לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2006    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

8/2006

העבודה היא חיינו


 

אמורה הייתי להיות קבורה בינות למאמריי, אבל הרשומה של אסא גרמה לי לעיוותים לא רצוניים בשריר של הטוקבק והרשומות של איתמר ושל איה שלחוני אל המקלדת כמי שאחזוה מועדי ב' אבל בעיקר פְּרִיחָה אלרגנית לקפקאיות שניטשה ב"פרוייקט עבודה" עד כה.

 

דומה כי כל הרשומות ב"פרוייקט עבודה" (כאמור, עד כה), עוסקות יותר במלוא כובד משקל חברת-המותג-והבונוס, יותר מאשר בעבודה כערך, בהיבטיה החברתיים, אולי בגילגולים שעבר המוסד במהלך אי-אלו מאות קודמות. פלורליזם, דומני, הוא שחסר לי.

 

ובשל כך, רצוני להעלות אל נגד עיני הקורא את דמותו רבת ההוד של אחד, אהרון דוד גורדון. בטוחני שאין צורך להכביר במילים אודות איש חשוב ויקר זה, על כן אסתפק בציון זאת ש-א.ד. גורדון היה ועודנו אלוהות מקומית (ולא רק, הו, לא רק, קורא יקר) בכל הקשור בחלוציות לשמה  ולשמהּ וביצירת מיתוס הפועל החקלאי העברי. 

 

עליי הוא נערץ על שום השאלות שהתמיד לשאול ועל שום הספק התמידי שהקפיד להטיל, שאפשר לו לצעוד בעיניים פקוחות לרווחה בנתיביו. מכתביו וכתביו זרועים בסימני שאלה ואין בשאלות רטוריות עסקינן. במכתב ליוסף ברץ, חבר במשלחת התרמה לאמריקה, כותב גורדון באביב תרפ"א:

 

  "בספקותיך כוחך, אך אל חולשה! ומי צריך לעשות דבר מה חשוב, אם לא מי שמרגיש את האחריות בכל ישותו? טוב, שאתה אינך בטוח עד לידי טמטום"...*  

 

אין דרך קלה לכתוב רשומת-קונטרה כזו מבלי למשוך אש בשל חשד לנוכחות החזרזירות הקפיטליסטית או, רחמנא לצלן, מערכתיות מאיזשהו סוג, בעיקר בהתחשב באורווליזם שעובר בדיפוזיה מְהַמֶּגָה-בלוג השכן אבל נסֹה ניסיתי. בדיוק משום שאידאותיו של גורדון דגלו בעבודה כאקט מפרה ומעצים, כתהליך יצירה הדרגתי, ממושך ומְאתגֵר-הסבלנות, כעלי כותרתו של ניצן הנפשקים לאטם או אם לדייק במטאפורה - כשדות החיטה המוריקים ומצהיבים בעתם, עונה אחר עונה. העבודה, בעולמו של גורדון, הוותה הזדמנות לביטוי עצמי ולהגשמה עצמית. שכן, בניגוד לאדוני הסוציאליזם, לא הטיף גורדון לביטול העצמי בתמורה לטובת הקבוצה, אלא נבר רבות בנבכי הנפש, של עצמו ושל חבריו הקרובים. יש להניח שהנ"ל הייתה אחת התכונות שהקנו לו מעמד של גוּרוּ בקרב עמיתיו למוסד הפּוֹעלוּת.

 

במכתב לרחל כצנלסון באלול תרע"ו הוא כותב:

 

 "ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ-ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידיים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם". 

 

 ויסלחו לי אותם אלו האלרגיים לצירוף "ארץ ישראל".

 

 

 

א.ד. גורדון. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

הרגיש את האחריות בכל ישותו. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

 

הַאֲמֵן במה שאתה עושה, זוהי נקודת המוצא שלו. קום בבוקר ועמול בדבר ההוא, שבו מצויה נשמתך. זוהי כל התורה על רגל אחת, עם מעדר ביד. כי אז תעשה אותו בחפץ-לב, אז תרצה להשקותו ולהרוותו ולטפחו עד כלות. העבודה אכן הייתה "חיינו" עבורו ועבור רעיו ועמיתיו. אל תשתעבד למדיניות ה"משפחה" הצבועה שמכתיבים התאגידים של איתמר - מצא את הרעיון שתאמין בו באמת ובתמים ואם אינו בנמצא - המצא אותו. והרי קונספט "אהבת העבודה" עבר מוטציות כה רבות, עד שהפך נלעג, בשל השימוש הציני שעושים בו אותם מנהלים-בשקל.   

מאסת ברודנותו הפיאודוליסטית של בּוֹסְךָ? קום ולך, מצא עבודה אחרת, היה אדון לעצמך. בשם אותה מדיניות רווחה נפסל גם אותו רעב (אנלוגי), אותה המוטיבציה המאיצה בבני אנוש לעמול בתמורה ללחמם ולכבד בכך את מקום עבודתם. "תמריצים" במרכזי תמיכה טכנית הם הקיצון השפל, בעוד שההיפך מאותו הרעב, הוא הדבר הזה שמוטט את התנועה הקיבוצית ועודנו מקנן בועדי עובדים ובמוסד הקביעות השנוי במחלוקת.וההיפך ההוא, האמור -  שובע? מדושנות? עצלות? בטחון עצמי מופרז של מי שאינו "מרגיש את האחריות בכל ישותו"?     

ביטויים ורעיונות דוגמת "ראוי שאדם יהיה יצרני לסביבתו על מנת שיצדיק את שהותו בה" הפכו מזוהים עם זרמי רעיונות פשיסטיים ומקובעים נוכח השתלטות ה-PC על מחוזותינו ולא בצדק.

קצה נפשך בעבודות סטודנטים? גם שלי. אבל מעולם לא סברתי שתוגש לי עבודת חלומותיי עם גביע צ'יפס קומפלימנטרי וכוס מוגדלת של מים בטעם של קולה. קשה לי להאמין שיש אחד מקוראי רשומה זו שאין ביכולתו לקום ולעזוב את מקום עבודתו.      

נכון - את השממה כבר הפריחו, ואם נפריחה עוד קצת, הרי שהבטונאדות יסתמו את שדה ראייתנו ויעכירו נשמותינו, אם עוד לא עשו כן עדיין.

אבל זוהי השממה הפיסית. הגיאוגרפית.

לכל דור החלוציות המשוועת שלו והַסְּפָר שלנו הוא זה החברתי. בעולם שבו תופסים בהדרגה התאגידנים ואילי התקשורת וההון את מקום נבחרי הציבור הפוליטיים, יש אינסוף של חלל שמשווע ליצירה נוסח גורדון, לעבודת כפיים רעיונית ענפה, לשתילת רעיונות, שילוחם על פני המים והגשתם אל פי הכמהים לתמורה.

העבודה לא נועדה שיעבדוה בדממה רגשית במקרה הטוב ובתעניות רבות במקרה הרע, רק על מנת שתהא היד משגת מזומנים על מנת שברנש/ית זה או אחר יוכלו לעשות את שבאמת חשקה נפשם, בשעותיהם הפנויות. בעולם מושלם היינו כולנו צאצאיו הרוחניים של א. ד. גורדון, מלאכתנו תורתנו ואהבתנו נתונה ליצירי כפינו. אבל בעולמנו-אנו עסקינן והוא רחוק מהיות מושלם. לפיכך, יעשו בשכל אלה מאתנו שנתמזלו באפשרות לבחור ויעסקו במה שלבם נוהה אחריו. ואם אפשר להם - ישאו את הבשורה הזו לאלו הסבורים שזכות הבחירה נותרה מחוץ להישג ידם.  

 


* הציטוטים לקוחים מתוך "כתבי א. ד. גורדון" (מתוך הספר השלישי: "מכתבים ורשימות"), בהוצאת מועצת פועלי חיפה, תל-אביב, תשי"ז.

 

 

להכרזה על הפרויקט

צמיחה

אהוב אותנו

אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

חרדת השישי

נכתב על ידי , 17/8/2006 03:56   בקטגוריות נועה דרור  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   8 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ