לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2006    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

8/2006

"מחוץ לספרות אין דמויות"*


1. מרתה נוסבאום ודיקנס
לפני כמה שנים, בגלגול קודם, קראתי מאמר של פילוסופית אמריקאית בשם מרתה נוסבאום. המאמר התמקד באהבתו של דיויד קופרפילד לסטירפורת'. נוסבאום התרכזה באופן שבו, דרך עיניו של קופרפילד, גם הקורא לומד לאהוב את סטירפורת', למרות העובדה שבאופן כללי מדובר בחרא לא קטן – עובדה שקופרפילד מודע אליה היטב. אם אני זוכרת נכון, הטענה הכללית של נוסבאום במאמר ההוא היתה שאחד התפקידים האתיים או החינוכיים של הספרות, ושל רומנים בפרט, הוא לאפשר לקוראים לתרגל על דמויות בדויות את היכולת לחוש אמפתיה כלפי דמויות ממשיות. דמויות ממשיות זה אנשים בשר ודם. לפי התזה הזו, מי שיקרא הרבה ספרים מהסוג הנכון יהפוך לאדם בוגר יותר, אמפתי יותר וטוב יותר.

2. המקרה המוזר של עץ
באותו גלגול קודם יצא לי גם ללמוד אצל מרצה שיכונה להלן בשם עץ. עץ היה מרצה פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, הן בעמדותיו האקדמיות והן בחייו הפרטיים, אבל לא על כך אני רוצה לדבר. אחת התכונות המעניינות של עץ היתה הפער המשונה בין היכולת שלו לנתח דמויות בדויות, בספרות ובקולנוע, בצורה חודרת קרביים ומשכנעת להפליא, ובין חוסר הכישרון הבולט שלו ביחסים בין אישיים. כי לעץ היה כישרון מדהים להשניא את עצמו, ואת השנאה כלפיו הוא קנה ביושר גמור: כמו סטירפורת', גם עץ ידע להתנהג כמו חתיכת חרא, אלא שספק רב אם היה לו הקסם האישי של סטירפורת'. היכולת שלו לקרוא דמויות ספרותיות לא הועילה לו במאום כשהתעורר הצורך לקרוא אנשים ממשיים ולהבין איך כדאי להתנהג אתם.

3. ובכן
ובכן אני רוצה לטעון שמרתה נוסבאום (או לפחות העמדה שזכרוני הקלוש מייחס לה) טועה. קריאת ספרות אמנם משכללת יכולות מסוימות, אבל אמפתיה איננה בהכרח אחת מהן. הסיבה לכך היא שהמנגנון העיקרי המופעל בקריאה איננו מנגנון האמפתיה אלא מנגנון ההזדהות.

4. מה ההבדל?
אוֹ. מה קורה כשאנחנו מזדהים עם מישהו? אנחנו מקבלים תיאור של מצבו (הנפשי, נניח), ומרגישים: ככה זה בדיוק אצלנו! במילים אחרות, כשאנחנו מזדהים עם מישהו אנחנו מזהים בו את עצמנו. מנגנון ההזדהות, אם כן, לוקח אותנו מתיאור מצבו של הזולת חזרה אל תוך עצמנו. מנגנון האמפתיה, לעומת זאת, מוציא אותנו מתוך עצמנו ומכניס אותנו אל נפשו של הזולת. הוא מאפשר לנו להבין אנשים במקומות שבהם הם שונים מאתנו.

במילים אחרות, מדובר בשני מנגנונים הפוכים המובילים לתוצאות הפוכות. מנגנון ההזדהות מאפשר לנו להשתמש בתיאורים מוצלחים של דמויות אחרות כדי לזהות מצבים שמתחוללים בתוכנו. כך הדמויות האחרות משמשות אותנו כאמצעי שעוזר לנו להכיר טוב יותר את עצמנו. זה איננו מנגנון שעוזר לנו להבין את הדמויות האלה בנקודות שבהן הן שונות מאתנו. לשם כך נדרש מנגנון הפוך – מנגנון האמפתיה.

5. אם כך
אם כך, בהנחה שהמנגנון העיקרי המתפקד בקריאת ספרות הוא מנגנון ההזדהות, יוצא שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להבין את הזולת ולחוש אמפתיה כלפיו, אלא יכולת הפוכה – היכולת להשתמש בייצוגים של הזולת כדי להיטיב להבין את עצמנו.

6. אבוי!
אם זה נכון, אז איך נוכל בכלל לצאת מתוך הכלא של עצמנו וללמוד לחוש אמפתיה אמיתית כלפי הזולת, ולא רק הזדהות בנקודות שבהן הזולת, למזלו, מתלכד עם האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו?

אל פחד ואל מורא, חברים. יש מזור. הפתרון מהפכני אבל פשוט: במקום לקרוא ספרים, להכיר אנשים. אמיתיים. אנשים, לא דמויות. ולהכיר אותם פירושו להכיר אותם ממש, כלומר לתת להם להיכנס במלוא ממשותם לתודעה שלנו, ולא רק כדמויות במחזה-חיינו (שבו, בדרך כלל, אנחנו הגיבורים הראשיים והם דמויות משנה). לא לנתח אותם כמו דמויות ספרותיות, אלא להקשיב להם ולנסות להבין איך הם רואים את עצמם ואת חייהם. מפתיע עד כמה לפעמים זה שונה מאיך שאנחנו רואים את עצמנו ואת חיינו. מפתיע עד כמה לפעמים זה לא מעורר הזדהות. אבל גם אם לא מרגישים הזדהות, עדיין ניתן לחוש אמפתיה.

אם אני צודקת, אזי לא רק שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להרגיש אמפתיה, אלא שהיא עלולה אף לחבל בה. מפני שקריאת ספרות עלולה להרגיל אותנו לראות אנשים אחרים כדמויות ספרותיות, לחפש תמיד את נקודות ההתלכדות בינם ובינינו, את המקומות שבהם הם מאירים לנו דברים בטבע שלנו-עצמנו, ולהתעלם מן הנקודות שבהן הם שונים מאתנו. אנשים ממשיים, לעומת זאת, לא ירשו לנו בדרך כלל להפוך אותם לדמויות. מהר מאוד אנחנו נגלה שאם איננו מסוגלים לחרוג מעצמנו ולהבין אותם, צפויים לנו תסכולים לא מעטים. דמויות ספרותיות אינן יכולות לתסכל אותנו. משום כך אפשר להבין אנשים שבוחרים לצמצם את המגע עם אנשים אמיתיים ולהסתפק בדמויות ספרותיות, אבל קשה לטעון שהמגע עם דמויות ספרותיות משפר את היכולת להתייחס לאנשים ממשיים.

* יצחק לאור – ועם רוחי גוויתי

(ז'ניה)
נכתב על ידי , 23/8/2006 07:48   בקטגוריות ז'ניה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ