לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2006    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

5/2006

מחבואים: גם אני רוצה לשחק


(אזהרת ספוילר: מי שלא ראה עדיין את הסרט, מוטב שיקרא אחרי הצפייה. ממילא לפני כן הרשימה הזו לא תאמר לו הרבה)

  

בועז כהן תיעב את הסרט. בעיניו זהו פמפלט פוליטי חסר כל הצדקה אמנותית.

שמוליק דובדבני העריץ את הסרט. בעיניו זוהי יצירת מופת.

 

הצרה שההנמקות של דובדבני משחקות הישר לידיים של כהן. דובדבני אהב את הסרט בגלל המסר הפוליטי שלו. כהן שנא את הסרט בדיוק מאותה סיבה. ושניהם החמיצו את העיקר.

 

נכון מאוד: כפי שאומר דובדבני, הסרט אכן עוסק ברגש האשמה שמלווה את חיינו ללא הרף, כמו מצלמה המתעדת את כל הפשעים שלנו בלי לפסוח גם על הקטנים ביותר. הוא אכן דוחס יחד, בצורה מופתית ומדויקת, את האשמה הפרטית, המשפחתית, ואת האשמה הקולקטיבית, הפוליטית. כפי שהאנקה עצמו אמר בראיון, הכל מתחיל במשפחה ומתנקז למשפחה. אבל כל זה לא מציל את הסרט מלהיות הרצאה פוליטית. אולי הרצאה מעמיקה ומדויקת, אבל עדיין – הרצאה. כל זה לא מראה איך הסרט עומד בפרמטר שהאנקה עצמו קבע (באותו ראיון) ליצירה שיש לה ערך אמנותי:

 

All important artworks, especially those concerned with the darker side of experience, despite whatever despair conveyed, transcend the discomfort of the content in the realization of their form.

 

זוהי בדיוק הטענה של כהן: שהאנקה לא הצליח להתעלות על התכנים, על המסר שרצה להעביר, באמצעות הצורה שבה העביר אותו. הוא רואה את כל מה שדובדבני ראה, אבל במקום שבו דובדבני רואה ניתוח מבריק ועגום של מצבה של החברה המערבית, כהן רואה מסר שהוא לא רק פשטני אלא אף מניפולטיבי ומקומם:

 

"בבסיס הסיפור של "מחבואים" עומד מעשה של ילד שהיה בן 6 כשהוא עשה אותו. בן שש! ראבאק, הנקה, ילד בן שש ליכלך על ילד אלג'יראי יתום שהוריו רצו לאמץ, כדי שהם לא יאמצו אותו. כי הוא רצה להישאר הילד האהוב של הוריו. נו? עד כמה נורא המעשה שהוא עשה? לפי הנקה, נורא מאוד, נורא עד כדי כך שהוא יכול להפעיל חורבן שלם על חיים של שתי משפחות 40 שנה אחר כך."

 

 

ועכשיו אני מביימת לי בראש סרט דוקומנטרי קצר משלי, ובו מר כהן ומר האנקה נפגשים יום אחד במקרה על שפת הבריכה, וכהן צורח על האנקה את המשפטים האלה בדיוק. מה האנקה עושה בתגובה?

 

בסרטון שלי האנקה מחייך, מלטף לכהן את הראש ואומר לו: נכון מאוד בועז. אתה צודק לגמרי. ועכשיו צפה שוב בסרט ותגיד לי מהי הסצנה החשובה ביותר.

 

ומהי באמת הסצנה החשובה ביותר?

 

האם זו הסצנה המזעזעת ביותר בסרט, שבה הגבר האלג'יראי שוחט את עצמו לנגד עיניו של

האינטלקטואל הצרפתי? זו, אני מהמרת, התשובה של כהן.

 

האם זו הסצנה הלפני-אחרונה, שבה המצלמה מראה לנו את גירושו של הילד האלג'יראי מבית הוריו של האינטלקטואל הצרפתי? זו, נראה לי, התשובה של דובדבני. זוהי הסצנה המעמידה את רגש האשמה בתפקיד של מצלמה שלא מרפה מאיתנו מיום הולדתנו ועד יום מותנו.

 

ואולי זו סצנת הסיום, שכביכול מציעה פתרון לתעלומה שהסרט לכאורה סובב סביבה? זוהי התשובה שאולי יבחרו בה אלה שאוהבים לראות סרטים כפאזלים מתוחכמים שהצופה צריך לפענח.

 

לא לא דודים, אינכם יודעים. הסצנה החשובה ביותר מוחבאת היטב אי שם באמצע הסרט, כמו ספר בספרייה ענקית, ובה אנו רואים את ז'ורז' בעבודה: יושב מול צילומים לא ערוכים של תוכנית הטלביזיה הברנאר-פיבואית שלו, וכמו אלוהים קטן חותך אנשים באמצע המשפט, גוזר ומדביק ועורך את החומר כדי שיתאים למה שהוא חושב שהצופים שלו יאהבו.

 

מיכאל האנקה לא רצה לתת לנו רק ניתוח פוליטי של המערב הדכאני והמזרח המדוכא, ושל התפקיד שממלא רגש האשמה המודחק כמתעד בלתי-נלאה של הדיכוי הזה. יש לו מה לומר גם על התפקיד הפעיל של רגש האשמה הזה ועל האופן שבו הוא מתלכד עם ייצוגי המדיה – וגם האמנות – ומלובה על ידיהם. הוא רוצה להראות לנו איך המצפון, וכל מי שנוטל לעצמו את תפקיד המצפון – בין אם מדובר ברגש האשמה הפרטי, בעורכים של כתבות בטלביזיה או בבמאי קולנוע – איננו רק מתעד את מה שאנו עושים אלא גם עורך באופן מגמתי את החומר: משמיט את מה שאיננו מתיישב יפה עם המסר, מדגיש ומנציח את מה שמשרת את הפואנטה. ועבודת העריכה הזו הופכת אותו ממתעד לשותף פעיל במתרחש, למישהו שמביים ודוחף את מהלך העניינים לכיוון מסוים, תכופות טראגי ומלודרמטי, מבין אינספור נתיבים אפשריים אחרים. הסרט הזה איננו מתבונן רק בצופים ומשקף להם את עצמם. בראש ובראשונה הסרט הזה מתבונן בעצמו.

 

היכולת של האנקה לדחוס את המורכבות הזו, ללכד יחד את רגש האשמה הפרטי עם הייצוג התקשורתי והאמנותי ולהראות איך שניהם פועלים כאחד ויוצרים מכונה המעצבת במגמתיות את האופן בו אנו רואים את המציאות ומגיבים אליה; ובעיקר העדינות והתחכום שבהם הוא עושה זאת, באמצעים קולנועיים נזיריים שבהם כמה מימדים מקופלים למימד אחד ונפרשים רק מזווית מאוד מאוד מסוימת – זה מה שהופך את "מחבואים" להרבה יותר מפמפלט פוליטי, בין אם עמוק ובין עם שטחי, ומעמיד אותו בין אותן יצירות המתעלות על התוכן המציק שלהן בזכות האופן שבו הן מתממשות בצורה שלהן.

 

(ז'ניה)

נכתב על ידי , 3/5/2006 15:33   בקטגוריות ז'ניה  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ