לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בלי אמירה, בלי בלגן


האורות כבים, המסך נפתח, המוזיקה מושמעת והרקדנים פורצים אל הבמה. שתי שניות אחר כך הצופה מבין שמדובר במסע במנהרת הזמן, אל עולם שכולו סדר. פעם היה עולם כזה, אם שכחתם: מוזיקה הייתה כולה הרמוניה אחת גדולה וריקוד היה דבר אסתטי. לא עוד בלגן פוסטמודרני שבו יש על הבמה שלוש קבוצות שכל אחת רוקדת משהו אחר, לא עוד שקט מטריד שבו רוקדים הרקדנים לקול נשיפותיהם. אנחנו כאן בעולם ברור, עם מוזיקה נעימה ועם ביצוע מדויק ונלהב.

 

לא ייאמן כמה קסם יש בעולם כזה. הצופה יכול להתרווח בכיסא ולתת לעשרת הרקדנים והרקדניות בלהקתו של דיוויד פרסונס לשחק לפניו. הם כבר יעשו את הכל: יקפצו עד השמיים, יתרוממו עד תקרת האולם ויתגלגלו עד הרצפה. והכל כדי שהוא יוכל ליהנות מיכולתו של הגוף האנושי להתקפל ולהימתח ומיכולתו של הכיאורוגרף, דיוויד פרסונס עצמו, להמציא ולהמציא מחדש את גבולות הז'אנר המודרני של שנות השמונים.

 

כך בריקוד הידיים, שבו נראות על הבמה רק זוגות ידיים, מוארות באור שמגיע מצדי הבמה. הידיים האלו עולות ויורדות, יוצרות מבנים ומפרקות אותןם ואף מבצעות חיקוי רהוט של מנגינת פסנתר לחמישה זוגוות ידיים, והכל בתיאום מושלם, בלי שאף אחד יפגר מאחור או ימהר קדימה. וכך גם בריקוד "נתפס", שהוא כולו סולו שבו מופגזת הבמה בתאורה מהבהבת, שמזכירה פלאשים של צילום סטילס, וחושפת את הרקדן שנע מקצה הבמה ועד קצה רק כשהוא באוויר. אשליה מהפנטת של ריחוף מתגלה לנגד עינינו, והלב מתרחב.

 


תמונה קבוצתית של איש אחד (מתוך האתר של פרסונס)

 

ופרסונס ממשיך, ומשתמש היטב בכל הקונבציות הידועות של עולם הריקוד. קטע אחד מבוסס על התלבושות, ובו המעילים יוצרים תחושה של ריחוף שמומרת מייד בפיקניק כלשהו בפארק שבמהלכו פורשים הרקדנים את המעילים לנוחות הגברות. בקטע אחר העיקר הוא התאורה, שיוצרת שלושה שבילי כניסה, מעין שטיחים אדומים של טקס מכובד, שבו יוצאים ונכנסים זוגות זוגות של רקדנים.

 

אז נכון, מדובר במחול מודרני למתחילים. הוא אינו שובר גבולות ומוסכמות ולא מציע שום אמירה חברתית או פוליטית. בקטע האחרון - כוכב זורח - שנעשה לצלילים המוכרים של להקת "אדמה, רוח ואש", פרסונס אפילו גולש להמחזה ולכיאורוגרפיה שמאפיינת יותר מיוזיקל הוליוודי מאשר מחול מסוגנן, והצופה נאלץ לתהות האם לשם כך הוא אסף את כל הרקדנים המוכשרים האלו. אבל הכל כך יפה ומלא הומור, שלעזאזל עם האמירות הפוליטיות ושבירת הגבולות. תנו לי מדי פעם שואו מסוגנן היטב, ואומר תודה.

 

נכתב במקור עבור ifeel.

נכתב על ידי , 4/2/2007 14:05   בקטגוריות מיטל שרון  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חמישה דברים


יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.


1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.


2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"


3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.


4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.


5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.


[מיטל שרון]



1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.


2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.


3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".


4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.


5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.


[איתמר שאלתיאל]



(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)



1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.


2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של - קחו אוויר - מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.


3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.


4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד - כן, ההוא - והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.


5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.


[יוסי גורביץ]




חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:



  1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.
  2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.
  3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ז', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה י', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש היה לי עליה.
  4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".
  5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.
  6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']



1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.


2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.



3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.


4. מוסיקה, בכלל.


5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.



[נועה דרור]



  1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.
  2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.
  3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.
  4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.
  5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]


1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.



2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]



3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]



4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.



5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.



[אריק בנדק-חביב]



אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה,נועה דרור ויאיר


נכתב על ידי , 29/1/2007 16:08   בקטגוריות איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, יוסי גורביץ, ז'ניה, איה מרקביץ', נועה דרור  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על הזדהות ועל הרגלי קריאה


 

לפני שאני מתחילה, לכו לראות את זה (משתמשי פיירפוקס, עברו לאקספלורר). לא, באמת. לכו לראות ותחזרו. זה אחד הקטעים הכי מרגשים שראיתי בטלוויזיה מזה זמן. וזה מרגש לא כי מירב מיכאלי חושפת את החזה. זה מרגש כי זה בדיוק הדבר שראוי להגיד. אז ראשית, מחיאות כפיים סוערות ונלהבות למירב למיכאלי. מרענן לראות מגישת טלוויזיה שמשתמשת בכוח שניתן לה בצורה ראויה, או באחת מן הצורות הראויות. שאפו עלייך.

 

ההתרגשות מהקטע הזה הבהירה לי עד כמה הכותרות על הנשיא ועל בני סלע ועל כל מקרי האונס למיניהם דורשות מהקוראות להתאמץ כדי להפוך אותן לראויות לקריאה. ברור כי כל קריאה דורשת מחיקה וכתיבה מחדש, ושהיא מייצרת הזדהויות ואנטי-הזדהויות. נו, “אישה קוראת אישה" כבר נכתב, אבל במקרה של דיבורים על אונס, הדרישה התמידית היא להגיב ככל-אדם, כלומר כגבר. לו היו הנשים קוראות זאת כקבוצת הסיכון התמידית שהן (קצב אמר שהוא לא פגע בשום איש ובשום אישה. כי כזה הוא – שיוויוני. למעשה, הוא אמר שהוא לא פגע שום איש שום אישה, אבל צעקתי על איתמר שאנחנו לא נדבר על עילגות הנשיא ועילגות טעוניו בבלוג הזה אז אני מפסיקה מייד) הקריאה בכותרות העיתונים האלו הייתה הופכת מייד לקריאה אחרת, מאיימת. אז אנחנו מוחקות את הסיכון המבצבץ, ומתייצבות בשורה המקהלה שמנסה לבחון עשה-לא-עשה. וזה דורש מאמץ, שאני לא יודעת עד כמה ביומיום אנחנו שמות לב אליו.

 

וזה מזכיר לי קצת את פוסט החצאית קצרה = חופש קצר. הסיבה, איתמר ותומר, שהדיון מתלהט כשנוגעים בעניין הזה הוא לא כי הפי.סי השתלט על חיינו, אלא כי בכל פעם שמדברים על הנושא הזה צריך להבהיר את חוסר היחסיות. יש נשים שמשלמות בגופן על הטעויות שעושים הגברים האלו, והגוף שלהם חשוב – תמיד – יותר מהדיון המוסרי הכללי. וצריך להבהיר את זה היטב לפני שדנים בנושא, לא רק כי פמיניסטיות הן קפוצות תחת, אלא כי כולנו חיים במציאות שמנסה להחדיר נרטיב אחר בכל מקום ואתר.

 


 

יש בגוגל משהו די חדש. מדובר בשילוב של הממשק של גוגל אנליטיקס – התוכנה הסטטיסטית שמסייעת לבעלי אתר שהטמיעו את הקוד של גוגל בקוד האתר לנתח את התנהגות הגולשים – עם גוגל רידר, קורא ה-RSS של גוגל. זה נקרא google reader trends והוא מנתח את הרגלי קריאת ה-RSS של כל אדם שמשתמש בו. לשם המחשה, הנה שלי:

 

 

אם תבלמו רגע את יצר המציצנות – באמת שאין שם שום דבר מעניין, התחלתי להשתמש בזה לפני יומיים ורבע – תראו שאני יכולה לראות כמה קראתי מכל אתר, כמה זמן הייתי בכל עדכון לכמה עדכונים אני רשומה וגו'. הרגלי הקריאה פוגשים את הטבלה.

 

למה זה טוב? אין לי מושג. אבל תחשבו על הדור הבא. המציאות הופכת יותר ויותר דיגיטלית, וזה אומר שחלקים גדלים והולכים ממנה הופכים לנתונים לפרשנות סטטיסטית. הילדים האלו יגדלו על זה וידעו לנתח את זה באותה קלות שבה אני מפעילה שלט אוניברסלי. הבייבי בומרז אולי יאטו את ההזדקנות שלי, אבל הדור הבא הוא זה שילמד אותי אקסל. מחכה בקוצר רוח.

נכתב על ידי , 27/1/2007 14:27   בקטגוריות מיטל שרון  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ