לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2006    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

9/2006

מכונת כתיבה


"כך חיפש אדמסברג רעיונות: הוא פשוט המתין להם. כשאחד מהם צף מתחת לעיניו, כמו דג מת הנישא על נחשול מים, הוא אסף אותו ובדק אותו, לראות אם יש לו צורך בפריט ברגע זה, לראות אם יש בו עניין. אדמסברג מעולם לא חשב, הוא הסתפק בחלימה, ואז באיסוף היבול, כמו הדייגים שרואים אותם נוברים ביד כבדה בתחתית הרשת שלהם, מחפשים באצבעותיהם את הדג בין האבנים, האצות, הצדפים והחול [...] כך השתמש אדמסברג במוחו, כאילו היה ים עצום ומזין שכבר נותנים בו אמון, אך מזמן כבר לא טורחים לאלפו" ("האיש ההפוך" / פרד וארגס)

 

 

ראו: בדיחה

 

הדבר המפתיע ביותר כאשר מקשיבים בפעם הראשונה לדיאלוגים אמיתיים הוא החזרה. אנשים מדברים במעגלים ובספירלות. הם לא רק שולפים שוב את אותן אנקדוטות, הם שולפים את אותם המשפטים, באותה השיחה. ולא רק משפטי קביים כאלה, מהסוג של "החיים קשים" או "יהיה בסדר" אלא גם משפטי מקור, שהם אמרו, ראו לפתע כי טוב, ואז החליטו לחזור.

 

פרד וארגס היא לא סאלינג'ר, אבל היא יודעת את הדבר הקטן הזה, והיא מפזרת אותו לכל אורך "האיש ההפוך". העלילה של ספר המתח/בלש הזה מתרחשת בדרום צרפת, אזור שמקביל לחגורת התנ"ך האמריקאית, ולכן הדבר הקטן הזה, החזרות האינסופיות, גם הולם את הדמויות. אף אחד לא שנון, אף אחד לא מדבר יותר מדי. כאשר מדברים, אומרים את אותם הדברים בדיוק.

 

"'זהירות,' אמר הנוטר כשמזג את היין, 'הוא ממולכד.'" (שם, 174)

"'גוף טוב, עין טובה ויופי של תחת,' אמר. 'זהירות הוא ממולכד'" (שם, 245)

 

ספר מתח צריך לפעול כמו יומית. הוא לא צריך להיות "טוב" באותו מובן שספר קאנוני הוא "טוב". יהיה נכון יותר לשפוט עד כמה הוא יעיל. או, מבלי להיגרר להצהרות גורפות מהסוג הזה, זה מה שרציתי מ"האיש ההפוך". שיהיה יעיל. במקום זאת, קיבלתי קריאה בתוך תת-תודעה מתמשכת. כי כמו שרעיונות באים לאדמסברג, כך גם באה העלילה ל"איש ההפוך". כמו דג מת על נחשול מים. איפשהו, בין שיחות זהות לגמרי, חלקי מחשבות ומשפטים שבורים, קורים דברים. אנשים זזים, אנשים מחפשים איש זאב, אנשים נרצחים. 

 

ואז העלילה נפתרת, והספר נסוג. וארגס חוזרת לחמימות הז'אנר, וחותמת בסיום "בלש" קלאסי. כאילו היא לא יכולה אחרת, כאילו לקראת הסוף השתלט האוטומט, והכריח אותה ליצור סוף יעיל, חזרה על המון סופים יעילים אחרים. ומתת-התודעה של הדמויות, מהים האבנים, האצות, הצדפים והחול, אתה נכנס פתאום לתת-התודעה של וארגס ושל ספרי המתח כולם. וזה יופי. זה בדיוק הדג המת שרצית קודם, לפני שהתחלת לקרוא.

 

***

 

ומילה ל'בבל': הגהה.

נכתב על ידי , 29/9/2006 12:10   בקטגוריות איתמר שאלתיאל  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



“אני פרויקט כזה”


"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

 

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

 

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות - שהולידו את היצירות האלו.  

 

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

 

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

 

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

 

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך היה נראה "תרבות וספרות" לו היה ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

 

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

 

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

 

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. הגיע הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" יהיה מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

 

 

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

 

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005 

נכתב על ידי , 27/9/2006 08:07   בקטגוריות איתמר שאלתיאל, מיטל שרון  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החיים הם לא באך. החיים מיונז


חשבתי שספר ממש טוב אמור לקחת אותך כמו בתולה; להשכיח ממך כל מה שידעת על ספרות, כל מה שידעת על מין, ולהתחיל מחדש. היו ספרים שעשו את זה. אבל אז קראתי את "אללים" של אברהם הפנר, והבנתי שטעיתי.


"אלל (ALLELE) – אחד מתוך שניים או יותר מופעים של גן. שני גנים או יותר שההבדלים ביניהם הם כה זעירים שלמעשה אין הם אלא וריאציה קרובה עד זהות של אותה תופעה". (מתוך "לוח מלים ומונחים שאינם שגורים (אולי) בפי הקורא", "אללים")


לקרוא את "אללים" זה בדיוק ההיפך מלהיות בתולה. "אללים" מתייחס אלייך כמו אל אישה בשלה. לא עוד מסע חפוז בתחנות קבועות אל עבר המטרה הנכספת. לא עוד ניסיונות הסתרה, גישושים מתחת לחולצה, והחנקת צעקה. הבנה ופירוק. רוצה לומר: אנחנו יודעים, היינו שם. היינו גם שם. בואי נראה מה אפשר לעשות עם זה.

 



אלל. (הגרסה של אליאס ווקן)


במרכז הספר ארבע דמויות: שתי נשים ושני גברים. תל אביבים. בעלי מקצועות חופשיים. עסוקים באי-צדקו של הכיבוש, בניסיון למצוא אלל, בטבע האדם, בגרמניה, במיניות ובאהבה. נשמע בנאלי, אה?


אלא ש"אללים" הוא ספר מבוגר. כמו איש מבוגר, הוא אינו מנסה להפגין להטטנות לשונית, שליטה בנרטיב ורשימת קריאה נוספת. כמו איש מבוגר, הוא מנסה להתפרק מתחושת ההישג בכיבוש המטרה "לכתוב ספר טוב". הדמויות אינן עשויות על-פי המדריך לספרות יפה, הנרטיב מפורק לחלוטין והשפה רגעים מתפנקת בהברקותיה, רגעים קרה ומדוייקת ורגעים נואמת במליצותיה.


ואז, כמו שקורה לפעמים במין, שוכחים לרגע שזו ספרות. אין עוד תחושה חיצונית שמנסה להדגיש את עצם קיום המעשה, ולהעריך את טיבו ואיכותו, אלא התמקדות במשפט, במילה, במחווה, בנגיעה, באיבר.

נכתב על ידי , 24/9/2006 14:33   בקטגוריות מיטל שרון  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ