לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2006    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

7/2006

פאנל רביעי


 

בונוס:

אורחים חשובים*

 

החבר ז'דאנוב בנאום מיוחד מתוך הקבר (רונן סוניס)

חברים!

אני, הלא תזכרו, האמנתי בכל מאודי כי "מי שאינו עִמנו – נגדנו הוא". אתם, המאמינים כי "מי שאינו חלק מן הפיתרון הוא חלק מן הבעיה", מסכימים אתי הרבה יותר ממה שנדמה לכם. מיהם אותם "סופרים בעיני עצמם" שאינם חלק מן הפיתרון? כולנו יודעים וכולנו שותקים! הלא נבוש?! די למס השפתיים הנפשע לְמה שמכונה בטעות "פלורליזם" ואינו אלא חוסר-פרינציפים וחוסר-הקפדה וחוסר-טעם. לדאבוננו, גם היום חיים ופועלים בינינו זעירבורגנים תפלנים, הנוטלים מן האמנות את האידיאה ואת הערך החברתי, המכריזים על אמנות לשם אמנות שאין לה תכלית ואין לה שחר, המטיפים לאפוליטיות רקובה!

חברים! היטב מכירים אנו את בעבועיה של אותה בִּצָה ספרותית ריאקציונרית, את השירה הנבובה, המחוסרת אידיאה, הטרקלינית-אריסטוקרטית, המיסטית-פורנוגרפית, המסתירה את חולשתה המוסרית היסודית על ידי רדיפתה אחר צורות יפות ללא תוכן, הזרה לחלוטין לרוח הספרות הסובייטית, טְפוּ, הישראלית! עולמם הרוחני של אותם אנכרוניסטים הוא אחד השרידים של עולם שוקע, עולמה של תרבות-האצילים האירופית הנושנה. התימטיקה של אותם קוסמופוליטים אינדיבידואלית לפנאי-ולפנים, והדיאפזון של שירתם מצומצם עד כדי דלות – כפי שקורה תמיד ובהכרח בכל שירה המעזה להתעלם מן העובדה הפשוטה כי לא ייתכן ביטוי אמנותי אפוליטי במדינתכם... במדינתי... במדינתנו. במדינתנו השסועה. הרי כבר לנין הוכיח בעוז, כי אין הספרות יכולה להיות בלתי-מפלגתית.

מי יגלה עפר מעיני?! דברי יפים ונכוחים גם בימינו אלה, שעה שעצמותי ממתיקות את אדמת רוּס הקדושה. חברים! פעם ידעה הביקורת לכרות עצים ולשבור ביצים כשצריך, ומה בכך אם ניתזו אי-אלו שבבים? זכרו גם היום כי החביתה מקדשת את האמצעים!

 


 

ג'וליה קריסטובה, פקידה פלוגתית (תומר ליכטש)

היציאה מלבנון היתה יציאה מן השיח. מוטב, בעצם, לדסקרס – ראשית לכל – את מושג המארב. אנו אומרים מארב ומיד בונים לנו מבט (gaze) חד-צדדי מתוך השיח, אל עבר עמק ובו רועי צאן. המבט הוא מבט מסרס, מבט "דרך-כוונת", והכוונת, לא בלבד שהיא טלסקופית, אלא שהיא כוונה. האינטנציה של המבט מבנה את "המארב" כיחידה קולוניאלית כפולה: מצד אחד, פני-השטח – מארב חמוש (armed), כלומר טעון, דרוך, מלא זין. מצד שני, המבט המסרס אינו מוחזר, ובכך יוצר תנועה וקטורית שאינה נפגשת אלא במבנה "אחר" שלמולו ה"מארב" אינו מצליח להיות "מאהב" אלא נותר "מִכזב" או "תִכזובת". המומנט השני, הקולוניאלי, הכפול, "נבנה על עצמו" במשהו שאפשר לראות כ"קיפול-שמונה" של האימה (angst) מצדו של האורב כלפי הנארב, האוהב כלפי הנאהב. אין לנארב כלי-אריבה כדי לספק את היצר המארבתני שמתעורר מן המבט, משום שהמבט – השיח שמבנה את ה"מארב" ככזה – אינו מאפשר לו "להביט" בחזרה, אלא מותיר אותו בנקודת "היבט" נחותה. הנארב נהרג, נאהב אך לא "אהוב", כלומר נאהב על ידי האורב-האוהב, אך בלתי-אהוב מצדו, וההרג אינו אלא הרס של רגע ללא אהבה. מושג המארב, כפי שאנו יכולים לחלצו מתוך השיח על ה"ג'אבל", הוא מושג גבולי, "היברידי", של "פנים מוכרות". בציור אנו יכולים לדמות את המארב להעדר המגע בתקרת הקפלה הסיסטינית, ובמוזיקה – לשקט שאחרי מחיאות הכפיים, המופרע במחיאות כפיים אחרונות. הנגנים קדו, כמעט מסתלקים, אך ה"מארב" המחי-כפתי עדיין מחזיק אותם, בניגוד לרצונם, על הבימה, משתוחחים זה בחיקו של זה, בחיפוש אחר האהבה, מתנגדים ל"מארב" הכפיים, כרועי הצאן ה"מתנגדים" לסירוס של ה-gaze באמצעות פסיעה סתמית בעמק הנארב. אנו יוצאים מלבנון ולמעשה יוצאים מהשיח. הדיפלומטיה הכדורית, החמש-חמישים-וששית של האֵם-16, האם הגדולה מן החלומות, אפשר לומר, היא לא "בריחה" אלא "מנוסה" לא "מפני" אלא "אל חיק" השיח המלחמתי הבא.

*כן, וגם האורחים כותבים פרודיה.

לפאנל השלישי.

לפאנל השני.

לפאנל הראשון.

להכרזה על הפרוייקט.

נכתב על ידי , 3/7/2006 11:11   בקטגוריות תומר ליכטש, רונן סוניס  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ