות שיש לי המון כלים ותשובות, אולי כי אני לא יודע לשאול את השאלות המתאימות.

והכל עובר באותו חור שחור שבולע הכל. אותו חור שגורם לי להיעדר, להיות מת מהלך לעיתים. כשהייתי איתה באיזשהו שלב כשהתחלתי לתאר את התחושות שלי כמעט בכיתי. אני ממש רוצה שמתישהו, סוף סוף ארגיש נוח מספיק עם מישהי או מישהו כדי פשוט להתפרק ולהוציא כמויות נכבדות של מוגלה מחוץ למערכת בצורה של דמעות.

 

אני כל הזמן מתבטא במושגים דרמטיים. חשבתי שאני בעצם השאריות של עצמי. ואז כל ההיסטוריונים-של-עצמי היותר מוצלחים ממני יוכלו להגיד לי שאף פעם לא הייתי כל כך שונה ממה שאני עכשיו. מה שנכון, אבל היו לי לא מעט תקופות כאדם בוגר שהיה בי ניצוץ ליותר מחמש דקות. היו תקופות של חודשים רצופים שהייתי חי למדי, כמובן עם נפילות מתח אבל ברוב הזמן חי. כמו פרה שהיא לבנה עם כתמים שחורים, ולא כמו פרה שחורה עם כמה כתמים לבנים (גם כאלה יש). עכשיו אני המצב שונה. אני משתמש בהרבה דרמה כדיסוננס לחוסר הדרמה שמתחולל אצלי במערכת הרגשית. בקו הכמעט רציף במוניטור, שיש בו רק מדי פעם איזו פעימה קטנה של דופק שמזכירה שהחולה עדיין חי, רק שזה כל כך חלש ומקרטע עד שזה לא ברור לגמרי.

 

באיזשהו מקום זה מוזר לי שלא כתבתי על מערכת היחסים הזאת בבלוג. היא התחילה יום אחרי הפוסט הקודם. אולי בגלל שלכל אורך הדרך לא הייתי בטוח בזה. וגם היא. ואולי כי לא היה לי צורך מזוקק מספיק כדי לכתוב כאן. 

נכתב על ידי The Waiter , 22/9/2014 00:30  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  The Waiter

בן: 26





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Waiter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Waiter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ