לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2006    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

7/2006


יש מלחמה בחוץ, אנחנו יודעים. אבל מלחמה היא דבר זמני, גם אם נורא, ועבודה היא דבר קבוע ונורא. קבוע מאוד. מאוד קבוע. ונורא מאוד גם. וחוצמזה, החלטנו לעשות את הפרויקט הזה הרבה לפני שבאה המלחמה, וכבשה מקום כה חם בלבבנו.

 

לכן, ובגלל סיבות אחרות, החלטנו להכריז על פרויקט נוסף, ברוח הפרויקטים ששוטפת לאחרונה את הבלוג. הנושא: עבודה. התאריך: עוד שבועיים מעכשיו. המוזמנים: רובכם.

 

מה עבודה? עבודה. הדבר הזה שאתם הולכים אליו כל יום או במשמרות; הריקוד הכוחני הקטן שהבוס מבצע מדי גיחה למקום בו אתם עומדים/יושבים/זזים במרץ; האנשים שמשלמים את המשכורת שלכם; שורה בקורות החיים שעוד תשלחו; המוות הקטן, בכל בוקר, כאשר אתם מתעוררים. עבודה.

 

עוד שבועיים מעכשיו. אולי עד אז תיגמר המלחמה.

נכתב על ידי , 30/7/2006 16:37   בקטגוריות איתמר שאלתיאל  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   13 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ולפעמים, המנגינה חוזרת


בשלהי תקופת כתיבת העבודות לאוניברסיטה, יש עובדה אחת שעליה מסכימים כולם: תנו לי את הפתרון, ואספק לכם את הדרך. אתם רוצים להוכיח ש"על העיוורון" מבצע את אותו מהלך סמנטי שמתבצע ב"אלוהי הדברים הקטנים"? אין שום בעיה. מייד אספר לכם שבספר הזה יש 36 פרקים לעומת 37 הפרקים הבאים שבספר ההוא, דבר שמוכיח, מניה וביה, כי לא רק שמתרחש כאן תהליך השפעה מודע, אלא גם שנוצרת כאן עודפות סמנטית שמעידה על הדגשה.

 

כן, ככה זה במדעי הרוח, וזה היופי בהם. רעיונות נשגבים מונחים להם על אותה פיסת מדמנה לצד רעיונות אוויליים, והדבר היחיד המשותף להם הוא הרטוריקה. בדיאלקט שלי קוראים לזה שיט: יש להגיע ממקום א' למקום ב', ורק האוקיינוס יודע, ורק מיומנות ניווט הספינה תקבע, אילו תעקיפים עליך לעבור בדרך.

 

אני מספרת את כל זה, כי נדמה לי שמר נועם חומסקי לקה גם הוא באותה תסמונת, כשכתב את מכתב הגינוי הנוכחי, שאליו הגעתי דרך אריאנה מלמד (שלשם שינוי הייתה מעצבנת רק קצת). המטרה: להוכיח שישראל היא שאחראית לפתיחת הירי של החיזבאללה. האמצעים: פוסטמודרניזם על שלל מופעיו. והדרך סלולה בפניו.

 

וזו, איתמר, הסיבה לכך שכדאי להיות אקדמאי. לא בשביל המשכורת בשנה הראשונה או השנייה או העשירית, ולא בשביל המאבקים הפוליטיים הפנימיים, ולא בשביל ללקק ת'תחת לכל מיני פרופסורים מזדקנים. אלא כדי שיום אחד גם אתה תוכל לחרבן את הבריונות הרטורית שלך בפומבי, ואנשים אחרים יבואו, יגששו, יטעמו, ויאמרו: ממ, טעים.

נכתב על ידי , 25/7/2006 09:43   בקטגוריות מיטל שרון  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ההומואים באים! ההומואים באים!


פרולוג ובו אפולוגטיקה קצרה:

שוקי גלילי ומיטל התכתשו קצת בבלוג של שוקי בעניין מצעד הגאווה. בקצרה, שוקי טען שלקיים את מצעד הגאווה בירושלים הוא "רעיון פחות טוב". מיטל טענה ההיפך.

 

בהתחלה חשבתי לכתוב תגובה בבלוג של שוקי, אולם נראה לי שזה נושא ראוי לפוסט נפרד. חשבתי לפרסם אותו ב"חברים של ג'ורג'", אבל אלה, במילא יש להם יותר מדי כניסות, אז החלטתי לפרסם את זה כאן. מאחר שזה בכל זאת די פוליטי, כל הסיפור הזה, ניצלתי את ההשתלטות העוינת של השיח הסוציולוגי/פוליטי על שדות הציד המבאישים של מדעי הרוח, ורכבתי על הגל. נקווה שיהיה בסדר.

 

פרק ראשון ובו מופיע הטיעון כולו, אך על רגל אחת:

דותן דימט, מהנבונים שבבני האדם, כתב פעם באיזו תגובה באיזה בלוג משהו בנושא. צריך לקיים את מצעד הגאווה, הוא טען, כדי שהם, החרדים וההומופובים באשר הם, ילחמו עליו. ילחמו נגד המצעד במקום נגד זכותם של הומוסקסואלים ולסביות להצביע, לשכב עם בני מינם, להינשא, לחיות.

 

פרק שני ובו הרגל ממשיכה לקפץ:

אמת בסלע. ולמה? כי המאבק הזה, בניגוד לאיך שהוא נתפס, אינו על הזכות לקיים מצעד בירושלים, הוא על הזכות לחיות. המצעד, בעיניהם של כמה מתושבי ירושלים, אינו הפרובוקציה, הוא רק התגלמותה של הפרובוקציה באמצעים מסוימים. הפרובוקציה, בעיניהם, היא עצם קיומם של הומואים ולסביות.

 

אמנם, קיומם של הומואים ולסביות אינו עומד כאן על הפרק, אולם הסיבה לכך אינה רצונם הטוב של החרדים. למעשה, גם רצונם הטוב של הטרוסקסואלים מן השורה לא סייע כאן הרבה.

 

עד 1988, מספרת ויקיפדיה, היתה הומוסקסואליות – יחסי מין "שלא כדרך הטבע" – לא חוקית. פרקטית, זה לא אמר הרבה, מכיוון שהיועץ המשפטי הראשון לממשלה, חיים כהן, הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק. "אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים", אמר. ואמר יפה.

 

אבל עד 1988 החוק היה שם. וכאשר בוטל, הוא בוטל בעזרתה האדיבה של שולמית אלוני, ובעזרתם האדיבה לא פחות של ח"כים, שלא שמו לב, לטענתם, שבתיקון לחוק העונשין, עליו הצביעו, לא הופיע סעיף שאוסר על משכב זכר.

 

אבל זה, כמובן, לא הסוף. והסוף לא יגיע גם כאשר המדינה תהין להכיר בזכותם של זוגות חד מיניים להינשא; והסוף לא יגיע גם כאשר במצעד הגאווה בירושלים ימנעו החרדים מלהשתין על הקהל, ולזרוק עליו שקיות צואה; וגם כאשר הם יימנעו מניסיונות רצח, כבשנה שעברה. ואולי, הסוף לא יגיע בכלל.

 

אולם עד בכלל, שיילחמו ההומופובים. בתחילה נלחמו על קיום המצעד, ועתה יילחמו על קיומו בירושלים. גם זו התקדמות. שיילחמו בזה, ולא בדברים אחרים.

 

פרק שלישי ובו מופיעה הרגל השניה:

מצעד הגאווה הוא פרובוקציה, אמרה לי איה אתמול. "It is meant to provoke". היא צודקת. המצעד הזה לא אמור להיות נעים לעין, הוא לעולם לא יהיה נעים לעין. במיוחד לא לעיניהם של אנשים מסוימים.

 

ומה, בעצם, לא נעים בו כל כך? שהומואים ולסביות הולכים ביחד? שהם מתנשקים ברחובות? כן. התשובה היא כן. וכל עוד יהיה מצעד הגאווה פרובוקציה, הוא יהיה הכרחי.

 

כי, בסך הכל, אין כאן דבר פרובוקטיבי. לא באמת. במקרה הזה, הפרובוקציה נמצאת בעיני המתבונן. ירצה המתבונן, יסיט את עיניו. שיסתגרו נא החרדים בבתיהם למשך שעתיים בשנה, שיכסו את עיני ילדיהם הרכים. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.

 

מצעד הגאווה צריך להתקיים, גם בירושלים, גם בבני ברק. עליו להתקיים כהפגנת כוח, כ"אף על פי כן". המצעד הוא הכרזת "ככה זה", וכך גם עליו להישאר. שהרי, לולא היה בו צורך, לא היו נאבקים על הזכות לקיימו בירושלים, מאבק שהגיע בשנה שעברה לבית המשפט, ומשנסתיים בניצחון הגיע גם לכדי ניסיון רצח.

 

הרבה מאוד אנשים טובים מסתייגים מניקור העיניים הזה, וזה מובן. אולם ממה מנוקרות עיניהם? מזכותם של הומואים ולסביות לצעוד ביחד, כקבוצה? מזכותם לצעוד בירושלים? ואולי מהכרזת הגאווה?

 

פרק רביעי ובו מופיע השיח

מאבקם של ההומואים והלסביות אינו על מצעד כזה או אחר, הוא על לגיטימיות. ובמאבק הזה, בינתיים, נראה כי הם נכשלים. השיח הציבורי, הרבה בגלל כוונות טובות, הפך את המצעד לבלתי לגיטימי, משום רגשותיהם של החרדים.

 

ובכן, רגשותיהם של החרדים ייפגעו בין כך ובין כך. לא קל לחיות כאדם דתי בארץ שמתירה להומואים ולסביות לחיות, לחילונים לאכול בשר חזיר ולאפיקורסים לכתוב בעיתון. אבל ככה זה. שכן הברירה היא בין זה לבין ערים אסורות למדרך הומו, ערים שבהן מותר לזרוק צואה על לסביות מתנשקות, שבהן מותר לרצוח.

 

המאבק על לגיטימיות הוא מאבק. הוא חייב להיות כזה. והוא מתבצע לא רק באמצעות חקיקה, אלא גם בבלוגים ועיתונים ובשיחות רחוב. ובמאבק הזה, יש מי שמשתדל לכנות זוגות חד-מיניים כ"פגיעה ברגשות", ומצעד כ"חוסר התחשבות".

 

המאבק הזה – הנה, אני אומר זאת – הוא מאבק סמיוטי, מאבק על הערכים שמוצמדים למושג ולמעשה. כיום, הגענו לכך שאנו נאבקים על "מצעד בירושלים", עד לא מזמן, המאבק היה על דברים בסיסיים בהרבה. עד שלא יהיה צורך במאבקים הללו, שיכסו החרדים את עיני ילדיהם הרכים, שלא יראו, במקרה שאיתרע מזלם והם נמשכים לבני מינם, שיש גם אפשרות אחרת. שיכסו את עיניהם. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.

 

עדכון: "המצב" ניצח. אח, כמה פיקח. [מ.ש.]

נכתב על ידי , 21/7/2006 13:56   בקטגוריות איתמר שאלתיאל  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ