לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2006    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

8/2006

צמיחה


 

בימים אלה חווה מדינת ישראל צמיחה כלכלית חסרת תקדים, וזהו אחד הדברים הגרועים ביתר שיכולים לקרות לה. במקומותינו, בהם אימצו לאורך השנים מדיניות כלכלית הנסמכת יותר ויותר על המודל הקפיטליסטי האמריקאי, נהוג לזהות הצלחה כלכלית עם צמיחת המדינה וקידום ענייניה. אין דבר שיכול להיות רחוק יותר מהמציאות.

 

זה נראה אולי מוזר לך, איש המעמד הבינוני העליון, שרואה דרך כיסו כיצד הרווח שלו עולה, כיצד נגישים לו מכוניות טובות יותר, אוכל מגוון יותר, רפואה טובה יותר וכל אותם הדברים הנעשים קרובים יותר כאשר הכסף זורם. זה נראה מוזר לומר דבר מעין זה כאשר אתה מסוגל לתת לילד השכלה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית, כאשר המקרר מעולם לא היה מלא יותר בכל טוב.

 

אבל קודם כל, אתה לא לבד במערכת. מיליוני אנשים בחברה שלך חיים בפחד מתמיד למחר. שנית, אתה זן בסכנת הכחדה, ולבסוף, כל אלה אינם רלוונטיים בכלל, אם מבינים דבר אחד פשוט. בקונטקסט של הדינאמיקות הנוכחיות שעוברות על השוק הישראלי, צמיחת הכלכלה עלולה לנבא את סופה של החברה האזרחית.

 

מדינה דמוקרטית היא מרחב ציבורי. הרעיון העומד בבסיסה הוא שהציבור, אתה ואני, או לפחות נבחרנו, הם שמנהלים אותה. המדינה הדמוקרטית בנויה באופן בסיסי סביב הפרקטיקה של דיון בין שווים אודות הצורה הטובה ביותר להשגת משאבים ציבוריים וחלוקתם. כלומר, ההיגיון שמניע אותה סובב סביב השאלה כיצד תושג מידת הרווחה הגדולה ביותר למרבית אזרחיה. 

 

מאידך, חברה קפיטליסטית היא מרחב פרטי. היא מנוהלת על ידי בעליה, או מנהלים מטעמו. הדיון שמתקיים בה, אם בכלל, הוא בין שליטים ונתינים (לא משנה עד כמה השליטים נאורים ועד כמה הנתינים מרגישים בטוחים) ונסוב אודות שאלת הרווח. ההיגיון שמניע אותה הוא אחד ויחיד: כיצד להרוויח את הכמות הגדולה ביותר של כסף. כיצד להרוויח ולהוסיף להתחרות.

 

החברה הקפיטליסטית, הלכה למעשה, היא מעין ממלכה קטנה. נסיכות. בראשה עומד שליט בודד (או קבוצת אוליגרכים), ומתחתיו ישנה מעין מערכת פיאודליסטית פנימית, שבתחתיתה אין צמיתים אלא שכירים. (כן, גם אתה היושב מול המחשב. אבל תעיף מבט על אלה שנכנסים מידי פעם לרוקן את הפחים).

 

השכירים הללו, שחלק גדול מהם חי כיום על משכורות רעב, נבדלים מהצמיתים הפיאודלים בכך שהם חופשיים לנוע, להלכה, ממקום למקום, ולהיות צמיתים במקום אחר. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מנסה למכור לנו גם שבתוך השוק הזה, אפשרי לצמית להפוך לאדון. זוהי תמצית ההבטחה של השיטה למאמיניה. ראוי להביט מדי פעם על התדירות בה זה קורה, אבל בין אם זה נכון או לא, זה איננו רלוונטי כלל, משום שצמית או אדון, שניהם אינם אזרח. 

 

(אגב, כל מי שיודע מה זה אומר להיות בתחתית המערכת, יודע עד כמה מגוחכת האמירה שקיים שם איזה סוג של חופש. הכוונה איננה אליך (ואלי), בנם של הורים בעלי הכנסה ראויה שיוצא לעולם "לבנות את עצמו בשתי ידיו מלמטה". אתה אינך בתחתית, אתה תייר.)

 

מכל מקום, אנחנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית, זה אחד הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, וזה גם נכון עד מידה מסוימת. אולם רוב הזמן אנחנו לא חיים בה, בדמוקרטיה הזו. את רוב זמננו אנחנו מבלים כתושביה של ארץ אחרת. ארץ הנשלטת על ידי ההיגיון הקר של הרווח. ארץ של שליטים ונתינים. ארץ ההפקר של נסיכויות השוק.

 

שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שאתה חי במדינה חופשית, אבל אתה מרגיש חנוק כל הזמן? זו הסיבה. שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שיש דבר כזה חופש הדיבור, אבל בפועל אתה כל הזמן עוצר את עצמך מלצרוח בתסכול? זו הסיבה. כי עלולים לפטר אותך ואין לך מושג מאיפה תביא אוכל לאישה ולילד. כאשר הדיבור עולה כל כך ביוקר, הוא קיים רק עבור אלו המסוגלים לשלם.

 

לכן אנחנו מרשים לממונה עלינו לצעוק או להטיף לנו מוסר, כאילו היינו נתיניו או ילדיו ולא גברים ונשים השווים לו; לכן אנחנו מרשים למקום העבודה להלין את שכרנו; לכן מוכנים כל כך רבים מאיתנו, לעבוד יום אחרי יום בעבודות משעממות, מטרידות, לעתים אכזריות, המקטינות את הרוח, מכחידות את הסקרנות ומשמידות את הפליאה: כל הדברים שעושים את החיים לחוויה ששווה לחוותה.

 

הצמיחה הכלכלית שעוברת על ישראל יכולה להיקרא צמיחה רק אם משמעותה של המילה הזו היא הגדלת הרווח והעוצמה של גבירי הארץ, והכפפת החברה, טיפין טיפין, להיגיון הפיאודליסטי של הפירמה הפרטית. לכן הכלכלה צומחת, ואיתה מספר המובטלים; לכן הכלכלה צומחת, ויחד עימה מעמד של עבדים אסייתיים; לכן הכלכלה צומחת, אבל משנה לשנה קשה יותר לזכות כאן בהשכלה ראויה לשמה; לכן הכלכלה צומחת, אבל יחד עימה גדל גם הפשע המאורגן ושאינו.

 

משמעותה האמיתית של צמיחה, בתוך הקונטקסט של כלכלה שעוברת הפרטה מאסיבית, היא המעבר ההדרגתי של ההיגיון השולט בחיינו האזרחיים, תחום אחר תחום, מדיון ציבורי בין שווים אודות רווחה, לדיון פרטי בין שליטים אודות רווח.

 

הניאו ליברלים מנסים לומר לנו שבדרך כלשהי תצמח מהדינאמיקה הזו חברה צודקת יותר. שמעז יצא מתוק. הם מבקשים לומר לנו, בקיצור, שעלינו לסמוך על כך שהמערכת הפיאודלית הזו מייצרת שליטים נאורים.

 

ובכן, איננו צריכים מדינה דמוקרטית כדי שבעלי המרפקים, חסרי המעצורים, ומי שהוריו עשירים, ישעבדו את שכניהם. את זה יש גם בלי מדינה דמוקרטית. אם כל מה שהחברה שלנו מסוגלת לעשות הוא להסביר מדוע מותר להם לעשות את זה, משמעותו של דבר היא שההסדר הדמוקרטי במדינתנו הפך, או הולך והופך, מחוזה חברתי שנועד להביא מידה של צדק לחתומים עליו, למנגנון מתוחכם למניעת מהפכות שנועד להבטיח את יכולתם של האצילים החדשים ומקורביהם לשמור על ממונם ולהטיל את מרותם, מבלי פחד ממרד איכרים.

 

וזהו סופו של הדיון, סופה של הרווחה, וסופם של השווים.

 

[אסא וולפסון במילואים כרגע, אז ייקח לו מעט זמן עד שיגיב - א.ש.]

 

להכרזה על הפרויקט

נכתב על ידי , 13/8/2006 08:16   בקטגוריות אסא וולפסון  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   12 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ