לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2006    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

8/2006

פחד וחמלה


 

כאשר, לפני חמש שנים, התחלתי ללמוד בחוג לספרות ("תורת הספרות הכללית" דאז), רציתי להישאר באקדמיה. ידעתי שאין בכתיבה כסף, וחשבתי שאם כבר אני הולך על כתיבה, אז עדיף לכתוב ולשאוף, כהכנסה עיקרית, להתיישב על תקן מיותר. 

 

איפשהו באמצע התחלתי ללמד שיעורים פרטיים, אבל כשגיליתי שאני סופר את השקלים לקפה-שחור-שתיים-וחצי-שקלים בגילמן המשכתי ללמד שיעורים פרטיים, כי לא היה משהו טוב יותר. ואז הגיע משהו טוב יותר, והתחלתי לעבוד בחדשות נענע. עבודה זמנית, עד שנסיים ללמוד, שנקבל תואר, שנהיה אקדמאים.

 

נעשיתי, לגמרי בטעות, עורך/מבזקן/כתב. אפילו נהניתי. נהניתי גם כאשר נהיה כמעט בלתי אפשרי לעבוד וללמוד ביחד, וגם כשגיליתי שעבודה קבועה, במשמרות, רק בקושי השאירה אותי באותה רמת מינוס נצחית, מאושררת מחדש עם כל חודש. 

 

שם, בערך, התחלתי לפחד מהמשכורת. במרחב זמן של אותם חמישה ימים בכל חודש קיבלתי משכורת, שולם שכר הדירה ושולמו חשבונות האשראי. סוף החודש, בשבילי, היה רגע המאזן, ההתאפסות המוחלטת של פלוס השכר ומינוס החיים + בלת"מים.

 

לא עזבתי. נשארתי גם כשגיליתי שזה לא באמת זה, כל זה, ושלא נעשה כאן ניו-יורקר חדש, למרות כתבה פה כתבה שם. ואז מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג".

 

***

 

הבלוג נפתח ורץ, ובינתיים עברתי לערוך את האתר החדש של sbc, והמשכורת כבר לא מתאפסת. אולי מספר הבלת"מים ירד. בשיחות עם חברים אני שומע שהסתדרתי. הם צודקים. זה לא הניו-יורקר, אבל ככה זה עבודה, והמשכורת שלי גבוהה משל רובם.  

 

אומרים לי שהסתדרתי, אבל זה לא מרגיש כך בכלל. זו עבודה. ככה זה. הניו-יורקר בניו-יורק, ואני, אני אקדמאי, לא עורך. אתה עובד כדי ללמוד כדי לעבוד בללמוד. אולי. ובאקדמיה – טוב ששאלתם - הסיכויים קלושים כהרגלם. וכל הזמן שורץ שם החשש, שאתה מסרב לקרוא לו בשם. אולי זה לא זה. אולי כך זה יראה תמיד. בלי אקדמיה, רק עריכה.

 

ומסביב, הכל פשרות. בחיים האמיתיים אתה לא נוגע בניו-אייג' עם מקל, בעבודה אתה עורך חרא רוחני לפי קילו. וזה לא משנה אם זה נענע או sbc, ואם לפשרה קוראים "פרויקט מדוזות" או כתבת השער של קוסמו. אתה לא חייב לאהוב את מה שאתה עושה כדי לעשות אותו טוב ומקצועי. לא בשביל זה שכרו אותך. וזה לא שלא נהנים מדי פעם, מדי פעם נהנים, אבל יש פשרות, ויש משכורת ויש שכ"ד ואשראי ושכר לימוד.

 

ומה אם זה כל מה שיש? 

 

***

 

כולם רוצים לאהוב את העבודה שלהם, נועה. לפעמים, הם רוצים זאת עד שהם שמים לב רק מאוחר, מאוחר מאוד, שהעבודה כבר לא אוהבת אותם, ואולי מעולם לא אהבה. והם ממשיכים לרצות, רוצים גם כשהם מטפישים כתבה בשביל יותר כניסות; וגם כשרומזים להם, מי בעדינות ומי לא, שכדאי לעבוד שעות נוספות בחינם; וגם כשהם שומעים לראשונה על "תוכן שיווקי" או רואים איך מורידים כתבה כדי לסגור עסקה עם חברת משקאות מוגזים. הם מנסים נורא, כי, בעצם, זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, לפחות בשוק הנוכחי, וכי הם לא מוכנים לספור שוב את השקלים בארנק, לראות אם יש מספיק לקפה.

 

אבל מה אם זה כל מה שיש? אומרים שהסתדרתי. וזה נכון, לשכבת הגיל הזו. מה יהיה עוד חמש שנים? בממוצע, הסבירות שארוויח יותר נמוכה מאוד. וגם אם כן, גם אם אערוך, נניח, את "סופשבוע" או את "מוסף הארץ", זו תמיד עבודה זמנית. חמש שנים אחר כך, ושוב צריך להתחיל לחפש.

 

כי זה השוק היום. לא רק שאין "קביעות", אין גם עבודה קבועה. הדור הזה, הדור שלנו, גדל למרוץ עבודות מתחלפות, שזמן השהייה המרבי בכל אחת מהעבודות הללו נמדד בשנים ספורות, כמספר אצבעות יד אחת. אני מפחד.

 

***

 

אבל בין נענע ל-sbc מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג", ובלוג נפתח. אנחנו כותבים בחינם, ומשתדלים לכתוב הרבה. זה לא הניו-יורקר, אבל מי באמת רוצה לעשות את הניו-יורקר? הניו-יורקר מטאפורה בלבד היה. כאן אין פשרות. אני לא יודע אם א.ד. גורדון היה חותם על זה, אבל הבלוג - שלא מכניס כסף, שעולה כסף, שגובה זמן - הוא המפלט שנותר.

 

אלה לא רק אנחנו. אלה כל האנשים ההם ברשת, שהמציאו את ה-GNU וגילו שאפשר לעשות קוד פתוח לא רק ב-XHTML, אלא גם באנציקלופדיה, ארכיטקטורה, שירה ובלוגים. האנשים ההם, שעובדים בחינם, בגלל שכאן לא מתפשרים עדיין, ואם נעשות פשרות, הן מסיבות אחרות לחלוטין.

 

הפרויקט הזה אמור היה להיראות אחרת. רצינו שאנשים יכתבו איך זה, למשל, להיות מפוטרים; איך זה להתפטר, כאשר אתה, כדברי לכטש, נעשה נוכח-נעדר, מדברים על פרויקטים עתידיים, אבל יודעים שאתה לא תהיה בהם; רצינו שאנשים יכתבו על אותה שעה בבוקר, עם הקפה, כשאתה שוקל להעמיד פני חולה; שיכתבו על הפסקת הסיגריה. יצא אחרת, ניאו-מרקסיזם סטייל.

 

זה לא היה בכוונה, אבל כך יצא. וזה יצא כך כי זה מה שאנשים רצו לומר. הם לא היו צריכים להעלות פוסט בשעה, או לסגור את דף 8 במגזין. הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה.

 


 

להכרזה על הפרויקט

צמיחה

אהוב אותנו

אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

חרדת השישי

העבודה היא חיינו

האינטרטקסטואליות של האוכל

על הבוס פעם ראשונה

נכתב על ידי , 20/8/2006 08:06   בקטגוריות איתמר שאלתיאל  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   6 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ